דילוג לתוכן העיקרי

יומא | דף עט | שיעור אכילה לברכה אחרונה

קובץ טקסט

פתיחה

בשיעורים האחרונים עסקנו באיסור אכילה ביום הכיפורים. ראינו כי האכילה המחייבת ביום הכיפורים היא משיעור כותבת, ודנו בתוקף השיעורין שניתנו למצוות (כזית, כביצה, כותבת ועוד). בשיעור זה נעיין בכמות האכילה והשתייה המחייבות ברכה אחרונה, ונעסוק בנושאים בהם דנו לגבי יום הכיפורים, הפעם תוך השוואה לדיני ברכה אחרונה.

כותבת - זית - ביצה

הגמרא ביומא (עט-פ) כותבת כי השיעור המחייב ביום הכיפורים הינו כותבת, שיעור המיישב את דעתו של אדם. לעומת זאת, בנוגע לשיעור האכילה המחייב בברכה אחרונה אנו מוצאים מחלוקת:

"...וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה, נטלו במפה, ואכלו חוץ לסוכה, ולא בירך אחריו" (יומא עט.).

מן המעשה של ר' צדוק עולה כי לדעתו שיעור האכילה המחייב בברכה אחרונה הינו כביצה. בהמשך, הגמרא מביאה ראיה ששיעור כותבת קטן משיעור ביצה ממחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, וממחלוקת זו עולה גם ששיטת רבי צדוק כר' יהודה:

"אלא מהכא: עד כמה מזמנין? עד כזית, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: עד כביצה. במאי קא מיפלגי? רבי מאיר סבר: 'ואכלת' - זו אכילה, 'ושבעת' - זו שתיה. ואכילה בכזית. ורבי יהודה סבר: 'ואכלת ושבעת' - אכילה שיש בה שביעה, ואי זה? זה כביצה" (עט:).

מקור מחלוקת זו הוא במשנה במסכת ברכות (פ"ז, משנה ב) ובסוגיות הגמרא שעליה (מט). ר' מאיר ור' יהודה נחלקו בהבנת הפסוק- לדעת ר' מאיר כל הפסוק מדבר על שיעור ברכה ולא משנה אם מדובר על ברכה ראשונה או ברכה אחרונה, ולכן שיעור ברכה הוא כזית. לעומת זאת ר' יהודה הבין שחיוב ברכה אחרונה זה רק בשיעור שהאדם שָׂבֵעַ בו, ושיעור זה הוא כביצה.

פסיקת ההלכה - דאורייתא או דרבנן

התוספות (יומא עט. ד"ה ולא ברך אחריו) מביאים כי ר"י פסק שהלכה כרבי מאיר, והם מביאים שתי ראיות לפסיקה זו: 1. הגמרא בברכות (לח:) מביאה מעשה בשם ר' יוחנן שבירך על אכילת כזית. 2. הגמרא בברכות (מח.) אומרת שאדם שאכל כזית דגן, יכול להוציא אחרים ידי חובתם בברכת המזון[1].

תוספות במסכת ברכות מוסיפים תוספת חשובה בשיטת ר"י:

"ואומר הר"י דהני קראי אסמכתא בעלמא נינהו דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה כדאמר פרק מי שמתו וכי לא אשא פנים לישראל וכו'. וכן אמרינן התם בן מברך לאביו ומוקים לה במאן דאכיל שיעורא דרבנן ופירש"י היינו כזית או כביצה. ועוד אי כזית או כביצה הוי דאורייתא איזה שיעור דרבנן?" (ברכות מט: ד"ה רבי מאיר סבר).

כדברי ר"י סוברים חלק ניכר מהראשונים על מסכת ברכות, וכך עולה גם מדברי הרמב"ם (הל' ברכות פ"א הלכה א; פ"ה הלכה ח). לשיטות אלו יש להסביר כי מהתורה שיעור ברהמ"ז הוא כאשר האדם שבע, ומחלוקת התנאים נוגעת לשיעור מדרבנן, והלכה כר"מ שהשיעור הוא כזית.

