עירובין | דף יג | יראת שמיים ובריאת האדם

"תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו". (עירובין יג ע"ב)

"ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". (ברכות לג ע"ב)

נראה כי המחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל עומדת בסתירה לפסוק מפורש. בסיום מעשה הבריאה מספרת התורה: "וירא א-לוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". אם הקב"ה מסכם את בריאת האדם והעולם ב"והנה טוב מאוד", מדוע חולקים בית שמאי ובית הלל בשאלה זו?

בפשטות, ניתן לומר שמסקנתו של הקב"ה נבעה משלמות הבריאה כולה, ולאו דווקא מבריאת האדם. כך באמת מסביר בעל "ספר העיקרים": כל מעשה הבריאה מלבד האדם קיבל את הברכה של "כי טוב", כיוון שרק לאדם יש את היכולת לבחור. כל שאר יצורי העולם ממלאים את ייעודם כבר בבריאתם, ורק לאדם ניתנה היכולת לבחור בין הטוב לרע - ביכולתו לקלקל וביכולתו לבנות, ולכן אי-אפשר לומר עליו "כי טוב" מיד בתחילת הדרך.

אלא שאפילו אם נקבל את פירושו של רבי יוסף אלבו, עדיין קשה: כיצד יכולה בריאת האדם להיות מעשה שלילי, כאשר הוא יכול בבחירתו לעשות טוב?

הרב הוטנר עונה על שאלה זו בעזרת הגמרא בברכות שמובאת לעיל. הוא פותח בשאלה - למה הגמרא מתייחסת דווקא ליראת שמיים? הלא ידוע שהמעלה הגבוהה ביותר של עבודת ה' היא עבודה מאהבה, ולא מיראה. למה דווקא יראת שמיים היא זו שמבטאת את יכולתו של האדם לבחור? הרב הוטנר מסביר שהעובד מאהבה שמח על כך שהוא בוחר בטוב, ואילו העובד מיראה מצר על כך. הוא לכשעצמו היה מעדיף שלא לבחור כלל, ואז מובטח היה לו שלא יחטא. הגמרא בחרה במושג "יראת שמיים" כדי להדגיש את הפן הראשוני של היראה בבחירת האדם, וכדי ללמדנו שרק אחרי היראה ניתן להגיע לאהבה.

ע"פ הסברו של הרב הוטנר, ניתן להבין שכדי להגיע למדרגת הבחירה בטוב, יש לעבור דרך שלב היראה. רק מי שבאמת מבין את עולה של האחריות, יוכל אחר כך לשאת באחריות זו. הגמרא בעירובין מתייחסת לשלב היראה: האנושות צריכה קודם לחוות את הפחד מהבחירה, את ההרגשה שנוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ורק אחר כך לעבור לשלב האחריות והבחירה בטוב. או אז, בשלב האהבה, יוכל האדם לומר שנוח לו שנברא, ושהעולם שבו הוא נוטל חלק הוא אכן "טוב מאוד".