סיפור רב אסי ואימו

אגדות הש"ס

שיעור מספר 6

סיפור רב אסי ואמו

א. הקדמה

בעקבות עיסוקנו בשיעור הקודם ביחסי הורים ובנים נעסוק גם הפעם בנושא זה, ונלמד סיפור מסוגיית כיבוד אב ואם.

הסיפור על רב אסי ואמו, שמופיע בפרק הראשון במסכת קידושין (ל"א ע"ב), חותם סדרה של סיפורים/תיאורים שממחישים את הקשיים בקיומה של מצווה זו כראוי, ואליהם נשוב בהמשך.

ב. הסיפור

א

רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה,

אמרה לי': בעינא תכשיטין, עבד לה.

בעינא גברא, נייעין לך.

בעינא גברא דשפיר כותך, שבקה ואזל לארעא דישראל.

ב

שמע דקא אזלה אבתריה,

אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר לי': מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ? א"ל: אסור.

לקראת אמא, מהו? א"ל: איני יודע.

[אתרח] פורתא הדר אתא, אמר ליה: אסי, נתרצית לצאת? המקום יחזירך לשלום.

ג

אתא לקמיה דרבי אלעזר, א"ל: חס ושלום, דלמא מירתח רתח!

א"ל: מאי אמר לך?

אמר ליה: המקום יחזירך לשלום,

אמר ליה: ואם איתא דרתח לא הוה מברך לך.

 

 

 

 

 

ד

אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי,

אמר: אי ידעי לא נפקי[1].

(קידושין ל"א ע"ב).

ג. ניתוח ספרותי ראשוני של הסיפור[2]

ארבעת חלקי הסיפור

הסיפור בנוי, כפי שחילקנו אותו לעיל, מארבעה חלקים. בחלק א' אמו של רב אסי מבקשת ממנו שלוש בקשות: תכשיטים, איש (בן זוג) ואיש יפה כמוהו. לשתי הבקשות הראשונות רב אסי מגיב בחיוב, אך הבקשה השלישית, למצוא לה איש 'יפה כמוך', גורמת לו למעשה לברוח לארץ ישראל, ולהשאיר את אמו לבדה בבבל. הסיבה לבריחה לא פורטה בסיפור, אך ניתן לנחש שככל הנראה רב אסי נבהל מהבקשה, שאכן נראית, על פניה, לא לגמרי נורמטיבית, בלשון עדינה[3]. מהאופן שמנוסחת עזיבתו הפתאומית של רב אסי לארץ ישראל ('שבקה ואזל...' - משפט קצר וחד עם שני פעלים צמודים, המבטאים חדות ופתאומיות) נראה שהוא התקשה מאד לשאת את הקשר עם אמו בנסיבות שנוצרו.

בחלק ב' רב אסי שומע שאמו באה בעקבותיו וניגש לר' יוחנן, רבו בארץ ישראל, ומבקש רשות לעזוב את הארץ. מי שקורא לראשונה את הסיפור מבין, בשלב זה, שהוא רוצה בוודאי להמשיך לברוח. הקורא מופתע, אפוא, לגלות במשפט הבא שמטרת יציאתו המתוכננת של רב אסי היא דווקא הפוכה - להקביל את פניה של האם הזקנה. נראה שרב אסי התחרט על בריחתו, ומנסה לתקן את כשלונו במצוות כיבוד אם. תגובתו של ר' יוחנן, כאשר רב אסי שואל שנית, ומסביר שמעורבת כאן מצוות כיבוד אם, היא שהוא אינו יודע להכריע מה גובר - מצוות כיבוד אב ואם, או האיסור לצאת מהארץ. כאשר ניגש אליו רב אסי, לאחר השתהות קלה ('איתרח פורתא'), בפעם השלישית, ר' יוחנן מבין שחשוב לו מאד לצאת ומגיב: 'נתרצית לצאת - המקום יחזירך לשלום'.