אולם, במספר ראשונים אנו מוצאים הסברים אחרים למחלוקת התנאים. רב אחאי גאון (שאילתא נא) מביא את מחלוקת התנאים ופוסק כשיטת ר"מ. בדבריו אין התיחסות לשאלה האם המחלוקת היא במישור דאורייתא או דרבנן, והנצי"ב ב'העמק שאלה' מסביר כי לדעת השאילתות מחלוקת התנאים היא בדין תורה. גם מדברי הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם (פ"ה הלכה ט"ו) משמע שהוא סובר ששיעור כזית הוא מהתורה.

שיטה נוספת מופיעה במרדכי בשם היראים:

"כתב בספר יראים: אחרי דקיימא לן כרבי מאיר דאמר כזית דאורייתא כדפסיק רבא הלכתא, א"כ קיי"ל ושבעת זו שתיה, א"כ לא מיתחייב מדאורייתא אא"כ שתה אם הוא צריך לשתות. אבל אם אינו צריך לא אמרה תורה שישתה שלא לתיאבון. והלכך מי שאכל ולא שתה לא מצי להוציא אחרים י"ח שאכלו ושתו..." (ברכות סימן קע"ז).

בדומה לראשונים לעיל, גם היראים פוסק ששיעור כזית הוא מהתורה. בנוסף לכך, היראים לומד דין חדש מהעובדה שר"מ לומד את המילה 'ושבעת' שבפסוק לעניין שתייה. היראים מבין שאם האדם צמא במהלך האכילה והוא איננו שותה, אזי הוא לא התחייב בברכת המזון מהתורה אלא רק מדרבנן. היראים מסביר שאדם אינו מחויב להכריח את עצמו לשתות, ודין זה נכון רק אם היה צמא. בפיסקה הבאה נדון בשיעור שתייה המחייבת, ונראה את שיטות שאר חכמי אשכנז בנוגע ללימודו של ר"מ.

הטור והב"י (סימנים קפ"ד, קצ"ו) פסקו כרוב הראשונים ששיעור האכילה המחייבת בברכה אחרונה הוא כזית, וכי דין זה הוא דרבנן ומהתורה החיוב הוא בשיעור שביעה ממש. 'ערוך השלחן' מזכיר שיטה נוספת שמופיעה בראשונים ששיעור חיוב ברכת המזון מהתורה הוא בשיעור ביצה, אך להלכה שיטה זו לא נפסקה:

"שיעור אכילה לברך ברהמ"ז הוא בכזית בינוני וזהו מדרבנן, ומדאורייתא דווקא כדי שביעה. והלבוש כתב דכביצה הוא מן התורה ע"ש ויש מן הראשונים שסוברים כן (הר"י והרא"ה ורי"ו כמ"ש הא"ר סק"ט) אבל רוב רבותינו אין סוברים כן..." (סי' קפ"ד, סעיף ט)

שיעור שתייה

הגמרא ביומא קבעה כי שיעור חיוב השתייה ביום הכיפורים הינו שתיה כמלוא לוגמיו. התוספות מחלקים בין דין יום הכיפורים ובין שיעור שתייה לברכה אחרונה:

"ולענין שתיה נראה שמברכין אכזית יין לאחריו: 'על הגפן ועל פרי הגפן'. אע"ג דגבי יום הכפורים משערינן כמלא לוגמיו, לא ילפינן להו מהדדי... ומיהו קצת היה נראה לדקדק דמודה רבי מאיר לענין שתיה דבעי כביצה, דלקמן דריש רבי מאיר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה, ור' יהודה דריש אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה. אלמא דלשון שביעה הוי כביצה. ואם כן ר' מאיר דדריש ושבעת לשתיה, בעי כביצה. ושמא יש לחלק בין שביעה דאכילה לשביעה דשתיה דשביעה...".

