עביד איניש דינא לנפשיה
פתיחה
האפשרות שהאדם יעשה דין לעצמו ויקח את החוק לידיים עולה פעמים רבות, גם בהקשרים חוץ הלכתיים. מצד אחד, פעמים רבות אנו נתקלים באישומים כנגד אנשים שרוצים לעשות מעשה, אך עושים זאת שלא במסגרת החוק. אולם מאידך, פעמים רבות אכן ישנה בעיה טכנית שהצדק לא יוצא לאור בדרך ההלכה והמשפט, והאדם עומד חסר אונים כנגד אדם גזלן ורשע.
נשנה מעט מסגנון השיעורים המקובל, ונפתח את שיעורנו בסיפור קצר של אפרים קישון שמסביר היטב את השיקולים שעומדים ברקע הנושא:
"לפני עשר שנים לווה ממני קונשטטר 20 לירה לשעתיים. הוא הבטיח להביא לי את הכסף תוך 24 שעות. כיוון שלא הביא, נתתי לו צלצול, אז הוא ביקש ארכה של שבוע ימים.
מקץ שבוע ימים הלכתי אל קונשטטר ודרשתי את כספי. הוא הבטיח לי לסדר את העניין עד יום ב' בצהרים. ביום ה' בערב הלכתי אל עורך דין והלה שלח לקונשטטר אזהרה של עורך דין, לפיה "באם לא יסולק החוב בתוך 72 שעות מקבלת אזהרה זו יינקטו כל הצעדים הדרושים".
תוך חודשיים לא באה תשובה מקונשטטר, על כן קבע הפרקליט שאין מה לעשות עוד, מאחר שהוא לא רוצה לשלם. לקחתי ממנו את העניין והעברתיו לפרקליט יותר טוב. תבענו את קונשטטר לדין.
כעבור חמישה חודשים נתקיים המשפט, אבל קונשטטר לא בא בגלל מחלה, ולכן נדחה המשפט למועד מאוחר יותר בשנה הבאה. אז שוב לא היה משפט מפני שקונשטטר בינתיים נסע לחוץ לארץ. חיכיתי שנה וחצי אך משלא חזר, פניתי אל עורך דין אחר די מפורסם והלה השתדל לחדש את המשפט, אך השופט לא היה מוכן לדון בהעדר הנתבע. ערערנו לפני בית דין גבוה יותר אך הוא דחה את התביעה בגלל החוק, לפיו אין דנים בבית דין גבוה כזה בתביעה אזרחית למטה מחמישים לירה. חיכינו שנתיים-שלוש עד שקונשטטר חזר מחוץ לארץ ואז שלחתי לו על ידי נוטריון עוד שלושים לירה הלוואה ועיגלתי כך את חובו לחמישים. עכשיו כבר דן בית הדין הגבוה בתביעתנו וחייב את בית המשפט הנמוך לערוך משפט בהיעדר הנתבע, אולם מכיוון שקונשטטר לא היה נעדר היות שחזר בינתיים מחוץ לארץ, כזכור, לכן נדחה המשפט עד בירור נוסף.
לקחתי פרקליט עוד יותר נודע והגשנו לבית הדין העליון צו על תנאי נגד שר המשפטים שיבוא וינמק מדוע אי אפשר לקבל בחזרה את חמישים הלירה שלי מקונשטטר. שר המשפטים בא ואמר שצריך לפנות אל בית המשפט אז חידשנו את המשפט אבל הוא נדחה מפני שקונשטטר ביקש דחיה.
הלכתי אל עורך הדין הגדול ביותר בארץ ותארתי לפניו את הפרשה. הוא הקשיב קשב רב ויעץ לי ללכת לקונשטטר ולהכות אותו. הלכתי אל קונשטטר והיכיתי אותו. הוא תיכף שילם לי 50 לירה במזומנים.
כדאי לפנות אל עורך דין באמת טוב"[1].
הגמרא עוסקת בבעיה עקרונית זו ובשאלה האם הצדק חייב לצאת לאור בבית הדין או שאנו יכולים לתת לאדם מרחב תמרון עצמאי.
