דילוג לתוכן העיקרי

יומא | דף עג | חמשת העינויים ביום הכיפורים

בעיצומם של כתיבת דברי תורה אלו באה לאוזניי השמועה המרה על מותו בטרם עת של ר' שמואל שטיינמץ, שניהל שנים את חטיבת הביניים יבנה חיפה. ר' שמואל העמיד תלמידים הרבה וחינך לנפש בריאה ולגוף בריא. יהיו דברי תורה אלו לעילוי נשמתו
30.12.2015
קובץ טקסט

פתיחה

המשנה בריש פרק יום הכיפורים מונה את חמשת העינויים הנוהגים ביום הכיפורים:

"יום הכפורים אסור באכילה, ובשתיה, וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה והמלך והכלה ירחצו את פניהם, והחיה תנעול את הסנדל, דברי רבי אליעזר, וחכמים אוסרין" (עג.).

למרות הקביעה החד משמעית של המשנה, המעיין בפשטי המקראות לא ימצא זכר לחמשת העינויים שמונה המשנה. הדבר היחיד הנמצא בפסוקים הינו הוראה כללית על עינוי הנפש ביום הכיפורים.

בשיעור זה ננסה לבדוק מהו המקור לקביעתה של המשנה? אם התורה באמת ציוותה על עינויי נפש, מדוע לא די בעינוי אחד מרכזי - אכילה ושתייה? מהי תרומתם של שאר העינויים?

מסרן הכתוב לחכמים

מקום נוסף בו מצינו שחכמים פירשו את מה שהתורה סתמה, הינו בנוגע לאיסורי מלאכה בשבת. בכל התורה לא מצינו פירוט מהן המלאכות האסורות, והגמרא בשבת (מט:) מביאה שיטה הלומדת את 39 המלאכות האסורות בשבת מ39 הפעמים בהן מוזכרת המילה 'מלאכה' בתורה. דרשה דומה מופיעה גם בגמרא ביומא (עו.) הלומדת כי חמשה דברים נאסרו ביום הכיפורים, כנגד חמשת הפעמים בהן הוזכרה המילה 'עינוי' ו'שבתון' בפרשיות יום הכיפורים[2].

הדמיון הרב בין שבת ויום הכיפורים, מחזק את השאלה בה פתחנו את דברינו, והיא מהיכן לומדת המשנה כי חמשת העינויים הם אלו שאסרה התורה. במקביל עולה גם השאלה מהיכן למשנה בשבת כי 39 המלאכות שהיא מונה נאסרו מן התורה.

תשובה אחת אפשרית טמונה בדברי היראים:

"...וראו חכמים אלו המלאכות הדומות עבודה הדומה היא נקראת מלאכה דכתיב מלאכת עבודה לא תעשו, ואמרינן אלו הן שהקפידה התורה עליהן כי לא מסרן הכתוב אלא לחכמים ואלו ראויות לקרוא מלאכה" (סימן רע"ד).

היראים מבין כי התורה נתנה לחכמים להגדיר מהם איסורי המלאכה בשבת, ולקביעה של חכמים יש תוקף דאורייתא. דברים דומים מצינו בר"ן ביומא לגבי חמשת העינויים:

"לפיכך היה נראה לי דכולהו מדאורייתא נינהו, אלא דכיון דלאו בכלל עינוי דכתיב בקרא בהדיא באורייתא נינהו אלא מרבוייא דשבתון אתו וכדאיתא בגמרא, קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים" (יומא אלפס ב.).

אם-כן, בדומה ליראים, גם הר"ן מבין כי הכתוב מסר לחכמים את הסמכות לגדור את העינויים השונים של יום הכיפורים, אלא שהוא מוסיף שהם 'קילי טפי'. מהי בדיוק כוונתו? בכדי לעמוד על כוונתו עלינו לעיין בדרשת הגמרא ביומא.

חמשת העינויים כחלק ממצוות השבתון

האם תוקפם של כל חמשת העינויים שווה? בשאלה זו נחלקו הראשונים. רש"י בריש יומא מחלק באופן ברור בין אכילה ושתייה האסורים מדברי תורה, לשאר העינויים האסורים לדעתו מדברי סופרים. לעומתו, תוספות ישנים, הר"ן והרמב"ם סברו כי תוקפם של כל חמשת העינויים הינו מדאורייתא, וכמקור לדבריהם הביאו את דרשת הגמרא:

"הני חמשה ענויין כנגד מי? אמר רב חסדא: כנגד חמשה ענויין שבתורה 'ובעשור' (במדבר כ"ט) ו'אך בעשור' (ויקרא כ"ג) 'שבת שבתון' (ויקרא כ"ג) ו'שבת שבתון' (ויקרא ט"ז) 'והיתה לכם' (ויקרא ט"ז)" (עו.).

