תמורה | דף יח | עדותו של רבי פפייס, ואיסור "בל תאחר" בקורבנות

כאשר מבקש אדם להמיר בהמת קודשים הוא יוצר מצב שבו שתי הבהמות מתקדשות. באופן פשוט, הבהמה השנייה קדושה בקדושתה של הבהמה הראשונה, ויש להקריבה על המזבח. הפרק השלישי במסכת עוסקת בפרטי הלכה זו, ובמעמדה של התמורה. משניות הפרק סוקרות את הקורבנות השונים (שלמים, תודה, עולה וכו'), וביחס לכל אחד מהם קובעות מה יהיה מעמד התמורה בנוגע לדיני קודשים.

במשנה בדף יח עמוד א נחלקו תנאים ביחס לולד השלמים. חכמים, הסבורים שולד שלמים קרב על המזבח, מתבססים, בין היתר, על עדותו של רבי פפייס:

"אמר ר' פפייס: אני מעיד שהיתה לנו פרה של זבחי שלמים, ואכלנוה בפסח, ואכלנו ולדה שלמים בחג".

לא ידוע לנו הרבה על רבי פפייס, אך ברור שהיה בעל עדויות. כמעט בכל המקומות שבהם הוזכר שמו במשנה, בתוספתא ובש"ס הבבלי, הוא מוסר דברי עדות, ורובם נוגעים לענייני מקדש וקודשיו. במדרשי ההלכה מצאנו חכם בשם רבי פפייס שהיה בר פלוגתא של רבי עקיבא, אך מסתבר שאין מדובר על אותו חכם, שכן רבי פפייס שבמשנתנו מוסר עדויות על הנעשה בימי הבית, שנים רבות לפני כינון בית מדרשו של רבי עקיבא.

הגמרא בסוגייתינו (ובמקביל בסוגיה בראש השנה ו) מעמתת בין עדותו של רבי פפייס, ובין חידוש שחידש רבא בהלכות "בל תאחר". מדין תורה, כאשר מתחייב אדם להביא קורבן למקדש, עליו לעשות זאת ללא שיהוי: "לא תאחר לשלמו". בגמרא במסכת ראש השנה נחלקו תנאים ואמוראים בהגדרת המונח "איחור". כלומר, נחלקו בשאלה כמה זמן רשאי בעל הקורבן להשהותו קודם הבאתו למקדש.

על פי כל הדעות בסוגיה, קיימת זיקה בין הקרבת הקורבן ובין שלושת הרגלים. יש להניח, שכל אחד מן הרגלים הוא מועד מתאים להקרבת הקורבן, שכן ברגל מחויב אדם לבוא ולהקביל את פני ה' במקדש. רבא מקצין סברה זו, ולדעתו יש להקריב את הזבח ברגל הראשון שלאחר הנדר. כל דחיה נוספת של ההקרבה, עלולה להיות כרוכה באיסור בל תאחר.

כאמור, הגמרא מקשה עם סתירה בין עדותו של רבי פפייס ובין דברי רבא: רבי פפייס מספר, שולד השלמים הוקרב "בחג", ובאופן פשוט משמע שמדובר על חג הסוכות. מן הסיפור עולה, כי הולד היה בין החיים כבר בפסח, וכיצד, אם כן, השהו את הקרבתו עד חג הסוכות, ולא הקריבוהו בחג השבועות?!

על פי תשובה אחת בגמרא, ה"חג" שמזכיר רבי פפייס איננו חג הסוכות, אלא חג השבועות, ומדבריו אכן עולה שולד השלמים הוקרב ברגל הראשון שבו הדבר התאפשר. התשובה השניה בגמרא היא, שההקרבה נדחתה משום שהיה "חולה". המאירי (ראש השנה ו עמוד א, ד"ה זה שאמרנו) מביא שני פירושים למושג זה:

א. הולד היה חולה. חכמים קבעו, כי ולד חולה פסול להקרבה, ויש להמתין עד שיבריא ויוקרב כקורבן מובחר. הולד של רבי פפייס היא חולה בשבועות, ולכן המתינו והקריבוהו בחג הסוכות.

ב. בעל הקורבן היה חולה, ולכן נפטר מעליה לרגל בחג השבועות, וממילא נדחתה ההקרבה עד חג הסוכות הבא.

שני הפירושים משקפים שתי תפיסות ביחס לאיסור בל תאחר. במקור הפרשייה בתורה (דברים כג, כב-כד) נאמר:

"כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱ-לֹהיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱ-לֹהיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא: וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱ-לֹהיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ".

בפסוקים אלה בולטות שתי דרישות:

א. אדם שהתחייב להביא קורבן מוכרח לקיים את התחייבותו, משום שיש בה סוג של "תשלום", כביכול, להקב"ה.

ב. ללא קשר לאותו "תשלום" לקב"ה, נדרש כל אדם לעמוד בדיבורו.

ניתן לומר, כי זהו ההבדל בין שני הפסוקים הראשונים ובין הפסוק השלישי: הנושא המרכזי של הפסוקים הראשונים הוא הנדר, וליתר דיוק הקורבן; בעוד שהנושא של הפסוק השלישי הוא האדם הנשבע.

הפירוש הראשון במאירי ממקד את איסור בל תאחר בזבח מצד עצמו. לאמור - הזבח מוכרח להיות מוקרב, אלא שאם הוא חולה ניתן לדחות את ההקרבה. הפירוש השני במאירי מדגיש דווקא את חובת הבעלים - הם המחוייבים למלא את התחייבותם, אלא שאם הם חולים, ניתנת להם הארכה.

שתי הדרישות באות לידי ביטוי בהלכות נוספות בעניין בל תאחר, ובעזרת ה' נרחיב בכך בהזדמנות אחרת.