עין תחת עין- ממון?

"וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים. וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה"

                                                                 (שמות כ"א, כב-כה).

הפירוש המקובל לפסוקים הינו אלו שהעונש על הפגיעה אינו גופני כפי שמשמע מפשט הפסוק, אלא עונש כספי. כך לדוגמה כותב הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה כאשר הוא מסביר מה הכוונה בהלכה למשה מסיני- הלכות שלא מצאנו בהם מחלוקת כלל בין החכמים באף תקופה:

"אם כן מה הם אותם ההלכות המיוחדות שאמרו בהם שהם הלכה למשה מסיני? והנה זה יסוד צריך שתדענו. והוא, שהפירושים המקובלים ממשה אין בהם מחלוקת כלל, לפי שעד עכשיו לא מצאנו שנפלה מחלוקת בין החכמים בשום זמן מן הזמנים ממשה רבינו עד רב אשי שאחד אמר שמי שסימא עין אדם מסמין את עינו כמאמר ה' יתעלה עין בעין, ואחר אמר דמים בלבד הוא חייב".

נקודת ההנחה היא שיש לפרש במקרה זה את הפסוקים שלא כפשוטם, והכוונה במילים 'עין תחת עין' הינה חיוב כספי ששווה ערך לנזק. המשניות והגמרא בפרק שמיני במסכת בבא קמא עוסקות בדיני החובל - מי שפגע בחברו וגרם לו נזק גופני. המשנה הראשונה בפרק קובעת את ההלכה המקובלת:

"החובל בחבירו - חייב עליו משום חמשה דברים: בנזק, בצער, בריפוי, בשבת, ובושת. בנזק כיצד? סימא את עינו, קטע את ידו, שיבר את רגלו, רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה..." (בבא-קמא פ"ח,משנה א).

סוגיית הגמרא הבאה בעקבות המשנה עוסקת בשאלה כיצד אנו יודעים שיש לפרש את הפסוק כתשלום ממוני ולא כנזק גופני - מידה כנגד מידה. בשיעור השבוע נעיין בשיטות התנאים במדרשי ההלכה, וכן בדברי הראשונים והאחרונים בנושא, וננסה למתוח קווים מנחים עבור שיטות שונות שמתמודדות עם הלכה זו.

מדרשי ההלכה

הגמרא על המשנה שואלת מיד:

"אמאי? עין תחת עין אמר רחמנא, אימא: עין ממש!"

                                                               (פג:).

בעקבות שאלה זו מובאים בדברי הגמרא מספר דרשות של תנאים, והגמרא דנה בכל אחד מהדרשות ומביאה קושיות ותירוצים. הדרשה הראשונה שמופיעה בגמרא מוזכרת גם במכילתא דר' ישמעאל בצירוף דרשה נוספת:

"עין תחת עין, ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא עין ממש?

היה רבי ישמעאל אומר, הרי הוא אומר: מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת (ויקרא כד), הקיש הכתוב נזקי אדם לנזקי בהמה ונזקי בהמה לנזקי אדם, מה נזקי בהמה לתשלומין, אף נזקי אדם לתשלומין.

רבי יצחק אומר, הרי הוא אומר, אם כופר יושת עליו (שמות כ"א), והרי דברים קל וחומר, מה במקום שענש הכתוב מיתה לא ענש אלא ממון, כאן שלא ענש מיתה, דין הוא שלא יענש אלא ממון"   (מסכתא דנזיקין פרשה ח).

ר' ישמעאל לומד הלכה זו מסמיכות בפסוקים בספר ויקרא בפרק כד. לאחר פרשת המקלל התורה מלמדת מספר הלכות בנוגע למכה אדם ומכה בהמה, ובפסוק יח נאמר שמכה בהמה ישלם נפש תחת נפש, וכמה פסוקים לאחר מכן ביטוי זה נזכר לגבי מכה אדם. ר' ישמעאל למד מכאן שפירוש הביטוי 'X תחת X' פירושו תשלום ממון.

ר' יצחק לומד מפסוק בהמשך הפרק בפרשת משפטים. שם נאמר שאדם יכול להנצל מעונש מוות (כאשר שורו הרג אדם) על ידי נתינת כופר. אם כן, מצאנו מקרה שבו אפשר להמיר את עונש המיתה בעונש של תשלום כספי.