בתחילת הדברים התוספות כותבים שיש לחלק בין יום הכיפורים וברכה אחרונה, ושיעור שתייה לברכה אחרונה הוא כזית ולא מלוא לוגמיו. בהמשך הדברים התוספות אומרים שלכאורה היה מקום לטעון ששיעור שתייה צריך להיות כביצה, וזאת מכיוון שר' מאיר דרש את המילה 'ושבעת' בנוגע לשתיה. למסקנה תוספות דוחים זאת ואומרים שאין לחשוש לכך, ואין להצריך שיעור כביצה לשתייה.

הרא"ש בברכות (פ"ז סימן כד) מביא את דינו של ר"י שיש לברך על שיעור כזית, ואת הסתפקותו שאולי מלימודו של ר"מ עולה שיש לברך רק על שיעור ביצה. הרא"ש כותב כי להלכה, בגלל ספק זה, יש ליזהר ולשתות פחות משיעור כזית כדי לא להכנס לספק ברכות.

יש לציין כי לדעת הרמב"ם (הל' ברכות פ"א, הלכה ב) חיוב ברכה אחרונה על שתייה הוא שיעור רביעית. הרמב"ם מבין ששיעור רביעית בשתייה מקביל לכזית באכילה, ולדעתו אין כלל שייכות לשער בכזית מיני אוכלים.

להלכה מביא הרמ"א את שיטת היראים. הרמ"א עוסק בברכת הזימון, ובמקרה שאדם אחד מוציא את כולם ידי חובה:

"הגה: י"א שאינו חייב לברך מדאורייתא אם לא שתה והוא תאב לשתות; וטוב ליזהר לכתחלה אם מקצתן שתו ומקצתם לא שתו, שיברך מי ששתה" (סי' קצ"ז, סעיף ד).

הרמ"א כותב שטוב לחשוש לשיטת היראים, ולכן ראוי שהמברך עבור כולם יהיה מי שגם שתה, והתחייב מהתורה לשיטת היראים. בעל 'ערוך השלחן' מעיר, שאם יש אדם אחד שהגיע לשיעור שביעה והשאר רק אכלו יותר מכזית ושתו, וודאי שהעדיפות היא שיברך מי ששבע (הואיל ולרוב הראשונים רק אדם זה חייב מהתורה). כמובן, שבדיעבד אין זה מעכב להלכה, וכל מי שאכל אפילו כזית יכול לברך ולהוציא יד"ח את השאר.

מהי הנאת אכילה

בשיעור בעניין שיעור אכילה ביום הכיפורים הזכרנו כי בכל איסורי האכילה שבתורה וכן בחיוב ברכה לפני האכילה, המחייב הוא הנאת גרון. ביום הכיפורים חידשו ה'חתם סופר' וה'מנחת חינוך' כי עיקר החיוב הוא על הנאת מעיים, בשילוב עם הנאת גרון. בעקבות כך קבעו האחרונים כי אדם שאוכל בעזרת אינפוזיה ביום הכיפורים, אינו חייב מהתורה.

ה'מנחת חינוך' (מצווה שי"ג) מרחיב דין זה גם לגבי החיוב בברכת המזון. כמו ביום כיפור, גם בברכת המזון אנו מוצאים שיש עניין בהנאת מעיים. ה'מנחת חינוך' מזכיר את דברי ה'פרי מגדים' שחיוב ברכת המזון הינו כאשר יש שביעה, גם אם האדם אוכל בשיעור יותר מכדי אכילת פרס. המנ"ח חולק על כך וסובר שגם לגבי ברכת המזון המחייב הוא כפול- יש צורך גם בהנאת מעיים וגם הנאת גרון. כאשר אדם אוכל בפרק זמן של יותר מכדי אכילת פרס - אין זה נחשב כאכילה, היות ואין הנאת גרון.

השלכה הלכתית נוספת לכך שחיוב ברהמ"ז תלוי גם בהנאת מעיים, הינה במקרה שאדם מקיא כל סוג של אוכל שנכנס לפיו. גם אם אדם זה אוכל במשך כל היום סובר ה'מנחת חינוך' כי הוא אינו חייב בברהמ"ז, הואיל ואין כאן מילוי כרס והוא לא שבע. לא מספיק שיש לו הנאת גרון- יש צורך גם בהנאת מעיים.