נראה שהמספר סובר, בשלב זה, שהקורא אינו רואה או שומע את האופן שבו ביטא ר' יוחנן את תשובתו, והדבר פתוח, לכאורה, לשתי פרשנויות: יתכן שהדברים נאמרו בקוצר רוח ובנימה מסוימת של כעס, כשהמשמעות היא 'ממילא החלטת כבר, אז מדוע אתה מטריד אותי בשאלותיך?'; אפשרות שנייה היא שהדברים נאמרים בחיוך של קבלה והבנה: 'אין לי הכרעה הלכתית ברורה, ולכן אני תומך בהחלטתך ו'מפרגן' לה'. כנראה שתגובתו של ר' יוחנן לא הייתה מובהקת מספיק לאף כיוון, מה שמביא אותנו לחלק ג', שבו רב אסי חרד מאד שמא הכעיס את רבו. ר' אלעזר, תלמיד מובהק של ר' יוחנן שכנראה היטיב להכירו, ממהר להרגיע את רב אסי, מתוך בטחון מוחלט שאם ר' יוחנן ברך אותו הרי שאיננו כועס, אלא תומך בהחלטה.

בחלק ד' של הסיפור רב אסי מקבל את הבשורה המרה שאמו למעשה באה אחריו בארון, כלומר היא איננה בחיים עוד. הוא מגיב לבשורה זו במשפט 'אילו ידעתי לא הייתי יוצא'. שני חלקיו של משפט זה, שחותם את הסיפור, אינם בהירים די צרכם, והם עשויים להתפרש לכמה כיוונים, בהם תלוי, למעשה, המסר של הסיפור כולו. ניתן להסביר בפשטות שכוונתו היא שאילו ידע שאמו נפטרה הוא לא היה יוצא מארץ ישראל, שכן אותו שיקול של כיבוד אם כבר לא עומד מול איסור היציאה מהארץ. הבעיה בהסבר זה היא שמניסוח הזמנים בפתיחת חלק ד' 'אדהכי והכי שמע...' נראה שרב אסי לא הספיק לצאת מארץ ישראל לאחר שיחתו עם ר' אלעזר. לכן, נראה להסביר שהמשפט האחרון מחזיר אותנו לתחילת הסיפור, לחלק א', ופירושו: 'אילו ידעתי - לא הייתי יוצא מבבל'[4]. את הרישא של המשפט, 'אילו ידעתי...' יש להסביר, אם כן, באחת מהאפשרויות הבאות, שאינן שונות מהותית זו מזו: אילו ידעתי שאמי עומדת למות לא הייתי נוטש אותה בבבל, כי הייתי רוצה לבלות איתה את ימיה האחרונים / כי לא הייתי רוצה שתגסוס ותמות לבדה / כי הייתי מסוגל לסבול גם את הקושי העצום בקשר בינינו אם הייתי יודע שמדובר בטווח קצר ומוגבל, וכו'.

האם לסיפור ולסוגיה סיום פסימי?

על פי פירוש זה, הסיפור בנוי במעין מבנה מעגלי, וסופו חוזר לתחילתו. המסר שעולה מהסיפור על פי פרשנות זו הוא פסימי מאד: רב אסי נכשל, בסופו של דבר, בקיום מצוות כיבוד אם, ואף התעוררותו בסוף לתיקון דרכיו הייתה מאוחרת מדי. הכשלון נבע לא מתוך עצלות או זלזול במצווה, אלא מתוך הקושי הנפשי העצום שהיה טמון בקשר ביניהם, כפי שמצינו לעיתים במשפחות לא מעטות. מסר זה משתלב היטב בסוגיה, שכן, כאמור, סיפור זה מובא מייד לאחר מספר סיפורים ותיאורים שגם הם מבטאים את הקושי הגדול במצווה זו, ונמנה את הבולטים שבהם:

1. הסיפור על ר' טרפון (שם, ל"א ע"ב), שהיה משמש בגופו 'מדרגה' לאמו בעלייתה וירידתה ממיטתה, אך חכמי בית המדרש אמרו לו שגם מחווה זו אינה ממלאת חצי מקיום המצווה: קיום מלא יותר תלוי בעמידה בניסיון קשה בהרבה: 'כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמתה?'.

