על מה חרבה הארץ?

בשיעור שעבר, עמדנו על התיאור התמציתי של הגורמים לטומאת המקדש:

"אִם לֹא יַעַן אֶת מִקְדָּשִׁי טִמֵּאת בְּכָל שִׁקּוּצַיִךְ וּבְכָל תּוֹעֲבֹתָיִךְ" (ה', יא).

יותר משמונים (!) פעמים מוחה יחזקאל בנבואתו על קיומה של עבודת אלילים בעם, תוך שהוא מכנה את העבודה הזרה במונחים שונים ומגוונים. עם זאת, עד לפסוק זה בפרק ה', לא מנויים מעשי העם שגרמו לחורבן, והם מפורטים רק  בפרק ו'. בשיעור זה, נשתדל לעמוד על משמעותם הייחודית של כל אחד מהמונחים המתארים את חטאי העם ביחזקאל. לאחר מכן, נעיין בהקשרם בתורה: תחילה נתמקד בעיקר בחומש ויקרא, ואחר כך נתמקד בעיקר בחומש דברים. דומני שרק כך נוכל לעמוד על עומק המשמעות הנלווית לתיאורי העבודה זרה במסריו הנבואיים של הנביא. לשם כך, עלינו להקדיש תחילה תשומת לב למשמעויות השונות של המונחים בהם מתאר יחזקאל את העבודה הזרה בה עסק העם. ניתן אמנם, לפתור לצאת ידי חובת הבירור בהסבר שיש כאן גיוון סגנוני, שמטרתו לשבור את השגרתיות והכבדות שבחזרה המילולית, אך נראה לי כי הסבר זה מרחיק אותנו מהדיוק ומהחדות שקיימים בלשון הנבואה וכי באמצעות עיון טרמינולוגי (ולעיתים אף אטימולוגי) נגלה כי השדה הסמנטי[1] המסויים המשמש בנבואה משמעותי להבנת ההבדל שבין הנבואות השונות בהן מוכיח יחזקאל את העם על מעשיו. נפתח במונחים 'שיקוצים' ו'תועבות' המוזכרים כבר בפרק ה'.

שיקוצים

השורש שק"ץ נפוץ בספר ויקרא כתיאור של חיות טמאות האסור באכילה:

"אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם"         
               (ויקרא י"א, מ"ג, ובדומה בויקרא כ', כה).

לעומת זאת, ביחזקאל מופיע שורש זה שמונה פעמים כתיאור לעבודה זרה, זאת בדומה לפסוק בספר דברים:

"וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם"        
               (דברים כ"ט, ט"ז, ובדומה בדברים ז, כו).

סביר להניח כי הקשר שבין השקץ הטמא האסור באכילה לבין הכינוי שיקוץ המשמש לעבודה זרה מבטא את האלמנט המשותף לשניהם, והוא היותם גורמים לטומאה. יתכן שניתן ללמוד מכך שאכילת שרצים מטמאת את הנפש, ואולי זו גם התוצאה של מי שנשבה בשיקוצי הגויים.

תועבות

המונח 'תועבה',^[2] נמצא בנבואת יחזקאל הרבה יותר מבכל נביא אחר. ה'תועבה' היא שם כולל לדבר שנוא, מאוס, משוקץ, בזוי, נאלח וכיוצא באלה. אין היא מרמזת לסוג מסויים של חטא, אלא היא מקיפה וכוללת חטאים ודרכי התנהגות פסולים רבים. כך, צירופים כגון 'תועבת ה'', 'תועבה היא לפני ה'', ודומיהם מביעים את ההפך המוחלט ממה שנחשב 'לרצון' לפני ה' ".^[3] נראה כי ביחזקאל מונח זה מכיל את המכלול הגדול ביותר של מעשים בלתי- נסבלים בפני ה' שנעשו על ידי העם ואשר גרמו בסופו של דבר לחורבן המקדש ולהגליית העם מארצו.