לכאורה ניתן להסביר את ההבדל בין הדרשות בכך שלפי ר' ישמעאל מדובר על פרשנות שונה למילים, ולדעת ר' יצחק יש להסביר שיש המרה של העונש. לפי שתי השיטות עדיין עולה השאלה מדוע התורה חוזרת ומדגישה גם בספר שמות וגם בספר ויקרא שהעונש הוא גופני^[1].

הגמרא מביאה את שתי השיטות האלו בתחילת הסוגיה בלי שם הדרשן, ומקשה עליהם מספר קושיות. לאחר מכן הגמרא מביאה מספר דרשות נוספות שהבסיס שלהם אחד:

"תניא, ר' דוסתאי בן יהודה אומר: עין תחת עין - ממון, אתה אומר: ממון, או אינו אלא עין ממש? אמרת? הרי שהיתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה, היאך אני קורא ביה עין תחת עין? וכי תימא, כל כי האי שקיל מיניה ממונא, התורה אמרה: משפט אחד יהיה לכם, משפט השוה לכולכם...

רבי שמעון בן יוחי אומר: עין תחת עין - ממון, אתה אומר: ממון, או אינו אלא עין ממש? הרי שהיה סומא וסימא, קיטע - וקיטע, חיגר - וחיגר, היאך אני מקיים בזה עין תחת עין? והתורה אמרה: משפט אחד יהיה לכם, משפט השוה לכולכם! אמרי: ומאי קושיא? דלמא היכא דאפשר - אפשר, היכא דלא אפשר - לא אפשר ופטרינן ליה..."   (פג:-פד.).

נראה כי נקודת ההנחה של ר' דוסתאי ורשב"י היא כי עקרונית העונש הצודק הוא עונש גופני, וזאת בתנאי שהדבר נעשה בדיוק מידה כנגד מידה. במידה והעין לא שווה בגודלה או שהפונקציונאליות שלה שונה אצל החובל והנחבל אין כאן משפט צדק ולכן העונש הוא ממוני. שיטות אלו עדיין צריכות להסביר מדוע תמיד העונש ממוני ולא רק במקרים שלא ניתן להשיג משפט צדק.

לסיכום, ראינו שלוש שיטות בדברי התנאים בהסבר ההלכה שעין תחת עין פירושו ממון:

1. פירוש הביטוי עין תחת עין הוא תשלום ממוני בגובה הנזק.
2. עקרונית העונש הוא גופני אך ניתן להמירו בממון בדרך של פדיון.
3. העונש הראוי הוא עונש גופני של מידה כנגד מידה, אך מכיוון שבהרבה מהמקרים לא ניתן לקבל צדק של מידה כנגד מידה העונש משתנה לממון.

נזכיר שבשיעורים הקודמים עסקנו בשאלה מה מטרת העונש: האם מטרת העונשים לפגוע באדם שעשה נזק, או שמא מטרת העונשים היא להחזיר את המצב לקדמותו עד כמה שניתן. לאור חקירה זו ניתן גם לבחון את הלכה זו כאשר אם מדובר על עונש גופני הרי מדובר על פגיעה של מידה כנגד מידה, אך אם מדובר על עונש כספי עיקרו להחזיר עד כמה שניתן את המצב לקדמותו על ידי עזרה לנחבל.

שיטות הראשונים והאחרונים

בדברי פרשני המקרא אנו מוצאים מספר התייחסויות להלכה המקובלת שמדובר על עונש ממוני ולא גופני. ה'אבן עזרא' מביא בפירושו את דברי הרס"ג שהסביר את ההלכה כדרשה השלישית, שלא ניתן להשיג משפט צדק היות וערך העין אינו שווה אצל כולם. מדברי ה'אבן עזרא' עצמו משמע שהוא סובר כדרשה השנייה:

"והנה יהיה פירוש 'עין תחת עין' ראוי להיותו עינו תחת עינו, אם לא יתן כפרו"            (שמות כ"א, כד).