סוגיית הגמרא
כפי שראינו בשיעורים קודמים, הגמרא קובעת כי אין דנים כיום דיני קנסות בבבל. לאור קביעה זאת, הגמרא דנה במספר מקרים בהם האמוראים דנו דיני קנסות בבבל, למרות ההלכה האוסרת זאת:
"אימא לי גופא דעובדא היכי הוה? שלח ליה, דההוא גרגותא דבי תרי דכל יומא הוה דלי חד מנייהו, אתא חד קא דלי ביומא דלא דיליה, א"ל: יומא דידי הוא! לא אשגח ביה, שקל פנדא דמרא מחייה. א"ל: מאה פנדי בפנדא למחייה" (כז:).
המקרה בו עוסקת הגמרא דן בשני שותפים - שמעון ולוי - שהיו שותפים בבור מים, ובכל יום אחד מן השותפים שאב מים לסירוגין. ברם, יום אחד לוי בא לשאוב מים שלא בתורו, ואם היה עושה כן לשמעון לא היו מים עבור שדותיו וצאנו. לאחר שלוי לא השגיח במחאותיו של שמעון, קם שמעון וסילק בכוח את לוי. בתחילה הגמרא חשבה שבמקרה זה נחלקו האמוראים האם מותר לקחת את החוק לידיים, אך למסקנה מקובל על כולם שבמקרה זה שמעון פעל כהלכה:
"דאתמר, רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה, רב נחמן אמר: עביד איניש דינא לנפשיה; היכא דאיכא פסידא - כ"ע לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה, כי פליגי - היכא דליכא פסידא, רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא; ר"נ אמר: עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דבדין עביד לא טרח" (שם).
כאשר יגרם לאדם הפסד במידה ולא יקום ויעשה מעשה, אז ברור לכולם כי הדבר מותר לו. ישנם מקרים שבהם בית הדין לא יכול להחזיר את הגלגל. אם לשמעון לא יהיה היום מים, ייווצר לו נזק שגם אם ידונו בבית דין בעוד שבוע לא יוכלו למונעו. רב יהודה מבין שרק במקרה מסוים זה מותר לקחת את החוק לידיים, ואילו רב נחמן מרחיב הלכה זאת גם למקרים בהם לא יהיה לו הפסד.
בהמשך, הגמרא מביאה סדרת מקורות, אשר מרובם משמע שמותר לאדם לעשות דין בצורה עצמאית, ואילו ממיעוטם משמע שאסור לאדם לקחת את החוק לידיים. מהמקרים השונים אנו יכולים למצוא מספר עקרונות הלכתיים:
ראשית, עולה כי ישנם מקרים בהם מותר לאדם לעשות מעשה מהיר על מנת להציל את ממונו, אך עדיין אם הוא יכול לעשות בדרך אחרת שלא תפגע בחברו הוא מחויב בכך. כך למשל אם שור חברו עולה על שורו, מותר לו לזרוק את השור העליון אפילו אם הוא ימות. ברם, אם זה אפשרי שהוא ישמוט אותו כך שלא יפגע, הוא מחויב לעשות כן. כך גם נלמד לגבי דין 'וקצותה את כפה', לגבי אשה המגנה על בעלה:
"ת"ש 'וקצתה את כפה' - ממון, מאי לאו בשאינה יכולה להציל ע"י דבר אחר? לא שיכולה להציל ע"י דבר אחר. אבל אינה יכולה להציל ע"י דבר אחר פטורה? אי הכי אדתני סיפא 'ושלחה ידה' פרט לשליח ב"ד, לפלוג ולתני בדידה בד"א בשיכולה להציל ע"י ד"א אבל אינה יכולה להציל ע"י דבר אחר פטורה, ה"נ קאמר בד"א בשיכולה להציל ע"י דבר אחר אבל אינה יכולה להציל ע"י דבר אחר נעשה ידה כשליח ב"ד ופטורה".
אם האישה יכולה להציל את בעלה בדרך אחרת ולא על ידי תפיסה במבושיו של התוקף היא חייבת בעונש. ברם, אם לא הייתה דרך אחרת להציל את הבעל והאשה נאלצה לכן לפעול בדרך זו היא פטורה.
