דילוג לתוכן העיקרי

עירובין | דף פ | עירוב חצירות בדיירים חדשים

 

המשנה בדף פ עמוד ב מוסיפה לעסוק באופן יצירת שיתופי מבואות ועירובי חצירות. בין היתר, מתייחסת המשנה לשאלה שכיחה ביותר:

"נתוספו עליהן - מוסיף ומזכה".


ההלכה קובעת, כי אין צורך להתקין שיתוף מבואות או עירוב חצירות מדי שבת בשבתו, ועירוב או שיתוף שנקבעו פעם אחת כשרים גם בהמשך הדרך. ואמנם, ברוב קהילות ישראל נהוג להניח עירוב חצירות פעם בשנה, בדרך כלל בערב פסח. המשנה כאן מעירה, שאם נתווספו בחצר או במבוי דיירים חדשים, יש לכלול גם אותם בעירוב המשותף, ולזכות עבורם חלק במזון העירוב. מסברה, הנהגה זו מתבקשת; סוף סוף, הדייר החדש לא היה כלול בעירוב החצירות, וכעת יש לצרפו לסעודה המשותפת, ולהופכו באופן רשמי לאחד מבני החצר.

אלא, שעוד בימי הראשונים הלכה זו היתה קשה לביצוע. המנהג מדורי דורות הוא, שאת עירוב החצירות או שיתוף המבואות מתקינים לכל בני העיר (ראה בעיונים לדף היומיומי, עירובין דף נט). אם כן, כמעט בכל שבת יש לעדכן ולרענן את עירוב החצירות, שכן מנוהג שבעולם בעיר גדולה ישנה תחלופה מתמדת של משפחות שנכנסות ויוצאות! הריטב"א (עט עמוד ב, ד"ה כתב רבינו) מעיר על כך, וקובע שנהגו להקל:

"כתב רבינו כי עכשיו שמערבין בתחלת השנה לכל שבתות השנה אע"פ שניתוספו דיורין בעיר - אין צריך להוסיף בשבילם, שמתחלה מתכוונין לזכות לכל הבא, ואע"פ שאין מזכין להן בפירוש, דכל הצבור מתנה עליהם שיהנו בו אפילו העתידים לבא".


הריטב"א מתבסס על קולא מתורת רבו, הרשב"א (פא עמוד א, ד"ה וכיצד מערבין), וכך נפסק גם בשולחן ערוך (סימן שסו סעיף ט):

"וצריך לזכות לכל בני החצר או המבוי ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך; ויש אומרים שאע"פ שלא יזכה בפירוש למתוספים עליהם, לב בית דין מתנה עליהם".


על פי הדעה הראשונה בשולחן ערוך, נדרש המערב לומר בפירוש שכוונתו לערב עבור כל אלה שעתידים להצטרף. אמנם, בדרך כלל הקנאה ממונית דורשת התייחסות מפורשת יותר למושא הקניין, ואולם כאן ניתן לבצע הקנאה כזאת לכל מי שיצטרף בהמשך. על פי דעת היש אומרים, אף אם המערב לא אמר דברים אלה בפירוש, ניתן להקל משום ש"לב בית דין" ורצון חכמים הוא שכך יתבצע כל עירוב.

מן הפוסקים נראה, שהדיון שלפנינו הוא דיון ממוני-קנייני מובהק. כך, למשל, הקשה בשערי תשובה (על השולחן ערוך, ס"ק ג): מה דין בית שעבר בירושה לתינוק שזה עתה נולד - הרי בשעת זכיית העירוב הראשונית הוא לא בא לעולם, ואי אפשר לזכות לעובר שאיננו בעולם! כאמור, שאלות מעין אלה מבהירות את התפיסה הממונית שבסוגיה.

אך כפי שהוסבר בעיון הקודם, עירוב חצירות ושיתוף מבואות אינם הליך ממוני רגיל. עירוב החצירות הופך את כל בני החצר או המבוי למשפחה אחת גדולה. כדרכה של משפחה, כל הקובע את מקומו בצוותא חדתא עם בני המשפחה - הרי הוא חלק ממנה. לכן, אין צורך בפיתרון ממוני מוגדר וחד משמעי להקנאה לאלה שעדיין אינם עימנו. כל מי שיצטרף אל העיר, יהפוך ממילא לחלק מן הציבור, לחלק מן הקהילה, ועל כן העירוב תקף גם לגביו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)