אמירת ההלל הכפולה בלילי פסחים

המשנה במגילה כ ע"א קובעת כי ההלל נאמר רק ביום ולא בלילה על יסוד שני פסוקים: ממזרח שמש ועד מבואו מהולל שם ה', זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו.

טעם הדבר הוא שהודאה ושבח לה' יתברך צריך להיות בפרהסיא ולעיני השמש  ולא כגנבים בלילה ובמסתרים. נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו.

ואכן, לאורך כל השנה אנו נוהגים לומר הלל רק ביום.

ואם כן גדולה התמיהה כיצד דווקא בלילה הזה אנו אומרים פעמיים הלל: בבית הכנסת ובבית על סדר ההגדה.

וראוי לנסח את השאלה בלשון המשנה: מה נשתנה...שבכל הלילות אין אנו מהללים אפילו פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים?!

בבואנו להשיב תשובה לשאלה זו, נקדים ונאמר שקיימות בפוסקים שתי גישות עיקריות, ונביא את שתיהן:

יש הרואים בהלל של ההגדה הלל גמור ורגיל, אלא שאומרים אותו בבית ובישיבה ומפסיקים אותו באמצע וסועדים סעודת הלילה, וגומרים אותו לאחר הסעודה. כל זה עורר קושיות רבות, שהרי ידוע שאין להפסיק כלל בדיבור ואפילו לדברים שבקדושה בתוך ההלל.

הרמב"ן קובע שהלל זה נאמר על קיום מצוות מיוחדות. יש בידינו במהלך השנה הזדמנויות שונות לאמירת הלל: הלל בימים מקודשים  [עיין ערכין י ע"א וע"ב], והלל בימים שאירע בהם נס –כגון חנוכה ויום העצמאות. בכל ההזדמנויות הללו ההלל נאמר ביום בלבד.

אבל יש מצוות מיוחדות שזוקקות אמירת הלל בשעת קיומן: שחיטת קרבן פסח [פסחים סד ע"א], אכילת קרבן פסח [פסחים צה ע"א], נטילת לולב כנהוג לומר ההלל בשעת נטילת לולב ולנענע הלולב בהודו ובאנא ה',  בשעת אכילת מצה, שנקראת בתורה – לחם עוני – ואמרו בגמרא פסחים לו שעונים עליו דברים הרבה, ופירש רש"י שם – שאומרים עליו הלל והגדה.

אם כן, לדעת הרמב"ן, הלל שבבית  הוא הלל שעל עשיית מצווה, של אכילת מצה ואכילת פסחים [או אפיקומן שהוא זכר לקרבן פסח]. וכיוון שמצוות אכילת מצה היא בלילה [בערב תאכלו מצות], וכן מצוות אכילת הפסח [ואכלו את הבשר בלילה הזה], לפיכך אף ההלל שנאמר בשעת עשיית מצוות אלו נאמר בלילה. וכתב הרמב"ן שכיוון שמפסיקים את ההלל כדי לקיים את מצוות אכילת מצה ואת מצוות אכילת קרבן פסח [= אפיקומן] הנאכל על השובע בסוף הסעודה, אין זה נחשב הפסק כי הוא לצורך קיום המצווה. ונבאר יותר:  כששוחטים הפסח אפשר לומר הלל בשעה שהידיים שוחטות הפסח, וכן בנטילת לולב, אפשר לומר ההלל בשעה שהידיים נוטלות את הלולב, אך אי אפשר לומר ההלל בשעה שהפה אוכל מצה או פסח, לפיכך, אנו אומרים מקצת ההלל ואוכלים מצה ופסח, ומשלימים את ההלל.

אלא שלדרכו של הרמב"ן היה ראוי שלא להפסיק בדיבור בשעת אמירת ההלל ובשעת הסעודה שלא הותרה ההפסקה אלא לקיום מצוות האכילה.

על פי שיטה זו, ניתן היה לומר שעיקר תקנת ההלל הייתה בבית על סדר ההגדה, אלא שהיו אנשים שלא ידעו לומר את ההלל, וכתוב בתוספתא פסחים פרק י' שבני העיר שאינם יודעים לקרוא את ההלל, באים באמצע ההגדה לבית הכנסת ושומעים את החלק הראשון של ההלל וחוזרים לבתיהם לסעודה וחוזרים שוב לבית הכנסת לשמוע את חלקו השני של ההלל ושבים לבתיהם לסיים את סדר ההגדה בשירים ותשבחות, אלא שהתוספתא כתבה שאם הדבר קשה עליהם יכולים הם לשמוע את כל ההלל בבת אחת בשעת התפילה, ואז ילכו לבתיהם לספר ביציאת מצרים כל אחד כפי צחות לשונות, ויצאו ידי חובת ההלל בהלל ששמעו בבית הכנסת, אמנם למצווה מן המובחר  מי שיש בידו ויודע, יש לו  לומר את ההלל בבית כסדרו וכעיקר תקנת חכמים.

אמנם דרך זו קשה, כיוון שבסופו של דבר אין ההלל נאמר בשעת קיום מצוות אכילת מצה ופסח כנדרש, וגם אין מקפידים שלא להפסיק בדיבור כפי שהזכרנו למעלה.

לפיכך, אני מגיש לפניכם פתרון חדש:

רב האי גאון כותב שההלל הנאמר בבית על סדר ההגדה אינו הלל כלל אלא שירה, ובלשונו המדויקת: 'שאין אנו קורין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה'. [עיין ר"ן על הרי"ף פסחים כו ע"ב באילפס].