2. ר' יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל, מתבטא (שם) שאשרי מי שלא ראה את הוריו, ולא נאלץ לעמוד במשימה הקשה כל-כך של מצות כיבוד הורים. בהמשך, מסופר שר' יוחנן עצמו נותר יתום, עם לידתו, מאביו ומאמו, ומתברר שחוויית חיים אישית זו היא שתוארה על ידו כחיובית, בשל העובדה שקיום המצווה נראה לו בלתי אפשרי[5]. בהמשך מופיע שאף אביי היה שותף לגורלו (וכנראה שאף לדעתו) של ר' יוחנן.

לכאורה, נראה שחלק זה של הסוגיה, שנחתם בסיפור רב אסי ואמו, נחתם באותו מסר פסימי שמצוות כיבוד אב ואם הינו, במקרים רבים, כשלון ידוע מראש. ברם, קשה לקבל שבכך בחרה הגמרא לסיים את סוגיית כיבוד אב ואם. אמנם הסוגיה מתמודדת בגילוי לב ובאומץ עם הקשיים שכרוכים במצווה, אך קשה לקבל שהיא בחרה להשאיר את הלומדים עם מסר של כשלון מוחלט. ואכן, קריאה ספרותית מדוקדקת יותר של הסיפור מראה שהדברים אינם כך, גם מסיבות ספרותיות פנימיות בסיפור.

ד. קריאה שנייה של הסיפור

הסיפור כשני סיפורים שאוחדו

נחזור, לשם כך, למבנה הסיפור: אם נתבונן היטב במבנה נראה שהחלק הראשון והאחרון מספרים רק על רב אסי ואמו; ואילו שני החלקים הפנימיים, ב' וג', מספרים על דו-שיח של רב אסי עם אחד מחכמי ארץ ישראל. ניתן, אפוא, לחלק את הסיפור לשני סיפורים נפרדים, שכל אחד מהם יכול להתקיים ולהיות מסופר באופן עצמאי, ללא תלות בחבירו: סיפור אחד הוא הסיפור על רב אסי ואמו, שפותח בבקשותיה ובבריחתו לארץ ישראל, ומסתיים בשמועה שהיא נפטרה, ובתחושת הכשלון וה'פספוס' שמביע רב אסי במשפט 'אילו ידעתי לא הייתי יוצא'. סיפור שני הוא סיפור הדיון של רב אסי עם חכמי ארץ ישראל: תחילתו בשאלה שהוא שואל את ר' יוחנן על אפשרות הלכתית לצאת מהארץ לצורך כיבוד אם ותגובתו של ר' יוחנן, והוא מסתיים בחששו של רב אסי שהכעיס את רבו, ובהסברו של ר' אלעזר שר' יוחנן אינו כועס, אלא מעניק לו, באמת ובתמים, את רשותו וברכתו.

הוכחה לקיומו העצמאי של כל אחד מהסיפורים ניתן למצוא בירושלמי, (נזיר, פ"ז ה"א, נ"ו ע"א), שבו מצוי רק החלק האמצעי כסיפור בפני עצמו:

רבי יסא שמע דאתת אימיה לבוצרה.

אתא ושאל לרבי יוחנן מהו לצאת.

אמר ליה: מפני סכנת דרכים - צא; ואם בשביל כבוד אמך - איני יודע.

אמר רב שמואל בר רב יצחק: עוד היא צריכה לרבי יוחנן.

אטרח עלוי ואמר: גמרת לצאת תבוא בשלום.

שמע ר' לעזר ואמר: אין רשות גדולה מזאת[6].

המוקד בסיפור זה שונה מאד מזה שבבבלי, והוא עוסק בעיקר בבירור ההלכתי בעניין יציאה מהארץ, שאותו מכריע בסוף ר' אלעזר, המפרש את תגובת ר' יוחנן כהכרעה בכיוון החיובי. עם זאת, אין ספק שזהו ביסודו אותו סיפור שהבבלי הביא בקידושין; ומכאן, שהבבלי צירף לסיפור זה את החלקים על רב אסי ואמו, שראינו שעשויים גם הם להיות סיפור נפרד שעומד בפני עצמו, וטווה את שני הסיפורים יחד ביד אומן, כך שהכל מהווה סיפור אחד מתמשך.

