"וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם. וַיֹּאמְרו:ּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף, וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ?! וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: 'כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ'; וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו" (בראשית נ', ט"ו-י"ז)

המדרש* על אתר (מדרש רבה, פרשה ק"א) מתקשה מדוע כתוב בפסוק "ויראו אחי יוסף...ויאמרו לו ישטמנו יוסף" – מה ראו האחים שגרם להם לחשוב שדווקא לאחר מות יעקב יוסף יתנכל אליהם? המדרש מביא בהקשר זה מחלוקת בין ר' יצחק לר' לוי:

"'ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף' וגו' - רבי לוי ורבי יצחק: רבי לוי אמר שלא זמנן לסעודה... רבי יצחק אמר הלך והציץ באותו הבור"

 

לדעת ר' לוי, כל עוד יעקב היה חי היה יוסף מסב עם האחים לסעודה על אותו שלחן, ומשנפטר, יוסף הפסיק עם מנהג זה, ולכן חששו האחים שעתה יתחיל להתנכר אליהם; ואילו לדעת ר' יצחק, בדרך לקבורת יעקב הלך יוסף להציץ בבור שאליו זרקו אותו האחים, ולכן הם חשבו שנזכר במה שעוללו לו, ומעתה יתחיל להתייחס אליהם בצורה שונה.

הן על דברי ר' יצחק והן על דברי ר' לוי מביא המדרש את תגובתו של ר' תנחומא:

"אמר ר' תנחומא: הוא (=יוסף) לא נתכון אלא לשם שמים, והם (=האחים) לא כן, אלא 'לו ישטמנו יוסף'".

כלומר, האחים לא הבינו את כוונת יוסף, ובמעשים אלו הוא כלל לא התכוון להוכיח את האחים או לרמוז להם שאחרי מות אביו יחסו אליהם ישתנה.

אולם, אם יוסף לא התכוון לרמוז לאחים על שינוי היחס – מדוע הוא הפסיק לאכול עימם באותו שלחן? מסביר ר' תנחומא:

"אמר: לשעבר אבא מושיבני למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור, ועכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהן!"

לפי דעת ר' לוי אליבא דר' תנחומא, ליוסף הייתה התלבטות קשה לאחר מות אביו. כל עוד יעקב היה בחיים, הוא היה זה שדרש מהאחים לכבד את יוסף, השליט על מצרים שתחת חסותו נמצאת כל המשפחה. משמת יעקב, הרגיש יוסף שהוא בבעיה: מצד אחד בתור המשנה למלך אין ספק שראוי שהוא זה שישב בראש השלחן, אולם מצד שני הוא לא הרגיש בנוח ליזום סיטואציה שבה האחים הבוגרים ממנו ינהגו בו מנהגי כבוד. לכן נמנע יוסף מהסיטואציה ה'מביכה', והפסיק לאכול יחד עם משפחתו.

אולם, המדרש מתאר שיוסף עשה את החישוב הכי 'נכון' שיכול להיות מלבד פרט קטן – הוא לא חשב כיצד האחים יראו את הדברים. מנקודת מבטם, היו להם כל הסיבות להאמין שהפסקת האכילה המשותפת מבטאת משבר ביחסים, ומכאן הגיע הפחד שלהם ממה שיכול לעולל להם יוסף מעתה והלאה. "ויאמרו – לו ישטמנו יוסף..."

בעיה דומה עולה גם לשיטת ר' יצחק אליבא דר' תנחומא. הבור היה מקום טראומטי מבחינת יוסף, ומן הסתם כל חייו הוא לא שכח את השעות שבהן בילה בתוכו, בינות לנחשים ולעקרבים. כדי לסגור מעגל מבחינה פסיכולוגית, רצה יוסף לחזור אל הבור כבן חורין, שליט על מעשיו, וכך לרפא את הטראומה שבה היה נתון עוד מילדותו.

ושוב, למרות שיוסף עשה את כל הצעדים הנכונים, ולא היה שום פגם במעשים שעשה, בכל זאת הוא שכח לבחון את הדברים גם מנקודת המבט של האחים. גם במקרה הזה, בעיני אחיו החזרה של יוסף אל הבור מבטאת את העובדה שהוא עדיין לא שכח מה עוללו לו, ומן הסתם הם אמרו זה אל זה: 'הנה נזכר יוסף בבור! חשבנו שהכל נגמר, אך מתברר שכל העת הוא עדיין זוכר מה עשינו לו'. "ויאמרו – לו ישטמנו יוסף..."