ועתה יש להסביר מה בין הלל לשירה: הלל הוא מסגרת הלכתית שזקוקה לברכה לפני אמירת ההלל ואין להפסיק בו, והוא נקבע בנסיבות מסוימות המצדיקות את אמירתו. השירה נאמרת בשעת התפרצות ספונטנית של שמחה, בשעה שאדם חווה אירוע גדול ומשמעותי [כך היה בתל אביב לפני 67 שנה כשבן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל, יצאו אנשים לרחובה של עיר ופרצו בשירה וריקודים. אף בחנוכה נאמר בגמרא לשנה אחרת קבעום בהלל ובהודאה, ומשמע שבאותה שנה אמרו שירה. כך הוא הסדר בשעת האירוע עצמו, אין זה הזמן לתקנות הלכתיות מסודרות, אלא לשמחה טבעית ופורצת מעמקי הלב, ורק כעבור זמן, מתוך פרספקטיבה מתאימה מחליטים לקבוע את היום כיום שאומרים בו הלל]. אף בלילה הזה כיוון שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ואם כן חייב הוא לחוש את עצמו כאילו באותה שעה יוצא הוא ממצרים, לפיכך אנו חייבים להודות.... ונאמר לפניו שירה חדשה  הללויה.

אין זה הלל אלא שירה ספונטנית שאין בה ברכה, ורשאים להפסיק בה ככל העולה על רוחנו, ואף לסעוד באמצע שירה זו. ראיות נוספות שמדובר בשירה, היא תוספת הלל הגדול [=תהילים קלו] בסופה, שלא כמקובל בהלל הרגיל. וכן לאחריו אנו אומרים  - ברכת השיר – שהיא נשמת כל חי ויהללוך, שלא כאמירת הלל רגיל.

ולפי זה אי אפשר לומר שהלל של בית הכנסת הוא לטובת מי שאינו יודע לשיר, שכיוון שמדובר בשירה, מי שאינו יודע לשיר את שירת ההלל, רשאי הוא לשיר כל שיר אחר, שהרי בשירה 'ספונטנית' עסקינן.

ולפיכך כתב הר"ן שלשיטה זו תקנת ההלל בבית הכנסת היא תקנה עיקרית ואינה באה לפתור את בעיית ההלל בבית.

מדוע אנו אומרים הלל בבית הכנסת בלילה הזה?

שני חגים מתקרבים אלינו  - חג הפסח וחג המצות.

כתוב בתורה: בארבעה עשר יום לחודש הראשון פסח לה' ובחמישה עשר יום לחודש הראשון חג המצות שבעת ימים לה'.

אך הבדל גדול בין החגים: חג המצות הוא ככל החגים ומועדי ישראל – מתחיל מבערב ונמשך ביום, כמו כל שבת שמתחילה בליל שבת ונמשכת ליום נשבת, החג הזה נמשך שבעה ימים [ובגולה שמונה ימים].

חג המצות הוא שונה בכך שהוא חג קרבן, היום שבו אנו מקריבים את קרבן הפסח, והוא חג של הקרבה, וימים של הקרבה, קשורים למערכת המקדשית – שם היום הולך בסדר שונה, היום והלילה שלאחריו.

העולה מדברינו שליל הסדר הוא הלילה הפותח את חג המצות, אבל גם הלילה הממשיך את יום יד יום חג הפסח. את ההלל של חג המצות אנו אומרים בבוקר בבית הכנסת כמו כל ההללים של הימים המקודשים.

אבל הלילה הוא המוקד המרכזי של חג הפסח, שהרי עיקרו של קרבן הפסח באכילתו, כמבואר בהלכה, שקרבן הפסח שנשחט שלא לאוכליו פסול, ומצווה מיוחדת מונה הרמב"ם במצוות אכילתו, ואכילתו כידוע היא רק בלילה – ואכלו את הבשר בלילה הזה – ולפיכך החג הזה שמרכזו בלילה זוקק אמירת הלל, והיא אמירת ההלל של בתי הכנסת בלילה הזה.

אלא שעדיין הבן שואל – למה בלילה?

לשם זה יש להבין את משמעותו של החג הזה

חג הפסח הוא חג הגאולה, שבו הקב"ה עובר בארץ מצרים והורג את בכורי המצרים על כי לא שילחו את בני בכורי ישראל, וכהבטחת ה' – אם מאן אתה לשלח את בני אנכי הורג את בנך בכורך. כיוון שה' עובר בלילה הזה בתוך מצרים הוא בכבודו ובעצמו ולא על ידי שליח, לפניו לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, הוא אורו של עולם כדברי הנביא ישעיהו על הגאולה העתידה: לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם, ולילה הירח לא יאיר לך – והיה לך ה' לאור עולם וא-להיך לתפארתך'.

כך בנבואת הנביא זכריה – והיה יום אחד הוא ייוודע לה' – לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור, האור שיאיר לעת ערב, הוא אור ה' שמאיר את הלילה ואת העולם, וזוהי תפילתנו בפיוט הידוע : קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה, תאיר כאור יום חשכת ליל.

חג זה שהוא חג הפסח חג הגאולה שה' מתגלה בעולם להאיר את עולמנו ולגאול אותנו אינו לילה אלא יום גדול המאיר מאורו של עולם – וראוי הוא לאמירת הלל גדול בשמחה.

בסיכום לדרך זו השנייה שהצענו: אף בלילה הזה אין אנו מהללים אפילו פעם אחת, ואף על פי שאנו אומרים פעמיים הלל – לפי שזה שבבית על סדר ההגדה אינו הלל אלא שירה, וזה של בית הכנסת אינו לילה אלא יום גדול המאיר עלינו מאורו של ה', ולפיכך הוא ליל שימורים ואין בו סכנת מזיקים כבכל לילה, ודינו כיום גדול.

חג כשר ושמח, ויהי רצון שנזכה בקרוב לאכול מן הפסחים והזבחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו.