ספיחים

א. מבוא

כאשר מעיינים בפסוקים המתארים את איסורי השביעית, אנו מוצאים כי אמנם אסור לעבוד בקרקע בשביעית אך אין איסור לאכול את פירות הארץ. כך נאמר בספר ויקרא (כה,ו)

וְהָיְתָה שַׁבּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּֽךְ.

למרות זאת אנו מוצאים שהלכה למעשה ישנו איסור לאכול את התבואה ואת גידולי השדה גם במידה ולא נעשתה עבודה בשביעית. איסור זה נובע מדין 'ספיחים'. בשיעור זה ננסה לסקור בקצרה את מקורות האיסור, את שיטת הרמב"ם בנושא ואת ההשלכות ההלכתיות לימינו.

המינוח ספיחים מתייחס לתבואה ולגידולים שעלו מעצמם בשדה. מציאות זו מתאפשרת בשל זרעים שנשארו באדמה משנים קודמות או בעקבות צמיחתם של צמחי בר בשדה. במדרשי ההלכה אנו מוצאים שהתנאים נחלקו בשאלה מהו תוקף האיסור ומהו המקור ממנו הוא נלמד.

כך, בפסוקים בויקרא (כה, ה) אנו מוצאים שיש איסור לקצור את הספיח:

אֵת סְפִיחַ קְצִֽירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת־עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָֽרֶץ.

עם זאת, הספרא (בהר פרשה א) לומד מפסוק זה דווקא דין שאינו קשור לאיסור הספיחים:

'את ספיח קצירך לא תקצור', מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית. 'ואת ענבי נזיריך לא תבצור' - מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן (המבוזר) [המופקר]. 'לא תבצור' - לא תבצור כדרך הבוצרים; מיכן אמרו תאינים של שביעית אין קוצים אותה במוקצה, אבל קוצה אתה בחורבה, אין דורכים ענבים בגת אבל דורכים בעריבה, אין עושים זיתים בבד ובקוטבי, אבל כותש ומכניס לבדידה. ר' שמעון אומר: אף טוחן הוא בבד ומכניס לבדידה.

מהדין הנלמד מן הפסוק, על פי הספרא, הוא שאין לקצור את התבואה כדרך שקוצרים אותה בכל שנה: ניתן לקצור בכמות קטנה לשימוש ביתי אך לא בצורה מסחרית. איסור ספיחים המוכר מן ההלכה, מופיע למעשה רק במדרש ההלכה על הפסוקים המבטיחים שחרף השמיטה, יהיה אוכל בשנה השביעית (בהר פרשה ג):

'ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע' - שיהא אדם אוכל הרבה ושבע, דברי ר' יהודה... 'וכי תאמרו' - עתידים אתם לומר, 'מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו' -  אם אין אנו זורעים מה אנו אוספים? אמר רבי עקיבא: מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית. וחכמים אומרים: אין ספחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי סופרים. אם כן למה נאמר 'הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו'? אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו אוספים אין מכנסו לקיום אמרת לנו - בערוהו ומה אנו אוכלים מן הביעור והילך.

נעיין במחלוקת: רבי עקיבא מעיר על כפילות בפסוק- 'הן לא נזרע ולא נאסף'; לפי הסברו יש צורך בכפל האזהרות – לזרוע ולאסוף. לאור כך, מסיק ר"ע שספיחים אסורים מהתורה. חכמים, לעומת זאת, סוברים שמדובר על איסור דרבנן. לדעת חכמים, עלינו להבין מדוע הספיחים נאסרו, הרי התורה אמרה וציוותה שתהיה שבת הארץ לאכלה? יתר על כן, לכאורה מדובר על גזירה קשה מאוד הואיל ובעקבותיה נאסרו כל מיני הירקות והתבואה!? 

על מנת לענות על שאלה זו, עלינו לעיין במקורות נוספים. למרות שלא נמצא במקורות התנאים דיון מסודר בנושא הספיחין, הוא עולה במספר מקומות במשנה (בחלקם הדבר נתון במחלוקת פרשנים). אחד מהמקורות המפורשים עולה במשנה בפרק תשיעי במסכת שביעית (משנה א'):

הפיגם והירבוזין השוטים והחלגלוגית כוסבר שבהרים והכרפס שבנהרות והגרגר של אפר פטורין מן המעשרות, ונלקחין מכל אדם בשביעית, שאין כיוצא בהם נשמר.