כך, בפרק כ"ב לבדו ניתן למנות שנים-עשר חטאים תחת הכותרת: 'והודעתה את כל תועבותיה'. בנוסף, קיימים ביחזקאל צירופים ייחודיים למונח זה, שאינם בשימוש בשום ספר מקראי נוסף: תועבות רעות (ו', י"א; ח, ט), תועבות גדולות (ח', יג, טו) וצלמי תועבותם (ז', כ). נראה כי השימוש בצירופים חדשים אלו מטרתו לעורר ולזעזע את המאזינים לנבואותיו של יחזקאל. כך, 'תועבות' הוא השם הכולל למעשים החמורים ביותר שפגעו בכל דבר קדוש: בקשר שבין איש לאשתו (כ"ב, יא), בארצם (י"א, יח), במקדש (ה', יא), בשבת (כ"ג, לו-לח) ובשם ה' (מ"ג, ח). ביטוי לעוצמתו ולייחודו של מונח קשה זה ניתן בכך שהוא מופנה ביחזקאל לעמו בלבד: למרות התדירות הגבוהה בה מוזכרות התועבות לאורך כל פרקי ספר יחזקאל, נעדר מונח זה בפרקים כד-לב, שבהם פונה הנביא לעמים אחרים. 

משמעות

לאור בירור משמעות המילים שיקוצים ותועבות, יש לעמוד על המשמעות הניתנת ביחזקאל לשרשרת המעשים הסמליים בהם עסקנו בשיעורים הקודמים. את הפסוק הראשון שמציין מה הם החטאים שגרמו לטומאת המקדש שהביאה לחורבנו, העומדים מאחורי המשמעות של המעשים כולם –"יַעַן אֶת מִקְדָּשִׁי טִמֵּאת בְּכָל שִׁקּוּצַיִךְ וּבְכָל תּוֹעֲבֹתָיִךְ" (ה', יא) – יש לקרוא כצעקה. באמצעות צירוף זה צועק יחזקאל: 'עשיתם את הנורא מכל – מכלול כל המעשים מהסוג הגרוע ביותר, והם שגרמו לטומאת המקדש!'. נדמה כי צעקה זו בראשית הפסוק מהדהדת בעת קריאת חלקו השני: "וְגַם אֲנִי אֶגְרַע וְלֹא תָחוֹס עֵינִי וְגַם אֲנִי לֹא אֶחְמוֹל". אמנם עמדנו על השימוש הקשה שנעשה כאן בשורשים 'חו"ס' ו'חמ"ל' בשיעור שעבר, אך עתה נוסף לה נדבך נוסף, חריפות התגובה האלוקית היא כנגד חריפות המעשים שנעשו על ידי העם.

 

2. הרקע המקראי לחטאי העם בפרק ו'

פרקים ו' ו-ח' ביחזקאל מוקדשים, כל אחד בדרכו, לתיאור מפורט של החטאים שגרמו בסופו של דבר לחורבן ולגלות. בנבואתו בפרק ו', מצֻווה יחזקאל לפנות להרי ישראל ולהינבא להם כי מקומות הפולחן יחרבו.^[4] נראה כי על מנת לעמוד על מלוא המשמעות של פסוקים ג'-ו' (בפרק ו'), על תיאורי העבודה זרה שבהם, יש לעיין ברקע המקראי שלהם בפרק כ"ו בויקרא.^[5] סוג כזה של עיון זה מכונה "פרשנות פנים מקראית", ומונחת ביסודו ההנחה כי ניתן לעקוב אחר "האור שטקסט מקראי אחד זורה על משנהו". במקרה שלפנינו, המניע להשוואה שיוצר הנביא הוא הרקע ההיסטורי לנבואת יחזקאל, כקונקרטיזציה ואקטואליזציה של הפסוקים בתורה. .^[6] עם זאת, התמונה השלמה מתבהרת באמצעות עיון בפרק כ"ו כולו, ובכלל זה בברכה המובטחת לשומרים את מצוות ה' בראשיתו של הפרק (פסוקים ג-יג).[7]  הפרק פותח באיסור לעבוד עבודה זרה, ממשיך בגמול להולכים בדרך ה', ובפורענות הצפויה לאלה המפרים את הברית של ה' עם עמו. העונש למעשים אלה מתואר בפירוט בפסוקים טז-מא (מומלץ לעיין בפרק).

