עד המסייע פוטר משבועה

עד המסייע פוטר משבועה

אחד מהכלים שיש לבית הדין בבואו להכריע בין בעלי הדין הוא האפשרות לכפות על אחד מן הצדדים להישבע. לעתים קרובות, די באיום בשבועה, ובחשש מפני הפרת אחת מעשרת הדיברות על ידי שבועת שקר, כדי להרתיע את בעלי הדין ולהביא להודאה של אחד הצדדים. רוב חיובי השבועה הם מדרבנן, ולמעשה קיימים רק שלושה חיובי שבועה מדאורייתא: שבועת מודה במקצת - למי שמודה בחלק מהטענות המופנות כלפיו; שבועת עד אחד - למי שכופר בטענות אך מוכחש בעדות של עד אחד; ושבועת השומרים - לשומר שלא הצליח לשמור על הפיקדון. כל שאר השבועות בהלכה הן תקנת חכמים בלבד.

האם עד אחד יכול לפטור משבועה?

אחרי שקבענו שעדות של עד אחד היא גורם שיכול לחייב את אחד הצדדים בשבועה, עלינו לשאול האם עד אחד יכול גם לפטור אדם מחיוב שבועה. התורה העניקה לעד אחד את הכוח לחייב שבועה; האם פירוש הדבר שהיא הסמיכה עד אחד לנאמנות מלאה ביחס לשבועות? בדיני ממונות אנחנו קובעים שיש צורך בעדות של שני עדים כדי שנאמין לגמרי לטענה, אך אולי ביחס לשבועה - לחיוב או לפטור - עדות של עד אחד תספיק?

מסוגיית הגמרא במסכת בבא מציעא (ב:) משתמע שעד אחד יכול לפטור משבועה כשם שהוא יכול לחייב שבועה. המשנה הראשונה של מסכת בבא מציעא (ב.) עוסקת בסכסוך בין שני אנשים לגבי בעלות על חפץ, כאשר שני האנשים אוחזים בבגד כלשהו, או טוענים ששניהם רכשו חפץ מסוים מבעליו. הדין הוא שהחפץ הנידון מחולק בין הצדדים, ושניהם צריכים להישבע שבועה (מדרבנן) על צדקת טענותיהם:

"שנים אוחזין בטלית, זה אומר: אני מצאתיה, וזה אומר: אני מצאתיה. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו".

במהלך הסוגיה תוהה הגמרא, מדוע שלא נשאל את המוכר למי משניהם הוא מכר את החפץ?

"[במקרה של] מקח וממכר - ולחזי זוזי ממאן נקט!".

התוספות (שם ד"ה ולחזי) מבינים ששאלת הגמרא היא כך: מדוע שעדותו של המוכר, גם אם אינה מספיקה להכריע את הדין (מאחר שהוא רק עד אחד), לא תהיה מספיקה כדי לפטור צד אחד מן השבועה?

"נאמן הוא כעד אחד, ואמאי שניהם נשבעין? אותו שהמוכר מסייעו יפטר משבועה!".

מדוע צריכים שני הצדדים להישבע, כאשר עדות המוכר יכולה לשמש כעדות של עד אחד, המחליפה את השבועה של אחד מבעלי הדין? לפי התוספות, שאלת הגמרא (שאיננה נדחית באופן עקרוני בסוגיה) קובעת את ההלכה שלפיה עד אחד יכול מלפטור משבועה.

פטור או החלפה

שני כיווני הסבר מוצעים כדי לבאר את הדין הזה, המכונה אצל המפרשים 'עד אחד מסייע'. הגישה הפשוטה היא להבין שהעד מחליף את השבועה. מאחר שחובת השבועה היא בעצם חיוב על אחד הצדדים להבהיר את המצב המשפטי, עדות של עד אחד יכולה לתפוס את מקומה של השבועה הזו. אם שבועה אישית היא מספיקה לליבון העובדות, אזי אפשר להניח שגם עדות של עד אחד תספק את הצורך הזה. מנקודת מבט זו העד מחליף את השבועה.

מצד שני ניתן להציע שהעד האחד מסייע לבעל הדין להימנע מן השבועה. עדותו של העד איננה מחליפה את השבועה, אלא שומטת את הבסיס מתחת לחיובו של בעל הדין להישבע מלכתחילה. (כמובן, השאלה הזו תלויה בשבועה המסוימת שממנה העד האחד אמור לפטור; להבנת המנגנון היוצר את חיוב השבועה יש משקל מכריע בדיון בשאלה כיצד עד אחד עוצר את הפעלת המנגנון הזה.) לסיכום, אם נשתמש במונחים הלמדניים, החקירה שאנו עוסקים בה היא האם עד אחד בא במקום שבועה, או שעד אחד פוטר משבועה.