רבי יהודה אומר: ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה.

ר' שמעון אומר: כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהם בירקות שדה.

וחכמים אומרים: כל הספיחין אסורין.

המשנה מביאה מחלוקת בין התנאים ביחס להיקפו של איסור הספיחין[1]. יש לציין, כי בדברי רבי יהודה עולה טעם לאיסור, אשר קושר אותו עם חשד בעוברי עבירה. וכפי שמבאר  הרמב"ם:

וספיחים - שם הצמח הצומח אחרי הקצירה, וכבר פירשנוהו כמה פעמים. וכבר נתבאר לנו שכל הירקות הצומחים בלי שיזרעו אותן אלא הם הפקר לא נאסרה אכילתם בשביעית, לפי שטעם איסור כל מה שדרך בני אדם לזרעו בכל שנה הוא משום עוברי עבירה שזורעין בשביעית. ולפיכך אסרו כל הספיחים. ואין הלכה כר' יהודה. ולא כר' שמעון.

החשש המתואר ברמב"ם הוא שעוברי עבירה יזרעו בסתר, ולאחר מכן הם יאספו ויאכלו או ימכרו בתואנה שהתוצרת שאספו גדלה מעצמה בשביעית.

בקרב החוקרים ישנם דעות שונות לגבי זמנה הגזירה. לא מצאנו עדויות קדומות לאיסור ספיחין. יתר על כן, ייתכן ונמצא דווקא מקור להיתרם, כפי שעולה מדברי יוספוס (קדמוניות יב,ג,281):

"ומה שתוציא הארץ מאליה יהא לשימוש משותף לכל מי שירצה לבני העם ולנכרים ולא יישמר ממנו דבר".

בעקבות כך יש שהציעו שמדובר על גזירה מאוחרת יחסית, שהחלה בתקופת דור יבנה, ויש שכתבו כי בדומה למספר רב של הלכות העוסקות בשביעית,  תהליך עיצובם התקיים לאורך מספר דורות[2].

        ב. פסיקת ההלכה

הרמב"ם בפרק ד פוסק את איסור הספיחים להלכה. בהקדמתו להלכות אלו, הוא מבהיר כי ן הדין כל מה שיוצא מהארץ בשביעית מעצמו מותר באכילה, כל עוד האדם 'משנה מדרך הקוצרים'. לאחר מכן בהלכות ב-ג הוא מבהיר את האיסור:

ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה, ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן, לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית.

הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן, אבל הירקות שדרך רוב האדם לזורעם בגנות ומיני תבואה וקטניות כל הצומח מהן אסור מדבריהם והמלקטן מכין אותו מכת מרדות.

מדברי הרמב"ם עולה שבגידולי מאכל אין היתר אכילה בשביעית. במקביל, הוא מסביר כי מכיוון שהאיסור נובע מחשד, במקרים שבהם אין חשד לכך שאנשים זרעו בשביעית אז אין זה נכלל בגזירת חכמים.

כאשר אנחנו מעיינים בשיטת הרמב"ם ניתן לראות שחל במהלך השנים שינוי בדעתו. הרב קאפח מעיר פעמים רבות בהערותיו על פירוש המשנה לשביעית שבמהדורה קמא הרמב"ם כתב הסברים שונים ולאחר מכן הוא תיקנם. כבר הרמב"ם העיר על השינוי בשיטתו בתשובה. המשנה בפרק ו (משנה א) במסכת שביעית מבדילה בין שלוש ארצות:

שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד.

על פי המשנה 'מקום שהחזיקו בו עולי בבל' לא נאכל ולא נעבד, 'אזור של עולי מצרים' נאכל ולא נעבד, ובשאר המקומות 'נאכל ונעבד'. הרמב"ם מעיד כי שינה את פירושו למשנה זו:

... וזאת המשנה מה ששמענו בפירושה תמיד הוא מה שאמר ר' יצחק בן גיאת ז"ל בספר המאור אמר שהוא (הוא) אשר פירשו כל החכמים, והוא מה שקיימנו אנחנו והוא שענין לא נאכל ולא נעבד (הוא), שמי שעבר ועבד הארץ בשביעית, אותו הדבר הצומח אסור לאכלו.