גם בפירושו לפסוק כג ה'אבן עזרא' מסביר שהתשלום הכספי הוא כופר על נפשו של החובל. באופן עקרוני היה ראוי שיהיה עונש גופני, אך האדם יכול לפדות את נפשו. דברים דומים כותב הרמב"ן המפרש כי מדובר על כופר, וכי באופן עקרוני חל על האדם חיוב של עונש גופני עד אשר מתבצע התשלום הכספי.

הסבר שונה כותב הגר"א בפירושו 'אדרת אליהו' על פרשת משפטים. הגר"א בתחילת פרשת משפטים מעיר הערה כללית בנוגע לפסוק שלוקחים את העבד עברי שרוצה להמשיך לעבוד את רבו לדלת או למזוזה:

"פשטא דקרא- גם המזוזה כשרה. אבל הלכה עוקרת את המקרא. וכן ברובה של פרשה זו, וכן בכמה פרשיות שבתורה והן מגדולת תורתנו שבע"פ שהיא הלכה למשה והיא מתהפכת כחומר חותם..."     (כ"א, ו).

הגר"א משתמש בביטוי מעניין- ההלכה מתהפכת כחומר חותם. כאשר רוצים לשים חותמת, בבסיס החותמת רשום הפוך ולא ניתן להבין מה כתוב בה. רק לאחר ששמים את החותמת היא מתהפכת כך שניתן לקרותה. כך גם היחס בין התורה שבכתב והתורה שבעל פה - חכמים יכולים לעקור את הפסוק וללמדנו שיש לקרותו בצורה הפוכה.

וודאי שדברי הגר"א שחכמים משנים את משמעות הפסוק אינו עולה בקנה אחד עם הדרשה השלישית שמופיעה בגמרא. לפי הדרשה השלישית אנו אכן פוסקים כפשט התורה אך עלינו לשנות בהרבה מקרים הואיל ולא מתקיים משפט צדק. הדרשה הראשונה של ר' ישמעאל נותנת פשט שונה לפסוק לאור סמיכות הפרשיות בספר ויקרא. הגר"א מפרש כדברי ר' יצחק שחכמים חידשו חיוב של כופר שלא מופיע בהקשר זה וכפי שכותב בפירושו 'אדרת אליהו' על המכילתא:

"אך הפירוש הוא כך, דעל פי דינא דשמים מהראוי שיהיה עין תחת עין ממש, רק שניתן כופר לראשי איברים שיכול לפדות עצמו בזה הממון, שנאמר ולא תקחו כופר לנפש אדם. דוקא לנפש האדם והיינו שנתחייב מיתה אין מועיל כופר, אבל תקחו כופר לראשי איברים".

דרשה זו לומדת גם כן את העקרון של לקיחת כופר במקום העונש הגופני, אך הפסוק שממנו עקרון זה נלמד שונה מהפסוק שמופיע במכילתא. הגר"א מלמד אותנו שני עקרונות:

1. לתושב"ע יש סמכות לעקור את פשט הפסוקים.

2. בדומה לפירוש האב"ע והרמב"ן, גם לדעתו היה ראוי להעניש את גופו של האדם, וחכמים הציעו פתרון על ידי פדיון הגוף.

סודו של הרמב"ם

בתחילת השיעור הזכרנו את דברי הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה, המזכיר את פירוש חז"ל כפירוש מקובל שאין מי שחולק עליו. בניגוד לדברים אלו של הרמב"ם ולדבריו במשנה תורה (שנזכיר בהמשך), ב'מורה הנבוכים' עולה מתוך דבריו נימה שונה:

"בדרך-כלל נקבע עונשו של כל התוקף את זולתו שייעשׂה לו כאשר עשׂה בשווה. אם הזיק לגוף יינזק בגופו, ואם הזיק לממון יינזק בממונו. אבל בעל הממון רשאי לסלוח ולמחול. רק לרוצח אין לסלוח בשום פנים ואין לקחת ממנו כופר, בגלל חומרת תקיפתו: ולארץ לא יְכֻפַּר לדם אשר שֻפַּך בה כי אם בדם שֹפכו... אלא בהכרח נפש בנפש, כשקטן וגדול, עבד ובן-חורין, מלומד ובור שווים. שהרי אין בכל עוולותיו של אדם חמורה מזאת. מי שחיסר איבר יחוסר איבר כמותו: כאשר יתן מום באדם כן יִנָּתֵן בו (ויקרא כ"ד). אל תעסיק מחשבתך בזה שאנו עונשים כאן בתשלומין, כי מטרתי עכשיו לתת טעמים לכתובים ולא לתת טעמים להלכה, אף שגם על הלכה זאת יש לי דעה שאותה אשמיע בעל-פה. על (גרימת) הפצעים, שאי-אפשר (להעניש עליה בגרימת פצעים) כמותם ממש, נפסקים תשלומין: רק שִבתו יתן ורפֹּא ירפא"                                                   (ח"ג, מא).

