ברכות | דף י | עיבור השנה בניסן

"שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה" (דברים טז, א).

מציווי זה יוצא שיש לחוג את הפסח בחודש האביב. עונות השנה נקבעות על פי חודשי החמה, ואילו הלוח העברי מתבסס על חודשי הלבנה. משום ששנת הלבנה קצרה בכאחד עשר יום משנת החמה יוצא שמידי פעם צריכים לעבר את השנה בכדי לדאוג שחג הפסח יצא באביב (בניגוד לרמדאן שחל בימים אלו, ו'מטייל' על פני עונות השנה). וכך נפסק בהלכות קידוש החודש לרמב"ם (ד, א):

"שנה מעוברת היא שנה שמוסיפין בה חדש, ואין מוסיפין לעולם אלא אדר ועושין אותה שנה שני אדרין אדר ראשון ואדר שני, ומפני מה מוסיפין חדש זה מפני זמן האביב כדי שיהא הפסח באותו זמן שנאמר שמור את חדש האביב שיהיה חדש זה בזמן האביב, ולולא הוספת החדש הזה היה הפסח בא פעמים בימות החמה ופעמים בימות הגשמים".

בסוגייתנו מסופר על ששה דברים שעשה חזקיהו המלך, על שלושה מהדברים שעשה חכמים הסכימו אתו, ועל שלושה לא הסכימו איתו:

"ששה דברים עשה חזקיהו המלך, על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו. על שלשה הודו לו: גנז ספר רפואות - והודו לו, כתת נחש הנחשת - והודו לו, גירר עצמות אביו על מטה של חבלים - והודו לו. ועל שלשה לא הודו לו: סתם מי גיחון - ולא הודו לו, קצץ דלתות היכל ושגרם למלך אשור - ולא הודו לו, עבר ניסן בניסן - ולא הודו לו".

בנוגע למקרה האחרון, בגמרא מוסבר שחזקיהו המלך לא עיבר את השנה בניסן אלא הוא עיבר את השנה בשלושים באדר קודם שקידשו את חודש ניסן; עצם הדין שאין מעברים בחודש ניסן נלמד מהפסוק "החודש הזה לכם ראש חודשים" (שמות יב, ב) – מרגע שחודש ניסן נכנס שוב אי אפשר לדחות אותו. רבי מאיר הלוי אבולעפיה כתב שהטעם לכך שחכמים לא הסכימו עם חזקיהו המלך הוא שלדעתם שלושים באדר ראוי להיות היום הראשון של חודש ניסן (יד רמה סנהדרין דף יב עמוד ב) ומשום כך יום זה נחשב כבר כראש חודש ניסן. בתחילה סבר חזקיהו המלך שבשלושים באדר ניתן לעבר, שכן למעשה עדיין לא נכנס חודש ניסן, ואין הדין הנזכר לעיל חל. אולם בגמרא (מסכת סנהדרין דף יב עמוד א) מובא שהוא ביקש מהקב"ה שימחל לו על מעשה זה ונראה מכך שהוא חזר בו מדעתו וקיבל את דעת חכמים.

המחלוקת בין חכמים לחזקיה המלך הייתה שייכת אז משום שלא השתמשו בלוח של הלל שבו אנו משתמשים כיום, ובו אורכי החודשים קבועים מראש. דהיינו, במציאות דאז, פעמים שהחודשים ארכו שלושים ימים ופעמים שארכו עשרים ותשעה ימים, בהתאם להחלטת בית הדין. על כן, היום השלושים היה שייך לעיתים לחודש היוצא ולעיתים לחודש הנכנס.