בתחילה הרמב"ם הסביר שמדובר על איסור אכילה במקרה ואדם עבד בשדה בשביעית, אך במידה והצמח גדל מאליו הוא לא נאסר. ברם, הרמב"ם כותב שהוא שינה את הבנתו:

ועתה כשהיטבנו לעיין ולדקדק בכל הלכה והלכה בחבורנו הגדול, נתבאר לנו פרוש זאת המשנה ונתגלה טעמה כטעמיה דרבינו הקדוש זצ"ל. והוא שעבודת ארץ ישראל בשביעית בלא תעשה כמו שביאר הכתוב 'לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה' (ויקרא כה, יא). וכל מה שתצמיח הארץ מאליה מפירות הארץ או מפירות האילן, מותר לאוכלו והפקר כמו שכתוב בתורה 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה' (שם, שם, ו) וגו'... וזהו דין תורה.

אבל מדברי סופרים גזרו על כל מה שתצמיח הארץ בשביעית ממה שדרך בני אדם (לזורעם) גרעינים, שיהא אסור באכילה כגון מיני התבואה והקטניות וירקות הגנה כולם, וזהו הנקרא ספיחין. ולא אסרו אלא מפני עוברי עבירה... שמה שזורעים הגוים בארץ ישראל בשביעית, אפילו במה שהחזיקו עולי בבל, מותר באכילה, לפי שעצם הדבר הצומח או מה שהם זורעים מותר באכילה מן התורה ולא גזרו עליו אלא משום עוברי עברה - ישראל, שאם זרע עבר, גזרו עליו על ספיחי ארצו שמא יזרע, הגוי, שאינו מצווה על השביעית, ספיחי ארצו מותרין. ואין הבדל בין ספיחי ארצו ובין מה שהוא זורע, הואיל והוא מותר לזרוע ואין שום פנים לחשוש לאסור זאת בסיבתו. מה תאמר פירות הגוי אסורין גזרה שמא יזרע? הוא יזרע בלא ספק ואין עליו חטא. ואם נאמר גזרה ספיחי גוי אטו ספיחי ישראל, היא גופה גזירה כמו שבארנו, נקום ונגזור גזירה לגזירה!? ולפי עיקרי העיון נראה, שזה מותר ואין שם אסור מן התורה, אלא לזרוע לבד, כמו שנתבאר בגמרא ראש השנה אבל הדבר הצומח אפילו עבר וזרע, הרי הוא מותר מן התורה, כמו כלאי זרעים אשר אסורה זריעתם ומותר לאכול הדבר הצומח (מהם). וגזירה שמא יזרע, אסרו אפילו ספיחין העולים מאליהם.

הרמב"ם מסביר כי המשנה עוסקת באיסור ספיחים, וכוונתה היא שבתחום עולי בבל אסור לעבוד מחד ואסור לאכול מה שגדל מעצמו מאידך. עם זאת, בתחום עולי מצרים נאסרה העבודה אך הספיחים לא נאסרו. כך הוא כתב במהדורתו האחרונה במשנה וכפי שפסק במשנה תורה.

נעיר שיתכן כי במהדורה קמא הרמב"ם פסק כשיטת ר"ע שאיסור ספיחין הוא מהתורה, כפי שכתב במהדורה זו בפירוש למשנה (ט, א)

"וכבר ידעת כי אסר ה' לקצור את הספיח" וכך הבין הרב קאפח (פ"ו,מ"א)[3].

         ג. היתרי ספיחים

משיטת הרמב"ם עולה שגידולים אשר עלו מעצמם אסורים, בין אם התחילו לגדול בשישית ובין אם לקטו אותם בשנה השמינית. או בהכללה: איסור ספיחים הולך בתר לקיטה (ד, יב). דין זה מהווה קושי עבור פתרונות שונים שעלו לאורך הדורות לקיום שמיטה בימינו. כפי שראינו, בתשובת הרמב"ם אין איסור ספיחים בגידולי גויים (וכן פסק במשנה תורה ד, כט) ולכן אין בעיית ספיחים בהיתר מכירה.

מה לגבי אוצר בית דין? מדוע ירקות באוצר בית דין לא נאסרו מדין ספיחים? הפוסקים המצדדים בפתרון של אוצר בית דין מסתמכים על שיטה שונה של חלק מהראשונים[4] (ר"ש משנה שביעית ט,א)

כל הספיחין מותרין - כשגדלו בששית ונלקטו בשביעית איירי כדמוכח בירושלמי... כלומר בשאר ספיחין ניכרים אותן של ששית שגדולין מאותם של שביעית שהן קטנים אבל בכרוב לא מינכרי דבזמן מועט דרכו ליגדל אמהות שהן גדולים ורבנן אסרי דגזרי בשאר ספיחים אטו ספיחי כרוב... משמע דתחלת גידול בעינן בשביעית אבל ירק שגדל בששית והוסיף בשביעית הנהו ספיחי ששית מיקרי ולא ספיחי שביעית אף על גב דבתבואה ודאי דדינה בתר שליש אם לא הביאה שליש בששית אסורה משום ספיחי שביעית...[5].