 

הרמב"ם מסביר כי העונש הראוי בהלכות נזיקין הוא מידה כנגד מידה, וגם בחבלות העונש הראוי על פי התורה הוא עונש גופני כדרך שעשה. הרמב"ם כותב שהוא מודע שדבריו סותרים את ההלכה המקובלת, אך מטרתו לתת הסברים לפשט הפסוקים. הרמב"ם מבחין בין פשט הפסוקים ומבין שיש גם לפשט משמעות, כאשר דברי חז"ל בהלכה מציגים גישה שונה מהכתוב.

הרמב"ם מסיים את דבריו ואומר כי בעניין זה יש לו דעה מיוחדת שהוא מוכן להשמיע אותה רק בעל פה. מילים אלו גרמו לפרשני הרמב"ם והחוקרים להעלות פרשנויות שונות בנוגע לדעת הרמב"ם בעניין זה. בפתיחה ל'מורה הנבוכים' הרמב"ם כותב באריכות שיש לעיין היטב בלימוד ספר זה ולשים לב לדעות שמוסתרות בין השורות. בעקבות כך היו פרשנים שהבינו כי הרמב"ם הסתיר בעניין זה דעה שלא רצה לפרסמה באופן רשמי. בפירוש הנרבוני[2] ל'מורה הנבוכים' מובא הסבר כי סודו של הרמב"ם הינו הסתייגותו האישית מפירושם של חז"ל ביחס להלכות אלו. הסבר זה אינו פשוט כלל, וכבר הנרבוני דחה גישה זו מסיבות רבות.

פרופ' יעקב לוינגר מציע בספרו 'הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק' (פרק חמישי) הסבר אחר לסודו של הרמב"ם. לשיטתו, הרמב"ם התמודד עם בעייתיות ביחס שבין הגישה העקרונית שהתורה ניתנה בסיני והינה אידיאלית לכל הדורות, ובין הגישה שיש להכניס שינויים להלכה. פרופ' לוינגר מבין שהרמב"ם מציג גישה להמון שסוברת שהתורה אינה משתנית כלל ושתורת משה תיוותר ללא שינוי, אך הוא עצמו סובר כי יש אפשרות להוסיף ולגרוע ובתנאי שידעו שהלכה זו מדברי חז"ל^[3]. לאור כך הוא מסביר שגם בעניין זה יש שינוי מההלכה כפי שהייתה בתקופת התורה, ובין השינויים הנצרכים שחז"ל הכניסו בהלכה.

לא נכנס כאן לעצם ההסבר הפילוסופי והאם הסבר זה הכרחי, אלא נעיר שישנם הסברים אחרים השונים משתי גישות אלו. ניתן להסביר כי הרמב"ם לא רצה לפרט באריכות נושא שאינו מעניין הספר מורה הנבוכים, ואין לו סוד בעניין השקפות יסוד בהלכה. מדובר בהבנתו בסברה העומדת בבסיס דרשת חז"ל.

כך לדוגמה מפרש הנרבוני את דברי הרמב"ם בדומה לדרשה השלישית שהזכרנו בגמרא. על פי הסברו, יש שוני בין העונש האידיאלי ובין מימושו בעולם המעשה. באידיאל היה מקום להעניש מכה תחת מכה, אך ביצוע המעשה שיהיה בדיוק מידה כנגד מידה אינו אפשרי שהרי השווי שונה וגם יתכן ותינטל נפשו.

ניתן לדייק כהבנה זו ממספר מקומות במשנה תורה. הרמב"ם בתחילת הלכות חובל ומזיק מזכיר את ההלכה המקובלת ממשה:

"זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו, והרי הוא אומר ולא תקחו כופר לנפש רוצח, לרוצח בלבד הוא שאין כופר אבל לחסרון איברים או לחבלות יש כופר.