באחרונים אנו מוצאים גישות נוספות בשאלת הצורך בהנאת מעיים בברכה אחרונה. בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן נב) ישנו דיון בשאלה האם חולה שאכל ע"י צינור חייב לברך. בתשובה זו הוא מעלה שאין כלל מקום להסתפק, וברור שלא חייבים בברכה אחרונה באכילה זו. הסיבה הפשוטה לכך היא שהתורה מצווה- 'ואכלת ושבעת וברכת', ודבר זה אינו מוגדר כאכילה. בדבריו, למצוא מספר נקודות שקשורות לדברי ה'מנחת חינוך'.

בעל שו"ת חלקת יעקב מסביר כי הנאת גרון לבד, ללא אכילת מעיים מספיקה כדי לחייב ברכה אחרונה. בניגוד לדברי ה'מנחת חינוך', הוא מסביר כי אדם שאוכל ומקיא את מה שאכל חייב בברכה אחרונה הואיל ונהנה בגרונו. מדברים אלו משמע שהעיקר תלוי בהנאת גרון, אך מדבריו בהמשך עולה שהוא מבין שאדם שאוכל ומקיא יש לו גם הנאת מעיים מסוימת ולכן הוא חייב בברכה אחרונה.

בהמשך, מביא בעל שו"ת 'חלקת יעקב' גישה נוספת:

"וראיתי באגלי טל מלאכת טוחן סי' ס"ב שדעתו לומר שלענין ברכה העיקר תלוי בהנאת מעיו לחוד, וראייתו שהרי בנתעכל המזון שוב אינו מברך שעבר השביעה, הרי שאינו מברך על מה שהיה שבע מתחילה, דאם כן אפילו נתעכל נמי, ועכ"ח דאינו מברך רק על הנאתו של עכשיו, והרי הנאת גרונו כבר עברה...".

לפי דעת האגלי טל לעניין חיוב ברכה אחרונה, אנו בוחנים רק את הנאת המעיים ואין צורך כלל בהנאת גרון. שיטה זו נדחתה מההלכה הואיל וצריך שתהיה פעולת אכילה כמו שכתוב בפסוק, וכאשר אין הנאת גרון פעולה זו אינה נחשבת כאכילה כלל. יתכן ולפי שיטת האגלי טל מי שאוכל דרך צינור יהיה חייב בברכה אחרונה, אך כפי שמקובל להלכה כדעת המנחת חינוך והחלקת יעקב אין חיוב ברכה אחרונה למי שלא אכל דרך הפה[2].

שתייה איטית של קפה

כפי שראינו לגבי יוה"כ והזכרנו שכך הדין גם בהלכות ברכות- יש צורך ששיעור האכילה/שתייה יאכל תוך כדי זמן מוגבל - כדי אכילת פרס. אולם, ישנם אוכלים ומשקים (מרק, קפה, תה וכו') שרוב בני האדם אוכלים בשיעור גדול יותר. האם יש חיוב ברכה אחרונה על אכילתם? המשנה למלך מביא שתי שיטות בנושא:

"שמעתי באומרים לי שעל שתיית הקאוו"י מברכין לאחריו ואע"פ שיש מתחלת השתיה עד סוף השתיה יותר מכדי שתיית רביעית או יותר מכדי אכילת פרס... שאני הכא משום דדרך שתייתו בכך ומצטרף אף שיש יותר מכשיעור מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה. ולי נראה דחילוק זה ליתיה וראיה ממ"ש רבינו ז"ל בספ"ח מהלכות שאר אבות הטומאה וז"ל אשה שהיא ראשון לטומאה ומניקה את בנה הרי הבן טהור ולא גזרו עליו טומאה שאפילו תאמר שינק רביעית אפשר שיש מתחלה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס שהרי אינו יונק בבת אחת והרי גבי יניקה שדרך שתייתו בכך ואפ"ה אמרו שאם יש מתחלה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס אינו מצטרף וזה פשוט" (הלכות ברכות פ"ג הי"ב).