חשוב לציין כאן את סוף דברי הגמרא לעיל. בסיום דבריה הגמרא אומרת כי אם לא היה ניתן להציל על ידי דבר אחר - האישה נעשית כשליח בית דין. כפי שנראה בהמשך, דברי הגמרא הללו תומכים בהסבר שדין עביד איניש דינא לנפשיה אינו עוקף את בית הדין, אלא מדובר על פעולה בעלת תוקף של בית דין.
נציין, כי בנוסף למחלוקת האמוראים בסוגייתנו בין רב נחמן ורב יהודה, מצאנו מקום נוסף בו עולה עקרון דומה:
"אמר רב יוסף: צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה" (מועד קטן יז.).
רב יוסף סובר שלתלמיד חכם מותר לקחת את החוק לידיים כאשר ברור לו שהוא נוהג כהלכה. מדבריו נראה שהבעיתיות ב'עביד איניש דינא לנפשיה' נובעת מהעובדה שבמקרים רבים לוקח החוק לידיים יטעה במחשבתו. נראה שרב יוסף סובר עקרונית כרב יהודה כי אסור לאדם לעשות דין לעצמו, אך הטעם לא נובע משמירה על מערכת חוקים מסודרת אלא רצון להימנע מטעויות, ולכן במקרים מסוימים הדבר הותר.
מה הסברה?
כאמור, רב נחמן סובר שמותר לאדם לעשות דין לעצמו גם כאשר לא נגרם לו הפסד ממון. כיצד ניתן להבין את שיטתו? בראשונים, ישנם שני כיוונים עיקריים בהסבר גישתו:
- דרך נוספת להוצאת האמת. אומר המהרי"ק:
"...דהא לא מיקרי עביד דינא לנפשיה, אלא היכא שעושה מעשה כעין דיין לגבות ממון בשביל ממון אחר, או להכות את חבירו או להפסידו עד שישלם הממון" (שו"ת מהרי"ק סימן קס"א).
המהרי"ק רואה את האדם הפועל כבא מכוח בית דין. כזכור, כבר מלשון הגמרא ראינו שניתן לראות את האדם הפועל כתחליף לבית דין (לגבי דין האישה ב'וקצותה את כפה'). מדובר על דרך נוספת של הוצאת האמת, ואנו רואים כאילו שבית הדין דן במקרה זה והכריע.
דברים אלו עולים גם בדברי הרא"ש, בבואו להסביר את מחלוקתם של רב נחמן ורב יהודה אותה הזכרנו לעיל:
"והדבר דלית ליה פסידא אלא הצלת טורח שלא יצטרך להוציא ממונו בדין בהא פליגי: דרב יהודה סבר בשביל הצלת טורח אין לו רשות לחבל בו. ורב נחמן סבר כיון דדינא קא עביד ויכול לברר שבדין היה יכול להוציא ממנו, יש לו רשות להציל את שלו אפילו בהכאה אם אינו יכול להציל בענין אחר".
הרא"ש מבין את סברת רב נחמן כקיצור הליכים - ההיתר לאדם לפעול בכוחות עצמו, נובע מכך שהאדם היה יוצא צודק בבית דין. בעקבות הבנה זו, חייבת להיות לאדם וודאות שהוא צודק לפני שהוא עושה מעשה.
- גישה שונה מופיעה בדברי המאירי על אתר:
"כל שאונס דבר לחברו וחברו האנוס לשם ורואה באנסו ואפשר לו לברר אף לאחר מעשה שאותו ענין אונס אצלו, יש לו רשות לעשות דין לעצמו ולדחותו שלא לעשות לו אונס זה... אף בדבר שאין הליכתו לבית דין גורמת לו פסידא זו, הואיל והוא שם בעוד שזה אונסו עושה דין לעצמו ומכהו עד שידחהו מעליו.
הא כל שעבר האונס כגון שכבר גזלו או גנב לו או שכבר הלוהו אינו רוצה לפרעו אינו בדין זה, לא אמרוה אלא בעוד שהוא אונסו.