המסר הנבואי בפרק ו' ביחזקאל הוא שבעת הזאת העם נענש על המעשים שעשה ומפורטים בויקרא כ"ו, וממילא הוא נענש עתה בעונשים שנמנו שם כגמול למעשים אלו. פסוקי התוכחה בויקרא נקשרים למצב הנוכחי בנבואת יחזקאל באמצעות תיאור חטאי העם ביחזקאל בדיוק באותם מטבעות לשון בהם מתוארים חטאי העם בספר ויקרא. מטבעות לשון אלה אינם שכיחים במקרא, ועל כן בעקבות הזכרתם מהדהד באזני קהל המאזינים של יחזקאל (וכמותם גם קוראים מאוחרים יותר) פרק כ"ו בויקרא והעונשים המנויים בו.

תחילה נעמוד על הדמיון שבין שני התיאורים:

ויקרא כ"ו, ל-לג

יחזקאל ו', ג-ז

"וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם, עַל פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה, וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם. וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה"

"הִנְנִי אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם חֶרֶב וְאִבַּדְתִּי בָּמוֹתֵיכֶם. וְנָשַׁמּוּ מִזְבְּחוֹתֵיכֶם וְנִשְׁבְּרוּ חַמָּנֵיכֶם, וְהִפַּלְתִּי חַלְלֵיכֶם לִפְנֵי גִּלּוּלֵיכֶם. וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי גִּלּוּלֵיהֶם, וְזֵרִיתִי אֶת עַצְמוֹתֵיכֶם סְבִיבוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם. בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם הֶעָרִים תֶּחֱרַבְנָה וְהַבָּמוֹת תִּישָׁמְנָה לְמַעַן יֶחֶרְבוּ וְיֶאְשְׁמוּ מִזְבְּחוֹתֵיכֶם, וְנִשְׁבְּרוּ וְנִשְׁבְּתוּ גִּלּוּלֵיכֶם וְנִגְדְּעוּ חַמָּנֵיכֶם וְנִמְחוּ מַעֲשֵׂיכֶם. וְנָפַל חָלָל בְּתוֹכְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'.[8] וְהוֹתַרְתִּי בִּהְיוֹת לָכֶם פְּלִיטֵי חֶרֶב בַּגּוֹיִם בְּהִזָּרוֹתֵיכֶם בָּאֲרָצוֹת"

 

הקשר בין הפרקים בולט במיוחד בגלל השימוש המשותף במונח הייחודי 'חמניכם' ובתיאור 'נתינת הפגרים לפני הגילולים' שאף הוא אינו שכיח. נעמוד כאן על משמעותם:

חמן הוא צורה של עבודה זרה, המופיעה בתורה רק בספר ויקרא (כ"ו, ל) ופעמים ספורות בלבד בנביאים, ובהן פרקנו. רש"י מפרש כי אלו "מין צלמי עבודה זרה העשויין על הגגות לחמה" בגלל הדמיון שבין 'חמן' ל'חמה'.^[9] עם זאת, יתכן כי 'חמן' מציין מבנה פולחני, שבמרכזו ניצבה אבן מרובעת גדולה, לפעמים בעלת גומחות, או חדר, להצגת פסילים. האבן היתה מוקפת בעמודים ומעליה גג שטוח. לפני האבן הוקם מזבח.^[10]

על מנת לעמוד על 'נתינת הפגרים לפני הגילולים' יש לברר תחילה את משמעות המונח גילולים. יחזקאל מרבה מאוד להשתמש במונח זה, ועל כן יש מקום לעמוד על ייחודם של גילולים לעומת שיקוצים, אלילים או עצבים. יתכן כי הבנה מדויקת יותר של המילה ניתן להשיג באמצעות בחינת השורש ממנו גזורה מילה זו,^[11] שאינו חד משמעי: 

א. גַלל (galal) – כלומר, אבן גלל. הן בתרגומים לארמית וליוונית, והן בצורה דומה אשר קיימת באכדית (galālu) משמעות המילה היא אבן שחורטים עליה כתובות וציורים.

ב. גֶלל (gelel) – שמשמעו צואה, זבל (וכן גללים), וכך מפרש רש"י.

ג. יתכן כי אפשרות נוספת, היא לראות את השורש גל"ל כדו-משמעיות מכוונת,  (כך יש לראות את המשותף לעיגול, ערמת אבנים, וצואה), ולהניח שמדובר באותו השדה הסמנטי. במקרה זה המשמעות הבסיסית של המילה היא 'גילגול' (עגול), והנגזרת של מילה זו היא 'הפרשות' (הכוונה לצואה) שהן עגולות.   