ה'מנחת חינוך' (מצווה שי"ג) חולק על מסקנת המשנה למלך וסובר כי בכל מאכל אנו נשער שיעור שונה. מי ששותה קפה אז תוך כדי פרס קפה הוא זמן גדול יותר, ולכן חייבים בברכה אחרונה. אנו מוצאים דיון הלכתי מקביל לגבי עשיית קידוש בשבת ביום בכוסיות קטנות. יש שנוהגים לקדש על יי"ש, והקידוש נעשה על כמות קטנה של ליקר/ויסקי ולא על רביעית. הט"ז מגן על מנהג זה:

"...נ"ל דיין שרף שבמדינתנו אינו בכלל זה דבזה א"א לשתות רביעית הלוג שהוא ביצה ומחצה וא"כ אזלינן בתר שיעור השתיה לרוב בני אדם בזה. וראיה לזה מדאי' בר"י מביאו ב"י לענין בריה דיש חילוק דאם הוא דבר שדרך לאוכלו עם הגרעין חשבינן עם הגרעין כזית כו' ה"נ ניזול בתר דרך העולם... בזה נוכל לסמוך ולומר דה"ל כאלו שתה רביעית בי"ש וחייב בברכה אחרונה" (רי,א).

ואכן מספר אחרונים פוסקים להלכה כדברי הט"ז וסוברים ששיעור רביעית לגבי יי"ש קטן משיעור רביעית ביין (שו"ת מהרש"ם ח"א סימן קעה ועוד). אך יש אחרונים שחולקים וסוברים שיש צורך ברביעית ולא משנה מהו המשקה, וכך לדוגמא פוסק הרב עובדיה יוסף.

הרב עובדיה יוסף דן באריכות גם בעניין ברכה אחרונה על תה. בדבריו הוא מביא את השתלשלות הפסיקה ודעות הראשונים בנושא, ומראה שרוב הפוסקים מבינים שיש צורך בכל מאכל שהאכילה או השתייה תהיה תוך כדי שיעור אכילת פרס. הוא מוסיף שמצאנו בין פוסקי אשכנז שכתבו שיש לברך במקרים אלו:

"אמנם מצאנו לכמה מגאוני אשכנז שהורו הלכה למעשה לברך ברכה אחרונה על כוס תה או כוס קפה חמים, וכן עשו מעשה רב. וכמו שהעיד בשו"ת מהר"ם שיק (חלק אורח חיים סימן פה), שראה את רבו מרן הגאון בעל חתם סופר שהיה נוהג לברך אחר הקפה בורא נפשות רבות. ע"ש. ובשו"ת מלמד להועיל (חלק אורח חיים סימן כה) כתב, שהגאון רבי יוסף שאול נתנזון בעל שואל ומשיב היה נוהג לברך על הקפה ברכה אחרונה, ושכן נהג הגאון רבי יוסף באב"ד בעל מנחת חינוך. ושכן דעת רבו המהר"ם שיק..." (יביע אומר או"ח ח"ג יט,ח).

הרב עובדיה יוסף סומך על דעת רוב פוסקי ספרד שסוברים שאין לברך ברכה אחרונה במקרה זה, אך כמובן, שאין מדובר במקרה זה על מחלוקת בין אשכנזים וספרדים, וכמו שראינו קודם אף ה'מנחת חינוך' פסק שיש לברך במקרה זה ברכה אחרונה. מחלוקת הפוסקים נובעת מעיון במקורות וכן מהשאלה העקרונית האם יש שיעור אכילת פרס שונה למינים שונים של אוכלים.

 

[1] תוספות ישנים מסבירים כי עקרונית במחלוקת בין ר"מ ור"י לפי כללי הפסיקה הלכה כר"י. אך במקרה זה הואיל ואנו מוצאים שר' יוחנן עשה מעשה כר"מ אז הלכה כר"מ.

[2] וראה גם בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סימן יח בפסיקתו להלכה, וכן בשיטות הנוספות שהוא מביא בשם אחרונים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)