מעתה מי שראה את שלו בביתו של חברו ומתירא שזה יחזיק בו נכנס לשם לפני חברו כדי ליטול את שלו בחזקה, ואם הלה מונעו שובר את שניו ואומר לו שלי אני נוטל. ומ"מ אל יכנס שם דרך העלמה שמא יראה עליו כגנב אלא שאם עשה עשוי".
המאירי מתיר לאדם לעשות דין לעצמו רק אם הוא זועק כנגד העושק ברגע שהמעשה נעשה. אם האדם חיכה ולא פעל מייד אין לו לעשות דין לעצמו, גם אם הנתונים האחרים לא השתנו. מה הסברה שעומדת מאחורי דברי המאירי?
הרב ז'ולטי מציג בספרו את שני הכיוונים בהבנת דין 'עביד איניש':
"...אם הוא מתורת תפיסה והצלה שמציל את שלו מיד חברו או שהוא מתורת דין דנעשה במקום בית דין"
(משנת יעב"ץ סימן ג).
כפי שכתבתנו קודם, המהרי"ק סובר שההיתר לעשות דין לעצמו נובע מכך שהאדם מחליף את בית הדין. המאירי לעומת זאת מבין שמותר לאדם להציל את רכושו בפני עושקו, ולכן ברגע שהוא רואה את המעשה עליו לפעול. אם האדם חיכה ולא פעל, הוא איבד את הזכות הבסיסית הזאת שקיימת לכל אדם וכעת הוא צריך לפנות לבית דין. לכל אדם יש זכות לשמור על חפציו, ודבר זה אינו קשור למערכת המשפט של בית הדין.
דברים מקבילים מצאנו שהזכירו גם במשפט העברי:
"כמה מן הפוסקים ראו כבסיס של עביד איניש דינא לנפשיה [=עושה אדם דין לעצמו] את ההשקפה שבתנאים מסויימים מאצילה ההלכה סמכויות של בית דין לפרט הבא לעשות דין לעצמו...
לעומת זאת ראו פוסקים אחרים את זכויות הבעלות כמקור לעביד איניש דינא לנפשיה. זכויות אלו כוללות גם את הזכות להחזרה עצמית של הרכוש הנמצא בידי אחרים שלא כדין, אבל אין לבעלים סמכות של בית דין" (י' דינרי, "עביד איניש דינא לנפשיה", דיני ישראל ד).
פסיקת ההלכה
להלכה, הרי"ף פוסק כי "הלכה כרב נחמן, דקיימא לן הלכה כרב נחמן בדיני". רבינו אפרים משיג על דברי הרי"ף ואומר:
"כתב ר' אפרים ז"ל הא מלתא לאו דינא, דהא לית בה פטור וחייב, ולית בה נמי אי עבד מהדרינן או לא מהדרינן. אלא במותר ואסור קמיפלגי; דרב נחמן סבר שרי ליה למעבד דינא לנפשיה ורב יהודה סבר אסור למעבד דינא לנפשיה במקום דלית ליה פסידא..." (יב:).
הרי"ף ורבינו אפרים נחלקו בסיווג ההלכה- האם מדובר על הלכה בחושן משפט (דינים) או הלכה באיסור והיתר (איסורים). גם רבינו אפרים פוסק להלכה לאור כללי הפסיקה, אך מבין שהמחלוקת כאן אינה בדינים אלא באיסור והיתר, ולכן על פי כללי הפסיקה הלכה כרב יהודה.
הרמב"ם פוסק להלכה כדברי הרי"ף:
"יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין, לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו אין סותרין את דינו"
(הל' סנהדרין פ"ב, הלכה יב).
במידה ולאדם יש וודאות שהוא נוהג כהלכה, מותר לו לעשות דין לעצמו ולדלג על ההליך הבירוקראטי בבית דין. בדברי הרמב"ם אנו מוצאים היתר לאדם לפעול בדרך זו, וגם במידה ויטענו כנגדו בבית דין הוא יקבל גיבוי משפטי.