הר"ש מביא משניות וסוגיות שעולה מהם שלקטו ירקות בשביעית. לשיטתו מדובר על גידולים שהביאו שליש בשישית ולכן לא נאסרו משום ספיחים, כך שניתן לאכלם בשנת השמיטה. כעין זה כותב הרמב"ן בפירושו על התורה (ויקרא כה, ה):

והספיחין האלו האסורים הם הגדלים בזמן האסור, בתבואה כל שהביאה שליש בשביעית, וכן הירקות כל שצמחו בשביעית, אסורין מן התורה לדברי רבי עקיבא, ולדברי חכמים אסורין מדברי סופרים חוץ מן העולים באותן שדות שהזכירו בירושלמי שכתבנו למעלה. אבל הירקות שצמחו בששית ונלקטו בשביעית, יש בהן משום קדושת שביעית לכל דיניה להפסד ולקרבנות ולסחורה ולביעור ואף על פי שגדלו לגמרי בששית, מפני שאנו הולכים אחר לקיטה בירק בין למעשר בין לשביעית, אבל אין בהם משום ספיחים שאינם ספיחי שביעית שהרי בששית צמחו, ואפילו הוסיפו בשביעית אין בהם דין ספיחים.

לאור שיטת הרמב"ן והר"ש (וראשונים נוספים) פסקו החזו"א ואחרונים נוספים שאין ביבול שהתחיל לגדול בשישית משום איסור ספיחים אך יש בו קדושת שביעית (חזו"א הלכות שביעית ט, יז). החזון איש הרחיב את ההיתר ופסק הלכה למעשה שרק אם הייתה נביטה בתחילת השמיטה אז פקע איסור ספיחים[6].

דיון מעניין בנושא זה מצאנו בין הגרש"ז אוירבאך ובין תלמידי החזו"א. הגרש"ז (מנחת שלמה ח"א, מט) התבקש לכתוב על הנושא -

"היות ורבים העירו לי שכל הרשימות המתפרסמות מדי פעם בפעם בנוגע לספיחין בירקות, מתחשבין רק עם תחלת הצמיחה שקוראים נביטה ואינם מצריכים כלל שום שיעור, לכן אמרתי לבאר יותר מה שכתבנו שם".

בראשית דבריו הוא  מביא את פסיקת הרמב"ם ובעקבותיו האחרונים שכתבו כמותו, ומנגד הוא מזכיר שפאת השולחן אשר מתיר כשיטת הר"ש, מתייחס אל שיעור 'כל שהוא'. בדבריו הוא דן כיצד ניתן להקל בשיטת הר"ש והרמב"ן, שצמח שגדל כל שהוא בשישית פקע ממנו איסור ספיחים אף אם לא הגיע לעונת המעשרות. למסקנה, הוא מתקשה בהגנה על עמדה זו, ועל כן הוא כותב

ולכן צריך עיון במה שרבים נוהגים בזה להקל ותולים הוראה זו במרן בעל החזו"א זצ"ל, כי בספרו כתב ממש כלשון הראשונים רק כתב להקל גם בכרוב וכיו"ב שמוסיפין עלים חדשים שגם הם מותרין, וכן בשאר ירקות אף על פי שהקלחים מוציאים עלין חדשים שגדלו כולם בשביעית אפילו הכי אין בהן משום ספיחין עיין שם, אבל לא מצאתי בפירוש שיתיר קישואין ודלועין בשביל תחלת צמיחה של עשבים בששית, גם אפשר שתחלת צמיחת עשבים מהני רק לענין זה שאם ילקוט עשבים שלא ינהוג בהם איסור ספיחין [אם נאמר שיש בזה איסור ספיחין] אבל לא על פירות, וכמו"כ הר"ש לענין תבואה שלא הביאה שליש.