גלגול שבועה

נפקא-מינה מעניינת לשאלה זו הועלתה על ידי ספר 'שער המשפט' (פירוש על שולחן ערוך חושן משפט, סימן צ"ד ס"ק ב). בהלכה קיים דין של 'גלגול שבועה', המאפשר לצרף טענות משניות - שכשלעצמן לא היו מחייבות שבועה - לשבועה הראשית שהתחייב בה בעל הדין. למשל, אם התעורר סכסוך בין שני צדדים על פיסת קרקע - אין חיוב שבועה (הדין הוא שאין נשבעים על קרקעות). אך אם התגלע סכסוך מקביל בין אותם בעלי דין בנוגע לממון, ובשלב מסוים נוצר חיוב שבועה - אז ניתן 'להכניס' גם את העימות על הקרקע לתוך אותה שבועה. ההלכה מאפשרת "לגלגל" סכסוכים שאין בהם חיוב שבועה לתוך דיונים אחרים שבהם כן נשבעים.

מה יהיה הדין אם יתקיים תרחיש של גלגול שבועה, ואז יבוא עד אחד ויפטור את הנתבע מחיוב השבועה הראשוני? האם התובע יוכל לדרוש מהנתבע להישבע את השבועה המשנית, ה'מגולגלת', למרות שחיוב השבועה הבסיסי כבר פקע על ידי עדותו של העד האחד? את השאלה הזו העלה, כאמור, בעל 'שער המשפט':

"ויש להסתפק, אם יש לו עד המסייע על טענת הגלגול בלבד, אי פוטרו משבועת הגלגול, אי לא; מי נימא, כיון דעד המסייע פוטר מעיקר שבועה - כל שכן מגלגול, או דילמא דלענין גלגול לא מהני העד המסייע, דכיון שנשבע בלאו הכי מגלגלין עליו בכל גווני".

ככל הנראה, השאלה הזו תלויה בהבנה היסודית של אופי דין 'עד המסייע פוטר משבועה'. אם עדות העד האחד באה במקום השבועה, אז חיוב השבועה המשני עדיין תלוי ועומד, והנתבע מחויב להישבע. אך אם העדות מבטלת את החיוב של השבועה הראשונית מעיקרו, אז שבועות נוספות, התלויות בחיוב זה ומשתלשלות ממנו, יאבדו גם הן את הבסיס שלהן.

שבועת נשבע ונוטל

שאלה נוספת שתלויה, אולי, בענייננו, עוסקת בסוג מסוים של שבועה שנקרא 'נשבע ונוטל' - כלומר, שבועה המביאה לידי קבלת הממון השנוי במחלוקת. השבועות שחיובן מן התורה הן כולן מסוג 'נשבע ואינו משלם', כלומר שבועות הגנתיות שנשבע הצד המתגונן כדי לתמוך את טענתו שהוא איננו חייב לשלם. במצבים המסוימים האלה, ידו של הנתבע על העליונה, ואף על פי כן נדרשת שבועה, כדי לתת תוקף מלא לטענותיו ולבסס את זכותו שלא לשלם. גם שבועות רבות שהן מתקנת חכמים נוסדו על פי עיקרון זה. לעומת זאת, המשנה בתחילת הפרק השביעי של מסכת שבועות מפרטת רשימה של כמה אנשים שרשאים להישבע שבועה שקובעת את זכאותם לגבות את הכסף מן הצד השני. שבועות אלו מכונות 'נשבע ונוטל':

"כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין; ואלו נשבעין ונוטלין: השכיר, והנגזל, והנחבל, ושכנגדו חשוד על השבועה, והחנוני על פנקסו".

האם עדות של עד אחד יכולה להוות תחליף לשבועת 'נשבע ונוטל'? בספר 'תשובות מיימוניות' (אוסף של תשובות מאשכנז העוסקות בנושאים שונים ברמב"ם), בסימן ס"א, משתמע שעד אחד יכול במקרה כזה להביא לגבייה בפועל של הכסף - ללא שבועה:

"ומכאן יש ללמוד דאם [שמעון טוען לראובן ונתחייב] שבועה, ואמר לו: 'אשתבע את ושקול', ושמעון יש לו עד אחד שהוא כדבריו - שיטול שמעון בלא שבועה, אם ראובן אינו רוצה לשבע, דהיכא שהעד מסייע, אפילו לטול - יטול בלא שבועה".

(הציטוט כאן מתוך שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, סימן תתקנ"ד; הדברים מובאים בשמו גם במרדכי למסכת בבא מציעא, סימן רי"ט, והובאו להלכה ברמ"א, חושן משפט סימן פ"ז סעיף ו, בשם 'יש אומרים'.)