לפי דברי המדרש, מובן מדוע יוסף מגיב על דברי האחים בבכי. יוסף באמת חשב שכל מה שהיה בעבר, נשכח. לתומו, הוא חשב כי מעתה ישררו בין האחים יחסים טובים. אולם, ברגע אחד הוא גילה שהכל אשליה – לא זו בלבד שהאחים לא שכחו מה עוללו לו, אפילו יעקב לא שכח, והזהיר את האחים ממה שיכול לעשות להם יוסף לאחר שימות. פתאום כל המתחים המשפחתיים צפים ועולים על פני השטח, והטינה והחשדנות שהיו קיימים כל העת – מתגלים כלפי חוץ.

מתברר, שלפי שתי הדעות במדרש השיבוש במערכת היחסים בין יוסף לאחים נבע מדבר אחד: טעות בהבנה הנובעת מחוסר אמון בסיסי. לו היה יוסף מאמין שיוכל ליצור קשרים הדוקים עם אחיו - היה קורא להם ושוטח את הבעיה שבה הוא נמצא, וכל הבעיה הייתה נפטרת. מאידך, לו האחים היו סומכים יותר על יוסף, היו מפרשים את מעשיו בצורה שונה, אמיתית יותר, ומבינים שכל מה שעשה היה "לשם שמים".

הגמרא בשבת קכז. מביאה מימרא מפי ר' יוחנן:

"שישה דברים אדם אוכל פרותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן: הכנסת אורחין, וביקור חולים, ועיון תפילה, והשכמת בית המדרש, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והדן את חברו לכף זכות"

הגמרא תמהה על מימרא זו ממשנה בריש מסכת פאה:

"איני? והא אנן תנן: 'אלו דברים שאדם עושה אותם ואוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום שבין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כולם' - הני אין, מידי אחרינא לא?!"

הגמרא מתרצת את הסתירה בכך ש"הני בהני שייכי"; כלומר, ששת הדברים שנישנו בבריתא הראשונה, כלולים בשלושת הדברים הנזכרים במשנה בפאה. רש"י על אתר מסביר כיצד כלול 'דן את חבירו לכף זכות' בשלושת הדברים המוזכרים במשנה בפאה:

"דן את חבירו לכף זכות - בכלל הבאת שלום, דמתוך שהוא מכריעו לזכות ואמר 'לא חטא לי בזאת - אנוס היה, או לטובה נתכוון' - יש שלום ביניהן"

מדברי רש"י ניתן ללמוד, שאדם הדן את חבירו לכף חובה חוטא בשני מישורים: מחד מדובר בהיבט צר של פגיעה, בחבר הספציפי, ומאידך מדובר בהיבט רחב של פגיעה, בחברה שבה נמצא אותו אדם הדן לכף חובה. חברה הבנויה כך שאדם אינו יכול לסמוך על חברו, וכל אחד רואה את חברו תמיד בחזקת חשוד - היא חברה מקולקלת. כיוון דומה עולה ממדרש 'תורת כוהנים', המסביר את הפסוק "בצדק תשפוט עמיתך" הן כפונה לדיין והן כפונה אל כלל העם, ובכך מלמד אותנו שכפי שיש חשיבות ברורה ומובנת לכול שהדיין ישפוט את העם בצדק, כך יש גם חשיבות שכל אדם פרטי ידון את חברו לכף זכות! לאימרה "כבדהו וחשדהו" אין מקור בחז"ל. לפעמים אמנם מתעורר צורך כזה, אך תמיד יש לשאוף לחזק את היחסים, ולהגיע למצב שבו אין חשד אלא רק כבוד הדדי. זוהי חברה החיה בשלום אמיתי!

 

נדמה, שלדברים אלו ניתן למצוא גם משמעות אקטואלית. השבוע שמעתי ברדיו חבר-כנסת דתי, שדיבר על פסק דין של שופט מחוזי בירושלים שהכיר בגיור רפורמי. אותו חבר-כנסת טען, כי כל כוונתו של השופט היא פגיעה בדת, וכי אותו שופט הוא שונא דת מושבע. אמנם אינני מכיר את השופט, אך שמעתי פעם מחבר שמכיר אותו כי יש לו דווקא זיקה חזקה ליהדות, ואף קראתי בעיתון כי אותו שופט, מתוך הערכה לדת וניסיון צנוע לקבל ממנה מה שניתן, לומד מדי יום דף גמרא. זוהי דוגמא להרס החברה: אדם מחליט מראש מה הניע את חברו, ואינו מנסה לדון אותו לכף זכות! דבר דומה נכון גם באשר ליחסנו לרפורמים ולקונסרבטיבים. בד בבד עם המאבק המוצדק וההכרחי בדעותיהם - האם לא ראוי כי לא נדחה על הסף את האפשרות שלפחות חלקם מתכוונים באמת "לשם שמים"?!

יש להזהר מלראות תמיד את כל אלו שמסביבנו כפועלים מתוך אינטרסים ונגיעות אישיות. קל וחומר, משום שאת עצמנו בדרך כלל איננו שופטים בצורה כזו.