בסימן לאחר מכן מביא הגרש"ז את תגובות תלמידי החזו"א להשגתו. בתחילה הוא מביא את דברי הרב אהרנסון, נביא שתי נקודות מתוך דבריו:

א. לענ"ד נראה שמסקנת כ"ת צודק בהחלט רק לפי דברי ר' עקיבא דסבירא ליה ספיחין דאורייתא, אבל לרבנן דלית להו איסור ספיחין מן התורה ולכמה שיטות מן הראשונים אפילו מדרבנן לא אסרו, אם כן אפילו להאוסרים מדרבנן אין זה משום לתא דאורייתא אלא גזרה נפרדת שאין לה שייכות להא דר' עקיבא, וכל עיקרה של גזרה זו היתה מפני עוברי עבירה כמפורש ברמב"ם הלכות שמיטה ויובל (ד, ב): שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גינה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמחו יאכל מהם ויאמר ספיחין הן. ולכן סבירו להו לר"ש, הרמב"ן והרא"ש דלהיות שגזרה זו לא היתה כללית האוסרת כל ספיחי פרי האדמה בלי יוצא מן הכלל ואף בביטול טעם הנ"ל, שהרי בד' שדות במקומות שאין אדם זורע שם או זרעים שאין אדם זורע אותם, לא גזרו כמבואר ברמב"ם שם הלכה ג' והלכה ד', הרי שלא גזרו אלא במקום שיש לחשוש לטעם גזרתם הנ"ל, ואם כן כשצמחו בששית נמי אין לחשוד בעובר עבירה, שהרי ראו אצלו הנביטה בשישית ולכן לא אסרו חז"ל כגון דא שהיה ניכר תחילת הצמיחה לפני שביעית בגזירת ספיחין, ועיין בעבודה זרה (דף לה) בתוס' ד"ה חדא קתני ושם נז' בסוף התוס' ד"ה לאפוקי.

ואם זהו הטעם, מה לי שראו אצלו בששית התחלת הפרי עצמו כשיעור עונת המעשרות, או ראו אצלו רק הנביטה שגם כן מעידה שזרען בששית, ואין ההיתר בגלל שנקראים פירות של ששית גרידא, שנאמר שצריך להיות כשיעור פרי בששית, אלא ההיתר לדעתם הוא בגלל שרואים בני אדם הצמיחה והנביטה בששית בשדהו אין מקום לחשדו שזרע בשביעית, ולכן אז קוראים בני אדם גם לפירות אלו שגדלו אחר כך בשביעית על שם ששית דהיתרא. ...

ג. ולולא דמסתפינא הייתי מסתפק אם גזרת ספיחין חלה על צמחים הנזרעים בסוף ששית רק בשטחים גדולים של שדות שלמות, מכיון שלשון הרמב"ם שם הוא: ויזרע בתוך שדהו בסתר, משמע שחששו רק לעוברי עבירה בסתר, ולא בדברים הנזרעים רק בפרהסיה ובגלוי שזריעת השטח אפילו במכונות - זריעה, תופסת זמן רב ואי אפשר לעוברי עבירה להעלימה ולהסתירה ואי אפשר לו לבעל השדות לומר שזהו מספיחים שעלו מאליהם.

נסכם את הדברים: ראשית הוא טוען שיש להבדיל בין גזירת ספיחים שהיא מדרבנן ומטרתה הייתה לעמוד כנגד עוברי עבירה, לדיני קביעה למעשרות. לאחר מכן הוא מבהיר כי אין לאסור בכלל בימינו בשדות גדולים. מבין השיטין של דבריו נראה שהיה ניתן לעקור את גזירת ספיחים בימינו.

הגרש"ז עונה על הטיעון הראשון כך: עקרונית מסברה הדברים נכונים, אך הם לא עולים מלשון הרמב"ן והרא"ש (פ"ט מ"א). וגם הלכה למעשה הוא מפקפק האם החזו"א מסכים לכך-

"ועל כל פנים החזו"א ודאי לא סובר כן שהרי להדיא מצריך בתבואה הבאת שליש וגם בעניי לא מצאתי אף אחד מאחרונים שמיקל גם בתבואה שלא הביאה שליש בששית מכח דברי הר"ש והרמב"ן".