ומנין שזה שנאמר באיברים עין תחת עין וכו' תשלומין הוא, שנאמר חבורה תחת חבורה ובפירוש נאמר וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא, הא למדת שתחת שנאמר בחבורה תשלומין, והוא הדין לתחת הנאמר בעין ובשאר איברים.

אע"פ שדברים אלו נראים מענין תורה שבכתב כולן מפורשין הן מפי משה מהר סיני וכולן הלכה למעשה הן בידינו וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה ועד עכשיו" (פ"א, הלכות ג-ו).

בדברי הרמב"ם ניתן לשים לב למספר נקודות. הרמב"ם מדגיש שהיה ראוי לחסרו איבר (-עונש גופני), אך אנו עונשים אותו בממון. הסיבה לכך לדברי הנרבוני הינה כדרשה השלישית בגמרא, שלא ניתן להגיע לדין צדק על ידי עונש גופני למרות שכך עקרונית היה ראוי. לאחר מכן מדברי הרמב"ם אנו מוצאים שני לימודים שונים- עניין כופר (אך הוא לא מזכיר את הלימוד של ר' יצחק) ולימוד נוסף שאינו מופיע בגמרא שלנו. בפסוק נוסף באותו פרק בפרשת משפטים נאמר:

"וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא"

                                                                           (כ"א,יח-יט).

אם אדם פגע בחברו ובעקבות כך הוא נפל למשכב, התורה אומרת שחייבים לתת לו דמי שבת ורפואה ובכך המכה משלם את עונשו. לא מוזכר עונש גופני, ולאור כך ניתן לדייק שגם כאשר יש פגיעה בעין או באיבר אחר אין עונש גופני אלא ממוני. מקור דברי הרמב"ם במכילתא דרשב"י (כא,כה) והעקרון דומה לדברי ר' ישמעאל שמופיע במכילתא דר' ישמעאל שהוא מדייק דברים דומים מהפסוקים בספר ויקרא. אם כן נראה שהרמב"ם מבין כמו הסבר הנרבוני שיש הבדל בין ההלכה האידאית ובין המימוש במציאות, כאשר חכמים עקרו את הפסוק מפשטו כפי שמופיע בגר"א. כאשר בדברים אלו אנו מוצאים שילוב של השיטות השונות במדרש הלכה לידי עקרון אחד כיצד חכמים שינו את משמעות הפסוק ומה הניע אותם לעשות זאת.

השלכות הלכתיות

למרות שאין הלכה כפשט הפסוקים שהכוונה עין תחת עין ממש, אך עדיין היא עדיין קיימת בתור "ראוי לעשות כך". התורה קובעת שעקרונית ראוי להעניש כפי שעשה הואיל ולא ניתן לתת ערך ממוני לאדם לפי ערכי השוק, אך מכיוון שאין בכך דין צדק, הלכה למעשה ראוי שיתן ממון על מנת לתקן את ההפסד שנגרם. ממון זה אינו מכפר על האדם אלא זה התשלום הטוב ביותר שניתן לקבוע בעולמנו. ונדגים את עקרון זה בשתי הלכות^[4].

1. רבים מנושאי הכלים על הרמב"ם הקשו על דבריו לגבי המודה בחבלה:

"הודה החובל שהוא חבל משלם חמשה דברים, שהרי העדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת המריבה ויצא חבול, אבל אם לא היו שם עדים כלל והוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובושת וריפוי על פי עצמו..."   (פ"ה הלכה ו).

לכאורה התשלום על נזק סוג זה הוא ממון ולא קנס, ולכן רבים הבינו שהאדם יהיה חייב על הודאת עצמו. כך גם מצאנו בהלכות סנהדרין (פ"ה, הלכה יד) גבי פיתוי קטנה שיש חיוב תשלום הואיל ומדובר בממון ולא קנס. ברם, אם אנו מבינים שעקרונית היה ראוי להעניש את החובל בחיסור איבר, הרי שעונש הממון שבא במקומו הוא ככל עונשי הגוף שאינם אלא על פי העדת עדים. תשלום הממון הוא תחליף לעונש הגופני שהוא העיקר, ומטרת התשלומים היא להוציא לפועל את העונש כפי שאפשר בעולם המעשי.