אם נשים לב למילים אותן דורשת הגמרא, נגלה כי שלוש מתוך חמשת העינויים נלמדים מהמילה 'תענו', ואילו השתיים הנותרים נלמדים מהמילה 'שבתון'. הרמב"ם משתמש בדרשת הגמרא, ומכניס את חמשת העינויים תחת הכותרת של 'שבתון':

"וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול את הסנדל או לבעול, ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה שנאמר שבת שבתון - שבת לענין אכילה, ושבתון לענינים אלו. ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתייה בלבד, אבל אם רחץ או סך או נעל או בעל מכין אותו מכת מרדות"

(הל' שביתת העשור פ"א).

הרמב"ם מחלק בין אכילה ושתייה (הנחשבים כעינוי אחד) לשאר העינויים, וסובר כי ארבעת העינויים הינם הרחבה של מצוות השבתון. הר"ן מסביר שזו גם הסיבה לכך שארבעת העינויים קלים יותר מהעינוי של אכילה ושתייה, שכן עיקרם הוא שמירת האופי של יום הכיפורים כיום שבתון. שוב, גם כאן מצינו רעיון דומה גם בשבת בה קיימים איסורי שבות, כגון מוקצה ודברים המותרים לשיחה בשבת (ודבר דבר) השומרים על אופי השבת. למרות שיסוד הדברים בתקנת חכמים, המקיים אותם מקיים מצוות עשה של שבתון[3]. בפסקאות הבאות, ננסה לעמוד על האופי המיוחד של כל אחד מארבעת העינויים.

סיכה

הגמרא קובעת כי איסור סיכה ביום הכיפורים, אסור כשתייה. וזו לשונה:

"מנין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכפורים? אף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר, שנאמר 'ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו' (תהילים ק"ט, יח) "

(שבת פו.).

תוספות על אתר תמהים מדוע בחרה הגמרא בפסוק 'ותבא כמים בקרבו' כרמז לדין שסיכה כשתייה, שהרי הפסוק לא עוסק בשתיית מים אלא ברחיצה. בנוסף, מציינים התוספות כי הגמרא במקום אחר (יומא עו.) לומדת את איסור סיכה מהפסוק מדניאל 'דלחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי', ומפסוק זה ניתן ללמוד ביתר קלות את ההשוואה בין סיכה לשתיה.

בספר ההרי קדם (סימן נ') מובא בשם הרב סלוביציק פתרון לקושיית התוספות. לדעת הגרי"ד יש להבחין בין שני סוגי סיכות:

- סיכה כשתייה.

- סיכה של תענוג.

שתי הגמרות, עוסקות בשני סוגים שונים של סיכה. מן הפסוק ביומא לומדת הגמרא ביומא כי כל סיכה של תענוג אסורה ביום הכיפורים. לעומת זאת, הגמרא בשבת לומדת דין ייחודי ליום הכיפורים והוא שסיכה נחשבת כשתייה, ואיסור זה כולל כל מגע של שמן עם הגוף, גם אם הוא אינו לתענוג.

לאור הסבר זה, ניתן להסביר חילוק אחר המופיע ברמב"ם. הרמב"ם בהלכות שביתת עשור פוסק כי ביום הכיפורים אסורה אף רחיצה שאינה לתענוג, ואילו בהלכות תשעה באב הוא פוסק שרק סיכה לתענוג אסורה. לאור ההסבר לעיל הדברים מובנים, שכן העינוי בתשעה באב נובע מחיוב אבלות ולא ממצוות עינוי.

התוספות (יומא עז.) לא קיבלו חלוקה זו, ולשיטתם דווקא סיכה של תענוג נאסרה ביום הכיפורים, ואילו סיכה שאינה לתענוג מותרת.

להלכה, פסק השו"ע:

"אסור לסוך אפילו מקצת גופו, ואפילו אינו אלא להעביר הזוהמא. אבל אם הוא חולה, אפילו אין בו סכנה, או שיש לו חטטין בראשו, מותר"

(אורח-חיים סימן תרי"ד סעיף א).

מהעובדה שהשולחן ערוך פסק לאסור אף סיכה שמטרתה הסרת הזוהמה למד המשנה ברורה (ס"ק א) כי השולחן ערוך פסק כרמב"ם שאף רחיצה שאינה לתענוג אסורה.

