וישלח | עמדת התורה כלפי מעשה שמעון ולוי בשכם

[1]   וכן כתב רש"ר הירש בביאורו לפרק זה: "הם שדדו, ובדרך כלל פקדו על אנשי העיר את עוון אדוניהם. לכך לא הייתה כל הצדקה". עיין שם.

[2]   על משמעותה של מקבילה ספרותית זו להבנת הסיפור בספר שמואל עיין בספרי מקבילות נפגשות – מקבילות ספרותיות בספר שמואל, אלון שבות תשס"ו, עמ' 162–165. ועיין שם הערה 1 למקורות נוספים על הקבלה זו.

[3]   מי הם "בני יעקב" הנזכרים בפסוק זה? ראב"ע (ל"ד, כה) כותב: "ו'בני יעקב' הם כולם, וחרה אף יעקב על שמעון ולוי, בעבור שהם הרגו אנשי שכם". ברם, על דרך הפשט נראה שהכוונה לשמעון וללוי דווקא, וכפי שהם מכונים שני פסוקים קודם לכן: "שני בני יעקב שמעון ולוי". ועיין מ' עמנואלי, "דינה בת לאה", בית מקרא יז ד (נא), תשל"ב, עמ' 449, ובמקורות המצוינים שם הערות 14–15.

[4]   יש שראו במילים "אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם" הצדקה של התורה למעשה. ברם, מילים אלו אמורות לאחר שכבר שוחררה דינה, ועל כן נראה שהן באות כתיאור של מגמת האחים, ולא כאמירה שיפוטית חיובית על המעשה. (כיוצא בזה נאמר ברצח אבנר בידי יואב: "וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂה אֵל אָחִיו" [שמ"ב ג', כז], וברי שכוונת הכתוב להסביר את מגמתו של יואב, ולא להצדיקו, שהרי כל אותו הפרק מבקר את המעשה.)

[5]   וכך יש להבין גם את הדגש המשולש במגילת אסתר: "ובבִּזה לא שלחו את ידם" (אסתר ט', י, טו, טז).

[6]   בדרך דומה ביאר מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א את חטאו של שאול בפרשת עמלק. דווקא מאחר שנצטווה למחות את עמלק לחלוטין, כמו בעיר הנידחת – "עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמ"א ט"ו, ג) – אסור היה לשאול ליטול דבר מן השלל. שלילת שלל במלחמה המחייבת פעולה קשה כל כך – מחייה מוחלטת – נוטלת ממחייה זו את הלגיטימיות שלה, והופכת אותה למעשה בלתי-מוסרי.

[7]   בהערה הקודמת הזכרנו את מעשה שאול במלחמת עמלק. והנה, לאחר זמן התברר גם כאן כי מי שמיאן לקיים את הציווי "וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר", ציווה על מעשה דומה בנוב עיר הכוהנים: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְדוֹאֵג סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים וַיִּסֹּב דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד. וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב" (שמ"א כ"ב, יח–יט). וגם על כך כבר עמדו חז"ל: "בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול: 'לך והכית את עמלק', אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא – בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו – קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו: 'אל תהי צדיק הרבה' (קהלת ז', טז). ובשעה שאמר לו שאול לדואג: 'סב אתה ופגע בכהנים', יצאה בת קול ואמרה לו: 'אל תרשע הרבה' (שם, יז)" (יומא דף כב ע"ב).

[8]   ראוי לציין כי הצירוף "איש חרבו" מופיע בתורה רק בשני מקומות אלו.