ספר הברית והר סיני
שיעור זה מוקדש לעילוי נשמתו של בוגרנו הרב דניאל בלר ז"ל.
"בהר סיני"
ישנו משפט הידוע לכולנו משחר ילדותנו:
"ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה" (ספרא קדושים ב).
הפסוק המצוטט הוא מפרשת קדושים, שקראנו בשבוע שעבר, ומיד נתחבר לפרשתנו. טרם זאת, יש מקום לשאול: מניין לו לרבי עקיבא? היכן מצינו שהתורה נותנת מקום מיוחד וחשוב למצווה זו של אהבת הרֵע?
יש המקשרים אמירה זו למרד אדריאנוס, ולמות תלמידי רבי עקיבא, על רקע ימי ספירת העומר שבהם אנו נמצאים. אנו ננסה לתת לאמירה ביסוס רעיוני מן התורה, ולא הסבר היסטורי בלבד.
פרשתנו מתחילה בדברי ה' אל משה בהר סיני:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר"
(ויקרא כ"ה, א).
פסוק זה הביא את חז"ל לשאול את שאלתם המפורסמת, המובאת על ידי רש"י על אתר:
"בהר סיני – מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני?".
רש"י עונה לשאלה זו תשובה הלכתית, העוסקת בפרטי המצוות. תשובה זו מסבירה את אזכורו של הר סיני בפסוק הפותח את הפרשה, אך איננה מסבירה את קיומו של הר סיני פעמיים נוספות בהמשך – בפרשת בחוקותי, החותמת את צמד הפרשות בהר-בחוקותי:
"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה"
(ויקרא כ"ו, מו).
"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (ויקרא כ"ז, לד).
מדוע מקבל הר סיני חשיבות כה גדולה? ומה הקשר שלו לפרשות בהר-בחוקותי, אשר תחומות משני צדיהן באותו הר?
ספר הברית
כדי לענות על תשובה זו, עלינו לחזור לסופה של פרשת משפטים. לאחר המצוות הרבות בפרשה, נאמר:
"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים: וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"
(שמות כ"ד, ד-ז).
בפסוקים אלו מתוארת כתיבתו של ספר הברית, וקריאתו באזני העם. הפרט החסר בפסוקים אלו הוא תוכנו של ספר הברית. מה כתב משה רבנו באותו ספר מפורסם?
ננסה לרדת לאשורה של הברית, ולתוכנה. לשם מודל ניקח כדוגמה את ברית הנישואין. כאשר החתן והכלה עומדים מתחת לחופה, מגיע רב ומברך את הזוג, ומתאר את יופייה ונפלאותיה של ברית הנישואין. לאחר דברי הברכה, מגיע חלק קריאת הכתובה.
הכתובה היא מסמך, המתאר 'מה יקרה אם'. יש בו פירוט של חובות הבעל לאישה – במהלך הנישואין, ובמקרה שאלו יתפרקו. במקרה שהצדדים לא ימלאו את המוטל עליהם. זהו אופייה של ברית.
הברית – הברכות והקללות
נראה אם כן שספר הברית מפרשת משפטים הוא למעשה ספר הברכה והקללה שבפרשת בחוקותי. ישנם פסוקים נוספים בסוף פרשיית הקללה המחזקים כיוון זה:
"כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ-לוֹהֵיכֶם: לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'" (ויקרא כ"ה, נה – כ"ו, ב).
בפסוקים אלו מופיעות מספר בהחלט מורגש של מצוות מעשרת הדברות: הדיבר הראשון – "אנכי ה'", הדיבר השני – "לא יהיה לך". גם השבת מופיעה – "את שבתותי תשמרו".
אכן, מלבד שלוש דיברות אלו נתקשה למצוא מצוות נוספות מעשרת הדברות. במקום אלו, אנו מוצאים התעסקות בפרטיהן של שתי מצוות אחרות – השמיטה, והיובל. מדוע נבחרו שתי מצוות אלו? ומה מקומן באותו "ספר הברית"?
שמיטה ויובל
עלינו לזהות את המיוחד והייחודי בשתי מצוות אלו. מצוות השמיטה והיובל תלויות בארץ. אולם, בניגוד למצוות אחרות התלויות בארץ, מצוות אלו תלויות לא רק בקיומו של עם ישראל על אדמתו, אלא גם בכך שידו תהיה תקיפה בארצו. למעשה, זו הסיבה שאיננו מקיימים היום את היובל, וגם קיום השמיטה שלנו מוגבל ביותר.