באופן עקרוני, נוח יותר לומר שעד אחד לא יוכל להחליף שבועה המביאה לידי גבייה. בייחוד אם אנחנו מבינים שעד אחד שומט את הבסיס לחיוב השבועה, אין מקום לאפשר לתובע לגבות את הכסף. הדרך הנוחה ביותר להסביר את השיטה שהצגנו כאן היא באמצעות ההבנה שעד אחד מהווה תחליף במקום השבועה; כאשר תמך דבריו בעדות עד אחד, התובע סיפק לבית הדין דבר שהוא שווה ערך לשבועה ובא במקום השבועה. מכיוון שכך, הוא יכול לקבל לידיו את הכסף בלי להישבע, שהרי הוא המציא תחליף ראוי לאותה שבועה.

מתוך שאינו יכול להישבע - משלם

הערה מעניינת שהעיר הרא"ש יכולה לשפוך אור על אופן פעולתה של עדות עד אחד. סוגיית הגמרא במסכת בבא מציעא (לו.-:) מתארת מצב שבו שומר פיקדון מעביר את החפץ המופקד בידיו לשומר שני:

"אמר רבא: הלכתא, שומר שמסר לשומר - חייב... אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר - חייב, מאי טעמא - דאמר ליה: את מהימנת לי בשבועה, האיך (= ההוא) לא מהימן לי בשבועה".

לפי רבא, בעלי החפץ יכול לטעון כנגד השומר הראשון, שהוא סמך עליו בשמירה ובשבועה (במקרה שקרה משהו לחפץ), אך איננו סומך על שבועתו של השומר השני. העובדה שהשומר הראשון איננו יכול במצב זה להישבע שבועה אמינה - מחייבת אותו לשלם. אך לפי דברינו עד כאן, עדות עד אחד יכולה להוות תחליף לשבועה; אם כך, מדוע אנו מחייבים את השומר הראשון לשלם בשל אי יכולתו להישבע - מדוע לא נאמר שעדותו של השומר השני תחליף את חיוב השבועה של השומר הראשון?! מכאן לכאורה ראיה, שעדות של עד אחד איננה יכולה לפטור משבועה! כך ראה את הדברים הרמב"ן (מלחמות ה', ב. באלפס):

"דלא אשכחן עד אחד קם אלא לחייב שבועה אבל לא לפטור. ואילו איתא להא מילתא, שומר שמסר לשומר אמאי חייב, שהרי עיקר חיובו משום דהוי ראשון מחויב שבועה שאינו יכול להישבע ומשלם... ולפטור הוא, דהא מכל מקום בעד אחד הוא!".

הרא"ש (בבא מציעא פרק א' סימן ג) עוסק בסוגיה זו ועונה על הקושיה; לדבריו, אמנם עד המסייע יכול לפטור משבועה, אך איננו יכול לפטור מתשלום ממון הנוצר בגלל אי-יכולתו של האדם להישבע:

"ויש מקשין הבל מהא דאמר לקמן 'שומר שמסר לשומר חייב, דאמר ליה את מהימן לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה', ואמאי חייב, יפטרנו שומר השני בעדותו משבועתו שהוא חייב. ולא קשה מידי, דחיוביה דראשון בשביל דאין יכול לישבע הוא, והוא אין רוצה להאמין לשבועת השני, ונתחייב לו הראשון ממון, ואין עד אחד פוטר מחיוב ממון".

במקרים רבים בהלכה נוצר מצב שאדם איננו יכול להישבע כראוי, ואז הוא מחויב לשלם את הסכום הנתבע ממנו ("מתוך שאינו יכול להישבע - משלם"). כך גם במקרה של שומר שמסר לשומר: השומר הראשון איננו יכול להישבע (משום שהחפץ כבר איננו ברשותו ותחת השגחתו), ושבועת השומר השני איננה מקובלת על בעל החפץ, ולכן השומר הראשון חייב לשלם את דמי החפץ. עדות של עד אחד לא תפטור מן התשלום הזה.

מסתבר, שהרא"ש הבין שעדות של עד אחד היא תחליף של שבועה, ולא פטור משבועה. לפיכך, עד אחד יכול אולי להחליף שבועה, אך בודאי איננו יכול לפטור מתשלום ממון שנוצר מתוך אי יכולתו של הנתבע להישבע. לעומת זאת, אם נבין שעדות עד אחד שומטת את הבסיס מתחת לחיוב השבועה מלכתחילה, אזי אי-יכולתו של הנתבע להישבע תאבד את חומרתה, ולא ייווצר החיוב הממוני הנגרם ממנה.