את הטיעון השני הגרש"ז מקבל באופן חלקי:

מה שהדרת גאונו מפקפק בנוגע לשטחים גדולים מאד, תיתי לי שהייתי בר מזליה וגם אנכי בעניי שאלתי דבר זה קצת בסגנון אחר, דבכהאי גוונא שזרע בששית שדה גדולה מאד והתבואה הביאה שליש בשביעית [וכמה שכתב להרמב"ם דסובר שבירקות אזלינן בתר לקיטה ומשכחת לה בשטח גדול מאוד של ירקות אשר רק לקיטתן בשביעית] דאיך אפשר לחוש שיזרעו בכהאי גוונא בסתר ויאמר אחר כך שעלו מאליהן וכמה שכתב החובת הלבבות דאי אפשר לומר על כתב מסודר שנעשה מאליו על ידי דיו שנשפך והכי נמי גם כאן הכל ידעו שהוא שקר וכזב.

ומשום כך התפלאתי בתחילה על מרן החזו"א זצ"ל שדחק מאד למצוא היתר עבור הקיבוצים שהם שומרי שביעית והעלה משום כך חדוש גדול עד מאד בכהאי גוונא שלפי סדר השנים הנהוג אצל עובדי אדמה היו צריכים לזרוע באותה שדה בשנה שביעית בקיץ ולא בחורף, דאם יזרע אותה לפני ר"ה של שביעית שתצמח בחורף הרי זה חשוב כשדה בור ולא נוהג באותן הגידולין איסור ספיחין אשר לעניות דעתי צריך עיון רב, דהא שייך שפיר בזה טעם הגזרה, דכיון דבשביעית אינו יכול לזרוע בקיץ, ילך ויזרע בחורף בסתר ויאמר אחר כך שעלו מאליהן כיון דבשנה זו כדאי לו לשנות הסדר הנהוג ולזרוע בחורף ולא בקיץ שיהיה אסור משום ספיחין. ומנין לנו חדוש עצום זה, דאף גם זה חשוב כשדה בור.

ואמרתי דלכאורה יש יותר לסמוך על סברא זו שאמרנו דבשטחים גדולים עד מאד והכל זרוע באופן מסודר, באופן דאי אפשר כלל לומר שנזרעו מאליהן דליכא בכהאי גוונא איסור ספיחין, ואין לומר דיש לחוש שיזרעו בשביעית ויאמרו שזרעו בששית דמשמע שלא גזרו אלא בכהאי גוונא שיכולים להטעות ולומר שעלו מאליהן מה שאין כן בכהאי גוונא שרק יסתפקו אם נזרע בששית או בשביעית אפשר דבכה"ג שפיר מהני אם מביא עדים שהזריעה היתה בששית...

אך כיון שלא מנו חכמים היתר זה בין הד' שדות מוכח דלא פלוג חכמים ולא חלקו בין שדה גדולה, ובפרט דלהרמב"ם הרי אסורין ירקות שרק נלקטו ביום א' דשביעית אף על גב דאי אפשר כלל שיהיו אז ירקות שנזרעו בשביעית ואפילו הכי לא פלוג.

ומוכח מזה דאף שהוציאו ד' שדות וכן גם ירקות שאין דרך לזורעם מכלל הגזרה מכל מקום יש עדיין הרבה מקומות דלא פלוג חכמים והכל לפי ראות עיניהם ואנו אין לנו אלא לשמוע דברי חכמים. אף כי הלום נתעוררתי דכיון שהיתר זה של שטחים גדולים שייך רק בנזרע בששית ולא כשעלו מאליהן בשביעית וכיון שכן אין זה דומה כלל לד' שדות שהזכירו חז"ל ואין להוכיח מזה שלא מנו גם את זה אך אף על פי כן כיון שלא נזכר בשום מקום דשרי מסתבר שאין להתיר.

וגם נראה לעניות דעתי טעם נכון לזה דעדיין יש לחוש שיוסיף לזרוע עוד מעט בשביעית בסתר ולא נוכל אחר כך להבחין בין אלה שנזרעו ובין אלה שהוסיף לזורען בשביעית ולכן שפיר אסור אפילו שטח גדול עד מאד.

נביא השגה נוספת על דברי הגרש"ז, שנעשתה על ידי הרב קלמן כהנא. בפתח דבריו, הוא מבהיר שברור שהחזו"א התיר ירקות שגדלו כל שהם בשביעית:

והיות ונראית לי ברורה דעתו של הר"ש והנלוים אליו ופירושו של החזו"א בדבריהם, והיות והרשימות של הירקות בנוגע לספיחין המתפרסמות מדי פעם בפעם המתחשבות רק עם תחילת הצמיחה, סודרו לראשונה במחיצתו של בעל החזו"א בשמטות תש"ה ותשי"ב, ופורסמו בקונטרסים "סדר שביעית" ומרן זצ"ל ציווה להדפיסם וכיון את הדפסתם, הנני מוצא לנחוץ לברר ענין זה.