ה'שולחן ערוך' פוסק להלכה כרב נחמן (כדעת הרי"ף וכרוב הראשונים), כי לאדם מותר לעשות דין לעצמו גם במקום שאין הפסד (חו"מ סימן ד). הרמ"א מקבל את הפסיקה העקרונית כרב נחמן, אך בדבריו הוא מציג מספר תנאים נוספים הנדרשים לקיום הלכה זו.
באחרונים, מצאנו גישות המשלבות את דברי ר' יהודה בפסיקת ההלכה:
"לכן נראה דדעת הרמב"ם והשולחן ערוך להכריע ולחלק בין קרקע למטלטלין. דבמטלטלין דאיכא חשש פסידא אפילו לכתחילה מותר להכותו, אבל בקרקע דליכא שום חשש פסידא אסור לכתחילה. ויש חילוק בין לכתחילה ובין דיעבד. דהא דקאמר בש"ס דבמקום פסידא לכולי עלמא עביד איניש דינא לנפשיה היינו הפסד גמור כגון בהאי (הסיפור עם הבאר)... אז ודאי מותר לישות ע"פ הכאה דבודאי יהיה ניזק ולא יושלם לו הזיקו על ידי בית דין. אבל שלא במקום הפסד ברור אבל מכל מקום איכא חשש הפסד כגון שתופס ממנו מטלטלין דגזילה. אף שהבית דין יגבו ממנו, מכל מקום איכא חשש הפסד דאימר יבריחם או יקלקלם... אבל במקום דודאי יכול להציל שלו על פי בית דין בלי שום חשש כלל ס"ל לרמב"ם והשו"ע דאסור להכותו, כיון דליכא שום חשש הפסד אסור להכות"
(נתיבות המשפט ביאורים ס"ק א).
'נתיבות המשפט' מחלק בין קרקע ומטלטלין: בקרקע אין חשש שהיא תאבד לעולם, לעומת מטלטלין בהם יש הפסד מיידי וחשש להפסד עתידי. לשיטתו הפסיקה כרב נחמן היא רק במקרה ששייך לדבר על הפסד, אך במקרה שאין כלל הפסד ממוני אלא רק הפסד של זמן וכאב ראש ביורוקראטי אין לאדם לעשות דין לעצמו. אך כאמור, כפי שראינו רוב הפוסקים לא חילקו בדרך זו.
לסיום נציין כי בדברי הגמרא מופיעה שיטה ייחודית, והיא שיטת בן בג בג, המעדיף שהאדם יעשה דין בעצמו לא כגנב אלא כאשר כולם יודעים על מעשיו:
"מתיב רב כהנא, בן בג בג אומר: אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו, ואמור לו שלי אני נוטל! א"ל: עמך! בן בג בג יחידאה הוא, ופליגי רבנן עליה. רבי ינאי אמר: מאי שבור את שיניו? בדין...".
לא מצאנו בפסיקת ההלכה שיש עדיפות להודיע על עשיית הדין לעצמו, ויתכן שאף לעיתים עדיף להצניע זאת ולעשות זאת בשקט. בדרך זו מצאנו שהורה הרב עובדיה יוסף הלכה למעשה לאדם שהוא יכול להשיג את המגיע לו שלא בבית דין:
"נשאלתי אודות ראובן שגזל ממנו שמעון סכום כסף, ואין לו עדים על כך, ופעם שכח אצלו שמעון חפץ ששויו קרוב לסכום הכסף שנגזל ממנו, האם מותר לראובן להחזיק בחפץ לעצמו או למוכרו תמורת כספו, בהיות ששמעון ידוע כאדם תקיף ואלם, ואין ביכלתו של ראובן לתובעו בב"ד ולדון עם התקיף ממנו. יורנו ושכמ"ה...
ואין הפנאי מסכים להאריך יותר בזה. ומסקנא דדינא בנ"ד שיש להתיר לגבות חובו מהחפץ שבא לידו ע"י שכחת בעליו. והנלע"ד כתבתי" (יבי"א ח"ו חו"מ א).
[1] א' קישון, "צריך לשכור עורך דין טוב", הג'ינג'י עם המפתח (תל-אביב, 2002), עמוד 123.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)