ההבדלים שבין הבבלי לבין הירושלמי

מעניין להתבונן בהבדלים קטנים בין הירושלמי לבבלי, השופכים אור על עיצוב הסיפור בגרסתו בבבלי: בבבלי שואל רב אסי את ר' יוחנן בחלק ב' שלוש פעמים, לעומת פעמיים בירושלמי. מבנה זה מקביל לחלק א', שבו האם מבקשת מבנה שלוש בקשות. אף בתשובות קיימת הקבלה בין החלקים: התגובה של רב אסי לבקשה הראשונה של אמו היא נחרצת - עושה לה תכשיטים. כך גם תשובתו הראשונה של ר' יוחנן - 'אסור'. התשובה השנייה של רב אסי היא מהוססת יותר, 'נעיין לך' - צריך לבדוק את העניין. אף תשובתו השנייה של ר' יוחנן היא מהוססת: 'איני יודע'. מעניינת מכל ההקבלה, על דרך הניגוד, בין התגובות של החכמים הללו בפעם השלישית: הבקשה השלישית של האם, שמפעילה לחץ על בנה, נענית בכך שרב אסי נבהל ובורח; ואילו ר' יוחנן, כאשר רב אסי מגיע אליו בפעם השלישית ו'לוחץ' עליו, אינו מתרחק, אלא מתקרב, 'מחבק' ומברך (כפי שמפרש ר' אלעזר). בכך יוצר הסיפור כבר בשלב מוקדם מסר לגבי הבעיה במעשהו של רב אסי והתיקון הדרוש.

הבדל נוסף בעיצוב קשור אף הוא לפעם השלישית שרב אסי ניגש לר' יוחנן (בירושלמי - הפעם השנייה). בירושלמי מופיע שרב אסי 'אטרח עלוי', כלומר הוא בא בביטחון ומטריח - לוחץ - על ר' יוחנן כדי לקבל תשובה. ואילו בבבלי 'אטרח' הופך ל'אירתח' - שינוי קל באיות, שמשנה את המשמעות: כאן רב אסי משתהה לפני שהוא נכנס שוב לרבו, באופן שמבטא דווקא חוסר בטחון. כאן הסיפור גם יוצר משחק מילים עם ההמשך, כאשר רב אסי שואל 'דלמא מירתח רתח' - רב אסי חסר בטחון וחושש מכעסו של רבו.

נמצא, שהבבלי צירף יחד שני סיפורים, אחד בתוך השני, ואף טרח לחבר ולקשור ביניהם באמצעות המבנה המשולש המקביל בחלקים א' וב', באופן שמעניק אחדות ואחידות לסיפור כולו. ולכן ההסבר שהוצע לעיל, לפיו חלק ד' חוזר ומתייחס לחלק א' בלבד, הוא חסר; אם כך היו הדברים, הבבלי יכול היה להסתפק בהבאת הסיפור הקצר שנבנה מצירוף חלקים א' וד', ולא היינו חסרים דבר. לכן, יש לפרש שחלק ד' מתייחס גם לחלקים ב' וג' של הסיפור: רב אסי, בדיון עם ר' יוחנן ועם ר' אלעזר, לומד משהו שמשנה את תפיסתו, ועליו הוא מתבטא 'אילו ידעתי' - אילו ידעתי בתחילת הדרך את מה שלמדתי מהדיון עם ר' יוחנן, לא הייתי נוטש מלכתחילה את אמי[7].