בדומה לטיעון הראשון של הרב אהרנסון הרב כהנא מחלק בין שני מושגים:

"הנה שפתי הר"ש ברור מללו, שכדי למצוא ירק שיש בו קדושת שביעית ואין בו איסור ספיחים הנו מבדיל בין הפרק לקדושת שביעית שהוא לקיטה, ובין הפרק לספיחים שהוא "תחילת גדול" והוא "כשהתחיל לצאת".

בהמשך הוא מדייק זאת גם משאר דברי הראשונים, ולבסוף מדברי החזו"א:

ומפורשים הדברים בחזון איש (שביעית כ"א ב') שכתב "שהעלים החדשים אף אם נידון אותם בפני עצמן הלא גדולן באופי של פירות אילן ואין ראוי לאוסרן משום ספיחין". ומתוך כך אף ברור שפסק בחזו"א (שם ט' י"ז) שאורז וחבריו אם נגמרו בשביעית מותרין לר"ש משום ספיחין ונקט בהם אותו לשון ממש שנקט בירק שכתב בו "ירק שנגמר בשביעית", ולא נקט לשון שנקט שם בקטניות ובתבואה. וברור שדעתו, כיון שלא אזלינן בהם בתר שליש ואין דינן כשאר קטניות וכתבואה דין ירק להם לגבי ספיחים ...

בתחילת תשובתו להשגות אלה כותב הגרש"ז:

"ומכיון שכבוד תורתו כותב שכך היתה הוראה ברורה ומפורשת ממרן בעל החזו"א זצ"ל, אין אני תוהה ומפקפק, אבל תורה היא וללמוד אני צריך ובעניי אין אני מבין טעמי הדברים".

לאחר מכן הגרש"ז מסביר שאין דברי הר"ש נראים כהסבר שהוצע, ולא ניתן להוכיח מהם שדי בנביטה אלא יש צורך בשיעור חשוב של גדילה. והוא מסיים את דבריו בסיכום שיטתו:

קיצורו של דבר הוא דלפי הפירוש שלנו בדברי הר"ש לא בא אלא ליישב דמאי דמוכח מכמה משניות שיש ירקות המותרים משום ספיחין ואף על פי כן יש להם קדושת שביעית, הוא מפני שלענין איסור ספיחין דכתיב לא נזרע ולא נאסוף אמרינן דתלוי רק בשיעור שאפשר לאסוף ולאכול, ולכן גם בירקות אין הולכין לענין ספיחין אחר לקיטה אלא כל שחנטו או הגיעו לעונת המעשרות בששית כיון שנזרעו וגם אפשר לאוספן בששית הרי הם ממש כתבואה שהביאה שליש בששית ויש להם דין ספיחי שנה ששית ולא של שביעית, ודבר זה פשוט ומתקבל מאד על הדעת.

אך אם נאמר כמו שכתב כבוד תורתו בשם החזו"א נמצא שבדרך אגב ללא שום הכרח מהמשניות שהר"ש הביא שם, גם הוסיף לחדש חדוש גדול ועצום דאף שהתבואה שהביאה שליש בשביעית אסורה באכילה מן התורה ולא סגי כלל בצמיחת עשבים אלא צריכים דוקא שיעור חשוב של שליש מהתבואה עצמה, מ"מ בירקות לא די שאין הולכין בהן אחר לקיטה (כדעת הרמב"ם) אלא אפילו אם רק יצא עשב קטן מן האדמה הרי זה מועיל להתיר גם מדרבנן את כל הפירות שיצאו אח"כ מתחלה ועד סוף בשנה השביעית.

והוא פלאי, חדא דמה טעם לא נילף לענין זה ירק מתבואה, ותו דאם באמת נתכוין הר"ש לכך היה צריך עכ"פ ליתן טעם וסברא לחילוק זה ולא לסתום כאילו הוא לגמרי דבר פשוט, אך אף על פי כן הנני חוזר ומדגיש דכל מה שכתבנו הוא לא למעשה הואיל וכבר הורה זקן. והנני ידידו מוקירו כערכו שלמה זלמן אויערבך[7].  

********************************* **************************** כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו עורך: נועם לב ***************************** בית המדרש הווירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]

****************************************************