שתי מצוות אלו תלויות בארץ ישראל. ובשתי מצוות אלו, בא לידי ביטוי משמעותו של האח. אם נבחן מספר פסוקים מפרשיות השמיטה והיובל, נתקשה להתעלם מן המושג, החוזר שוב ושוב:
"כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ... וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ... וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד" (ויקרא כ"ה, כה-לט).
הפסוקים מדברים על אחים, לא אחים במובן של הלכות ירושה, היינו אחים מאותם הורים – אלא אחים, בנים לאותו עם. לא מדובר כאן על רֵע, שבו האדם בוחר כפי רצונו. מדובר על אחים, על שותפות גורל וייעוד.
"לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך"
וכאן, נדבר בקצרה באיסור הריבית. לאורך השנים נטען רבות על כך שהתורה אוסרת ריבית דווקא ליהודים, אך מאפשרת גביית ריבית מן הגויים. כיצד זה מאפשרת התורה לגבות ריבית מגויים דווקא? מה פשרה של אפליה זו?
נראה שעצם השאלה – בטעות יסודה. התורה איננה מתירה לקחת ריבית מן הגוי, כי אם לתת ריבית לגוי. עיקר ההיתר הוא בנתינת הריבית לגוי, ובשם ההדדיות – בא גם היתר לגבות ריבית מן הגוי. חשוב מאוד להיות מודע: מהו עיקר הדין, מהו השורש – ומהו הענף. עיקר ההיתר הוא כאמור נתינת ריבית לגוי. זהו גם לשון התורה, באמרה – "לנכרי תשיך".
"תשיך" – פירושו לאפשר לנשוך. "להשיך נחש" פירושו לאפשר לנחש לנשוך אדם אחר. בדומה, "לנכרי תשיך", פירושו לאפשר לנכרי לישוך בנו, בישראל. אולם, אסור להשיך יהודי. אסור לאפשר ליהודי לגבות ריבית.
באופן בסיסי ופשוט, ריבית היא דבר הגיוני ביותר. בדיוק כפי שניתן לגבות כסף עבור שימוש בבהמה או בבית, כך ניתן לגבות כסף עבור השימוש בכסף עצמו. זאת, כיוון שניתן ליצור רווחים מעצם החזקת הכסף, כפי שמאוד ברור בעולם המודרני. דבר זה נכון היה גם בעולמה של התורה.
כל ישראל אחים
ההיגיון הבסיסי מאפשר גביית ונתינת ריבית. התורה מחדשת דין, וקובעת שאין לתת או לקחת ריבית מישראל, בכדי לאפשר לאח העני להשתקם. יקשה עליו מאוד להתבסס אם יהיה עליו להחזיר כל סכום בריבית. חידוש זה אכן נאמר ליהודים בלבד, ולא לגויים.
סביב רגישות זו, סביב אחדות זו בעם ישראל, נכתב אותו ספר ברית. ספר זה הוא אשר נקרא במעמד הר סיני, ועל דברים אלו אמרו בני ישראל "נעשה ונשמע". ספר הברית מכיל אמנם מצוות שבין אדם למקום, אך רובו מאריך ומפרט בדינים שבין אדם לחברו, העוסקים ברגישות בנושאים אלה.
זהו עיקרו של ספר הברית: האחדות והרגישות שבין אדם לחברו בעם ישראל. על ברית זו נכרתה הברכה והקללה המתוארת בפרשת בחוקותי. גם בפשטי המקראות, אפשר לראות שיש פסוקים מפרשת הברכה אשר דומים מאוד לפסוקים שבפרשת בהר, המתארת את קיום השמיטה.
כך למשל, כותבת התורה "וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן", בדומה מאוד לפסוק מן הברכה, "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ". פסוק זה, ועוד רבים אחרים, מבטאים את תוכנו של ספק הברית.
ברית זו נכרתה עִם בני ישראל כעם. ממילא, אם זהו תכנה העיקרי של הברית, קל להבין מהיכן שאב ר' עקיבא, את דבריו, באמרו שהפסוק "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)