2. המשנה בסיום פרק החובל קובעת שלמרות שהחובל שילם על הנזק, הוא מחויב גם לבקש מחילה. הלכה זו נאמרה רק לגבי החובל בחברו וכפי שפוסק הרמב"ם:

"אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממון חבירו כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו אבל חובל בחבירו אע"פ שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו ואפילו הקריב כל אילי נביות אין מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו."

                                                      (פ"ה הלכה ט).

האדם אינו יכול לשלם בצורה מלאה על האבר שהוא חיסר ומדובר על מעוות לא יוכל לתקון. גם לאחר התשלום הכספי עדיין היה ראוי לחסרו איבר ולא ניתן לעשות זאת אך חובת בקשת המחילה עדיין קיימת.

אחרית דבר

בשיעור זה ראינו את הדרשות השונות בחז"ל המסבירות את הסתירה בין פשט הפסוקים וההלכה המקובלת. דברי חז"ל מבוססים על פרשנות הפרשה כולה וכן על המרת העונש העקרוני בעונש מעשי, שמטרתו לתקן את הפגיעה שבאדם, כאשר ברקע עומדת הקביעה העקרונית כי היה ראוי לבצע עונש של מידה כנגד מידה. לחכמים יש סמכות לפרש את הפסוקים בדרך זו למרות שאין זה משתמע מפשט התורה, ובדרך פירוש זה חז"ל מראים לנו את הכוונה האמיתית של הפסוקים כחותמת המתהפכת.

כפי שראינו, ניתן לראות עקרונות אלו גם בגמרא ובדברי הראשונים. לסיום, נביא דברים דומים שכותב עמנואל לוינס בנושא^[5]:

"העיקרון המנוסח כאן בתורה באופן הנראה כה אכזרי מבקש רק את הצדק. הוא משתלב בסדר חברתי שבו כל עונש, קל ככל שיהיה, מושת אך ורק בהליך שיפוטי. חז"ל לא יישמו אף לא פעם אחת חוק זה ככתבו, ואף לא הבינו אותו כלשונו. הם פירשו אותו לאור הרוח המפעמת בתנ"ך כולו. למֵתודה הפרשנית הזאת קוראים תלמוד. חכמי התלמוד הקדימו את נקיפות המצפון של הנאורים וקבעו ש"עין תחת עין" אינו אלא חיוב ממון, קנס. ואין זה מקרה שהתורה צירפה לדין זה את הדין המדבר על פיצוי כספי למכה בהמת חברו. דין זה דורש לקרוא שוב את הפסוקים הנוגעים לנזקי גוף כאילו כוונת המקרא היא ששיקולי הפיצויים בעד הנזק חייבים לגבור אצל השופט על הכעס האציל שמעורר מעשה הפשע... שהרי כאן הדרך פרוצה לרווחה, לעשירים! הם יכולים לשלם בקלות את השִניים השבורות, העיניים המנוקרות והרגליים הקטועות של כל הסובבים אותם. לפגיעה ולפצע יש עכשיו מחיר עובר לסוחר, טעם של כסף. סתירה זו מקורה בדין הממיר ייסורים בכסף, כיוון שכל מה שמשלמים בלב קל, בגוף שלם ובבריאות טובה, אינו אלא קנס, ופצע הכסף אינו סופני. העולם נותר נוח לחזקים, ובלבד שיש להם עצבים טובים. הצדק המתפתח אינו יכול להשלים עם שלילה זו של כל צדק, עם פגיעה זו בכבודו של האדם שהיא חפצה ביקרו. צריך, תוך כדי תיקון האות של הקודקסים שלנו, לשמר את רוחם. התנ"ך מעמיד אותנו נוכח הרוח שבעדינות.

התנ"ך מזרז את בואו של עולם נקי מאלימות. אבל אם היה בכוחם של הכסף או ההתנצלויות לתקן את הכול ולהותיר את מצפוננו נקי, הרי שכרו היה יוצא בהפסדו. כן! עין תחת עין", וכל הנצח וכל הכסף שבעולם אין בכוחם לרפא פציעת אדם. הפצע שותת לעולמים, כאילו היו נדרשים ייסורים שווים לעצור את הדימום הנצחי הזה".