על מנת לעמוד על הקשר שבין מונחים אלה ו-ויקרא כ"ו נציין כי פסוק ל (שם), בו מוזכרים החמנים והגילולים בדומה ליחזקאל, מופיע בשיאה של רשימת הקללות הניתנת לעם, לאחר פסוק העוסק באכילת בשר הבנים על ידי הוריהם, ולפני פסוק העוסק בחורבן הארץ והמקדש. יתכן כי מטרתו של פסוק זה להדגיש כי: 'בהתחברם לבתי עבודה זרה שם תהרגו', כך מפרש ראב"ע פסוק זה (ובדומה לו גם רשב"ם) . כלומר: גוויות העם ינתנו במקום שבו הם עובדים עבודה זרה.^[12] 'פגרי גלוליכם' במקרה זה, מתייחס לפגרי הבהמות המוקרבות לעבודה זרה. ואולי משמעות 'פגר' בצירוף 'פגרי גלוליכם' הוא 'מצבה' בדומה למשמעותו באוגריתית. במקרה זה יש לפרש 'פגרי גלוליהם' כמצבות שבהם עבדו עבודה זרה. זאת בדומה ל'פגרי מלכיהם' ביחזקאל מ"ג, ז-ח, שם ניתן לפרש כי המלכים נקברו על מצבותיהם, בניגוד למותר בבית המקדש.     

בנוסף לפסוק זה בויקרא, הגילולים מוזכרים בתורה רק בדברים כ"ט, טז :

"וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם [=של מצרים] וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם, [שהם עשויים מ:] עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם".

רש"י מפרש על אתר:

'ותראו את שקוציהם' – "על שם שהם מאוסים כשקצים"; 'גלוליהם' –  "שמוסרחים ומאוסין כגלל".

השילוב של שקוץ וגלול אכן עולה בקנה אחד עם ההנחה כי מדובר בכינויי גנאי. משמעויות אלה של המילה גילולים ושימושה הנפוץ ביחזקאל, כמו התועבות, מעידים על כך שבנבואת יחזקאל מנוסחים מעשי העם בחריפות ובבוטות. משמעויות נלוות אלה לאוצר המילים בו מתוארת העבודה הזרה של העם ראוי שיעמדו לנגד עינינו גם היום. רק כך נוכל לעמוד על מלוא המשמעות של כעסו הקשה והנוקב של ה' על עמו.

ראינו, אם כן, את השפעתו של שימוש בטרמינולוגיה משותפת בנבואה: בעוד הנביא מתאר בפירוט את מעשי העם, ההשלכות המתבקשות לעשייתם מהדהדות באוזני העם מתוך חומש ויקרא, במשתמע, ומבלי שהנביא יחזור על תוצאות עשיית מעשים אלה באותה מידה של פירוט.

אך נראה כי יש להוסיף לקשר זה חוליה נוספת, אופטימית יותר. בפרק זה בויקרא מוזכרת הברית שבין ה' ועמו בסמוך להוכחתם על מעשיהם הקשים. ברית זו נעדרת מנבואת התוכחה הקשה שבפרק ו' ביחזקאל. הטכניקה בה בה משתמש הנביא יוצרת השלמה חשובה אשר עומדת ברקע, אף על פי שהיא אינה מצוינת במפורש. פרק כ"ו בתחילתו עוסק בברכה השמורה לישראל במידה וילכו בדרכי ה'. הכתוב מציין:

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ... וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם, וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא‑לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם. אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת"  (פסוקים ג-יג).^[13]

'היגעלות הנפש' אמנם מבטאת את עוצמת התיעוב אליו ניתן להגיע במקרה שבו העם אינו הולך בדרכי האל מחד,אך מאידך כאן מלווה ביטוי חריף זה, בנוסחת הברית המעידה על עומק הקשר שבין ה' ועמו ׁ("והייתי לכם" וכו'). מסר זה אף חוזר ונשנה בסיכומו של ויקרא פרק כ"ו, בו מודגש כי גם כאשר מעשי העם עלולים לגרום לנתק בינו לבין ה', הברית הכרותה ביניהם תעמוד לעם ותגן עליהם גם בשעותיהם הקשות:

וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר... וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵא-לֹהִים אֲנִי ה'' (ויקרא כ"ו, מב-מה).^[14]