ההבנה החדשה של רב אסי

מהי התובנה החדשה שלומד רב אסי? לאחר שיחתו עם ר' יוחנן, רב אסי חרד מאד שרבו כועס עליו, ולכן הוא מפרש את תגובת הרב באופן שלילי, כאומר: 'אם ממילא אתה מחליט בעצמך מה לעשות מדוע אתה מטריד אותי בשאלותיך?'. אלא שר' אלעזר, בביטחון מלא, מפרש את תגובת ר' יוחנן באופן חיובי. המעבר החד הזה והאופן החד-משמעי שבו מפרש ר' אלעזר את תגובת ר' יוחנן גורמים לרב אסי, ככל הנראה, להרהר באופן שבו הוא מפרש תגובות ורצונות של אחרים. נראה שרב אסי מגלה שחלק בלתי מבוטל באופן שהוא 'קורא' את התקשורת שלו עם אנשים שונים נובע מחרדות פנימיות שלו, ולאו דווקא מהמציאות כפי שהיא בלבו של האדם שמולו. תובנה זו, שהוא לומד מהפער בין האופן שהוא עצמו הבין את ר' יוחנן לאופן שר' אלעזר הבין אותו, מביאה אותו למחשבה נוספת: האם הוא פרש את נכון את בקשותיה ואת רצונותיה של אמו? אולי בקשתה השלישית של אמו, שעל פי דפוסי הפרשנות שלו הוא פרש באופן מבהיל כבקשה שנובעת ממחלת נפש או סטייה נפשית, אינה אלא משהו אחר? שמא אמו בסך הכל רצתה לומר לו באופן הזה שהיא חפצה יותר בקרבתו ובאהבתו כבן, ולא כבן זוג? האם יתכן שכל שאמו בקשה הוא יותר חום וקרבה מצד בנה?

אם הבנתנו נכונה, הרי שהמשפט 'אילו ידעתי לא הייתי יוצא' מקבל משמעות כפולה: רב אסי אינו מרגיש רק שהוא החמיץ את השעה עם אמו - 'אילו ידעתי שהיא עומדת למות'; הוא גם מרגיש, בעקבות התובנה החדשה שהתגלתה שלו לאחר שיחתו עם ר' אלעזר בחלק ג', שיתכן שיסוד כל יחסו לאמו היה טעות, שנבעה מהלכי רוח ובדפוסי מחשבה פנימיים שלו, שאינם בהכרח משקפים את המציאות. וכך מתפרש המשפט במשמעותו המלאה: 'אילו ידעתי קודם מה שלמדתי מההתנסות עם ר' יוחנן ור' אלעזר, שהפרשנות המבהילה עלולה להיות פרי דמיוני בלבד, לא הייתי יוצא מבבל ובורח מאמי, אלא הייתי מנסה לבחון לעומק יותר מה רצונה ומה תחושותיה; יתכן שהפתרון היה טמון בשיפור התקשורת בינינו'.

למעשה, נראה שאחד האופנים שבחר המספר להעביר את המסר שפרשנות ראשונית למעשה או בקשה של אדם אינה בהכרח הפרשנות הנכונה, הוא על ידי העברת הקורא חוויה דומה בתהליך הקריאה: כפי שציינו לעיל, בחלק ב' הקורא מתוודע לבקשתו של רב אסי לעזוב את הארץ, ונוצר אצלו הרושם שהוא מעוניין להמשיך לברוח מאמו, שבאה אחריו. רק כאשר רב אסי שואל שוב את ר' יוחנן, ומנמק שהוא רוצה לצאת לקראת אמו, מבין הקורא שהוא בעצם דן את רב אסי בטעות לכף חובה, מפני שהבין באופן שגוי את כוונתו, על סמך מעשיו בעבר. כך ממחיש המספר לקורא שצריך להשאיר פתח בפרשנות כוונותיו של אדם לכמה כיוונים אפשריים.

נראה שקיים גם מסר נוסף שלומד רב אסי מהמפגש עם ר' יוחנן, שמודגש על ידי ההקבלה שהראינו לעיל, בין הדו-שיח בין רב אסי עם ר' יוחנן לבין הדו-שיח של רב אסי עם אמו. ר' יוחנן מגיב לפניותיו החוזרות ונשנות של רב אסי בחום ובסבלנות, אף שיש בפניות חוזרות אלה כבר אלמנט של הטרדה. מכך יכול רב אסי ללמוד את האופן שבו יכול היה להגיב ל'הטרדותיה' של אמו - באורך רוח ובחום, ולא בבריחה ובריחוק.

הבנת הסיפור והסוגיה בצורה חדשה

כעת מקבלים הסיפור, ומקומו בסוגיה כולה, משמעות אחרת. אמנם, סיפורו האישי של רב אסי נותר טרגי, משום שהוא זוכה לתובנה שלו מאוחר מדי: 'אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי'. ברם, הסיפור אינו מותיר אותנו עם התובנה שכיבוד אב ואם הוא בלתי אפשרי, אלא מאפשר לנו ללמוד, מניסיונו האישי המר של רב אסי, לקח חשוב. לעיתים קרובות, כפי שאנו רואים לעתים בסביבתנו, נובע הקושי ביחסים עם הורים מבוגרים מבעיה בתקשורת. פערי הגילאים, פערי האישיות ופערי הדורות מובילים לעיתים לחוסר הבנה הדדי של הצרכים של כל צד.

התובנה שעולה מהסיפור, שהבנתנו את הרצונות והתגובות נובעת לפעמים מדפוסי חשיבה מקובעים שלנו ואינה משקפת את מחשבותיהם האמיתיות של האחרים, עשויה לתרום תרומה משמעותית למערכת היחסים בין הצדדים, ולשפר את היכולת לקיים את מצוות כיבוד אב ואם. אמנם, כפי שעולה מניסיונו של רב אסי ומסיפורים אחרים בסוגיה, המצווה נותרת אתגר קשה, ולפעמים אף קשה מאד. אך סיפור רב אסי, שחותם את הסוגיה, פותח בפני הלומד אפיק מחשבה חשוב העשוי לשפוך אור על חלק ממקור הקושי שבמצווה ועל האפשרויות לקיום טוב יותר שלה.

ה. שלושה שותפים באדם

רעיון מרכזי נוסף בסוגיה הוא השוואת היחסים עם הורים ליחסי האדם עם השכינה. נקודה זו עולה בחלקים שונים של הסוגיה, במימרות ובסיפורים, ונביא חלק מהדברים (קידושין ל"א ע"א-ע"ב):

ת"ר נאמר: (שמות כ) כבד את אביך ואת אמך, ונאמר: (משלי ג) כבד את ה' מהונך, השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום...

ת"ר, שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני...

תני תנא קמיה דרב נחמן: בזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאלמלי דרתי ביניהם ציערוני...

רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ארבע אמות בגילוי הראש, אמר: שכינה למעלה מראשי...

רב יוסף כי הוה שמע קל כרעא דאמיה, אמר: איקום מקמי שכינה דאתיא...[8]

באופן פשוט, השוואה זו מדגישה שתי נקודות:

א. לחיוב בכבוד ההורים והשכינה קיימת סיבה משותפת, שכן 'שלושה שותפין הן באדם...'.

ב. יש חשיבות רבה למצוות כיבוד הורים, שהרי היא מושווית לכבוד השכינה. נראה שבין השאר נובעים מכך הסטנדרטים הגבוהים והמחמירים שמאפיינים את המצווה בסוגיה.

ברם, בעקבות הפרשנות שהצגנו לסיפור רב אסי, עולה נקודה שלישית ביחס להשוואה הנ"ל, וזוהי תרומה נוספת של הסיפור לסוגיה: הסיפור מעלה לתודעתנו את הקושי בתקשורת. בכך מאיר הסיפור, בהקשר הסוגיה הנוכחית וההשוואה שמצויה בה בין הורים לשכינה, קושי יסודי שמאפיין, למעשה, גם את יחסי האדם עם אלוקיו. אחת מבעיות היסוד הגדולות במערכת היחסים של כל אדם מאמין עם השכינה הוא היעדרה של תקשורת דו-צדדית ישירה וברורה. המאמין חי, מתפלל ועובד את אלוקיו מתוך חוסר ודאות מסוים לגבי רצונו של הקב"ה ממנו בכל רגע נתון, ולגבי מחשבותיו של ה': האם הקב"ה מרוצה ממנו? האם הוא פועל בכיוון הנכון, או שמא עליו לשנות כיוון בעבודתו הדתית ובניהול חייו? לשאלות אלה אין מענה ברור, וזהו אחד המקורות לקשייו של המאמין. לקושי זה הסוגיה איננה מספקת פתרון, והוא ימשיך להוות אתגר לכל עובד ה', לפחות בעולם ללא נבואה והתגלות.