רחיצה

את איסור הרחיצה לומדת הגמרא ביומא (עו.) מהריבוי בפסוק בדניאל 'וסוך לא סכתי'. כלומר, הגמרא רואה את הרחיצה כסוג של סיכה. במקום אחר, במגרא במועד קטן (טו.) לומדת הגמרא איסור רחיצה לאבל, וגם שם הגמרא יוצאת מנקודת הנחה שסיכה כרחיצה.

אולם, ברחיצה בניגוד לסיכה, הגמרא קובעת שרחיצה שאינה לתענוג מותרת, וכן לצורך מצוות קבלת פני רבו מותר לאדם להלך בנהר אע"פ שמים רוחצים את גופו.

האם יש לברך על נטילת הידים שבשחרית?

הרמב"ם פוסק (הלכות תפילה פ"ז, הלכה ח) שלא מברכים, אך הר"ן על האלפס חולק על הרמב"ם וכותב שנטילת ידים שחרית טעונה ברכה. את דבריו הוא מוכיח מן הגמרא שהבאנו לעיל, אשר התירה לאדם לעבור בנהר כדי לקבל את פני רבו. לדעת הר"ן אם התירו לרחוץ כדי לקבל את רבו, קל וחומר שיהיה מותר ליטול את הידים כדי לקבל פני שכינה.

הסרת זיעה

נושאי הכלים על השולחן ערוך, התלבטו בשאלה האם מותר לאיסטניס לרחוץ את גופו מזיעה ביום הכיפורים. הט"ז סובר שלא, והמשנה ברורה בעקבותיו חוכך להחמיר. ונשאלת השאלה מדוע רחיצה זו אסורה לאסטניס? והרי סוף כל סוף מדובר ברחיצה שאינה של תענוג!

התשובה לשאלה זו הינה כי יש החלוקה בין סוגי הרחיצות הינה מורכבת יותר. כפי שראינו לעיל, רחיצה נלמדת מסיכה. הפוסקים הבינו מכאן כי כשם שמצינו בסיכה שגם סיכה שאינה לתענוג אסורה, גם ברחיצה ישנן רחיצות שתהיינה אסורות. מאחר שברחיצה זו אין הסרת לכלוך, ראוי להחמיר בה.

במילים אחרות מצינו 3 דרגות ברחיצה:

- רחיצה להסרת לכלוך - רחיצה זו מותרת שכן היא אינה מוגדרת כרחיצה אלא כהסרת לכלוך.

- רחיצה סתם - רחיצה זו אסורה שכן היא רחיצה שאינה לתענוג באופן מובהק, אבל היא גם לא להסרת לכלוך.

- רחיצה לתענוג - אסורה לכל השיטות.

נטילת ידיים ביום הכיפורים

הלכה מעניינת נוספת היא כי חייבי טבילות ביום הכיפורים טובלים, במידה וזאת טבילת מצווה. הכוונה במילים טבילת מצווה היא שיש על האדם חובה לטבול ואסור לו להישאר בטומאתו. למשל, בזמן הזה שטבילת נדה אינה מצווה, ועקרונית אישה יכולה להחליט להישאר טמאה ולטבול כשתרצה לקיים יחס אישות עם בעלה, נשים לא טובלת ביום הכיפורים.

מדוע אם-כן נאסרה טבילה ביום הכיפורים? הרי ממה נפשך ניתן להתיר את הטבילה, כשם שהתירו לאדם ללכת בנהר על מנת לקבל את פני רבו!

נראה כי כדי לענות על שאלה זו, יש להבין קודם כל מדוע הרמב"ם אסר ליטול ידיים ביום הכיפורים. לענ"ד נראה כי לדעת הרמב"ם כל רחיצה שמטרתה קיום מצווה מוגדרת כרחיצה לתענוג. רק רחיצה שמטרתה הסרת לכלוך מוגדרת כרחיצה שאינה לתענוג. על פי כיוון זה, גם טבילה תחשב כרחיצה לתענוג, ולכן היא אסורה.

כפי שראינו לעיל, את הגדרת חמשת העינויים מסר הכתוב לחכמים. חכמים קבעו שבמקום מצווה גם רחיצה שגופה תענוג תהיה מותרת, ולכן טבילת מצווה וקבלת פני רבו הותרו ואילו שאר טבילות לא. הרמב"ם פסק שאין לברך על נטילת ידים שחרית, הר"ן הסיק מכן שכל נטילת ידיים אסורה.

והדברים ברורים, נטילת ידיים ביום הכיפורים היא מעין טבילת מצווה, שכן על מנת להתפלל על האדם ליטול את ידיו. לכן, מצד הדין היה עלינו ליטול את ידינו שחרית ולאחר כניסה לשירותים אף ביום הכיפורים על מנת שנוכל להתפלל ביום הקדוש. אלא, שמכיוון שיש לנו כלל שנטילת ידיים מועילה בכל מילי דמנקי, ניתן לצאת ידי חובת נטילה גם בשפשוף הבגד.

נראה כי הדברים אף מדויקים בלשון הזהב של הרמב"ם. הרמב"ם לא אוסר את גוף הנטילה שכן הוא יודע שהיא נצרכת, והוא רק פוטר אותה מברכה שכן לשיטתו ביום הכיפורים יש להשתמש בפתרון של מילי דמנקי.

נעילת הסנדל ותשמיש המיטה

הגמרא ביומא עו. לומדת שלושה עינויים מהמילה 'תענו', ועוד שני עינויים נוספים מהמילה 'שבתון'. החלוקה שעושה הגמרא, מתיישבת יפה עם החילוקים שהעמדנו לעיל. כפי שראינו, רחיצה וסיכה הינן תולדות של שתייה, ואילו נעילת הסנדל ותשמיש המיטה קשורים למצוות שבתון, הדואגת לשמר את האופי של יום הכיפורים כיום של עינוי[4].

מלאכים כבני אדם

חמשת העינויים בונים מערכת שלמה ההופכת את האדם למלאך. האם יש עניין להתטער ביום זה? אומרת הגמרא:

"תנו רבנן: 'תענו את נפשתיכם' (ויקרא ט"ז), יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער? תלמוד לומר 'וכל מלאכה לא תעשו' (ויקרא ט"ז). מה מלאכה - שב ואל תעשה, אף ענוי נפש - שב ואל תעשה. ואימא: היכא דיתיב בשימשא וחיים ליה - לא נימא ליה קום תוב בטולא, יתיב בטולא וקריר ליה, לא נימא ליה קום תוב בשימשא! - דומיא דמלאכה, מה מלאכה - לא חלקת בה, אף ענוי - לא תחלוק בו" (יומא עד.).

מדברי הגמרא עולה שיום הכיפורים הוא יום עינוי ולא יום צער, ואף הרוצה לצער את עצמו ביום הקדוש בשב ואל תעשה - אין הדבר בידו. כשם שאיסורי מלאכה בשבת מדודים, כך עם איסורי העינוי ביום הכיפורים.

רעיון זה, המדמה את עם ישראל למלאכים ביום הכיפורים, מצאנו בפרקי דרבי אליעזר:

"ראה סמאל שלא נמצא בהם ביום הכפורים חטא, אמר לפניו: רבון כל העולמים יש לך עם אחד כמלאכי השרת שבשמים, מה מלאכי ישראל אין בהם אכילה ושתיה, כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביום הכפורים. מה מלאכי השרת שלו"ם ביניה"ם יחפי רגל ביום הכפורים כך ישראל יחפי רגל ביום הכפורים" (פרק מ"ה).

בתפילה זכה לבעל החיי אדם מובא הסבר אחר למטרת חמשת העינויים:

"והנה אני מקבל עלי קדושת יו"כ להתענות בו בחמישה עינויים.. .ועל ידי עינוי אכילה ושתייה, תכפר לנו מה שחטאנו באכילות ושתיות אסורות, וע"י עינוי של רחיצה וסיכה תכפר לנו מה שחטאנו בתענוגים בימי החול ופרט בתענוגים האסורים".

לשיטת ה'חיי אדם', העינויים באים לכפר על עברות שונות. פתחנו את דברינו בשאלה מדוע הרבו חכמים בעינויים ביום הכיפורים, והתשובה לדבר הינה שכל עינוי הוא נדבך בכפרה לדעת ה'חיי אדם', או שלב בתהליך ההידמות למלאכים. מי ייתן ונזכה להיות כבני מרון...

 

[2] הגמרא בדפים עג.-עו. דורשת את חמשת העינויים מפסוקים בכתובים, אולם המקור בתורה לחמשת העינויים נלמד בדף עו.

[3] המקור לחלוקה זאת הוא הרמב"ן בפרשת אמור.

[4] בעז"ה נרחיב את הדיבור על עינויים אלו בשעורים הבאים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)