דילוג לתוכן העיקרי

מטות-מסעי | תפקידי עיר המקלט

קובץ טקסט
 
א. מקום למנוסת הרוצח בשגגה בארבע פרשות בתורה
ב. "מקלט" – המילה המנחה בפרשתנו, מה פירושה?
ג. שור קלוט  וערי מקלט
ד. שני תפקידיה של עיר המקלט והזיקה ביניהם
ה. משמעויות הלכתיות של תפיסת צמצום החיים בעיר מקלט
 
א. מקום למנוסת הרוצח בשגגה בארבע פרשות בתורה
 
בארבעה מקומות דנה התורה בקביעת מקום למנוסתו של הרוצח בשוגג:
א. בפרשת משפטים, בראש דיני הנזיקין:
שמות כ"א, יב      מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת.
     יג        וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱ-לֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה.
     יד       וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת.
ב. בפרשת מסעי מופיעה הפרשה הארוכה והמפורטת ביותר (במדבר ל"ה, ט-לד), שבה נדון בעיון זה. פרשת ערי המקלט מופיעה במקום זה כחלק מסדרת ציוויים שניתנו למשה בערבות מואב לקראת הכניסה לארץ, ובקשר להתנחלות בה. בראשו של פרק ל"ה מופיע הצו לתת ללוויים ערים מיוחדות לישיבתם בכל הארץ, ובהקשר זה נזכרות לראשונה שש ערי המקלט:
במדבר ל"ה, ו       וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם: אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ
וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר.
מייד בסמוך לצו זה, מופיע הצו על נתינת שש ערי המקלט. עתה אין הן נידונות כערים הניתנות ללוויים, אלא אך ורק ביחס לתפקידן כמקום מנוסתם ושהייתם של הרוצחים בשוגג.
ג. בפרשת ואתחנן מספרת התורה:
דברים ד', מא        אָז יַבְדִּיל משֶׁה שָׁלשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ.
  מב         לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם
וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי.
ואף שמותיהן ומיקומן הגיאוגרפי ניתנים בפסוק הבא.
שלושה פסוקים אלו מהווים חציצה סיפורית בין נאומו הגדול הראשון של משה (בפרקים א'-ד'), לבין סדרת הנאומים השנייה שלו (החל מפרק ה').
לדעת רש"י, רמב"ן וספורנו ישנה חשיבות חינוכית במעשה זה של משה: "אחר שסיים ההקדמה לביאור התורה (- בנאום שבפרקים א'-ד') הבדיל הערים, להראות לישראל מה נכבד עניין שמירת המצוות, שהקפיד לקיים קצת מצוות עשה" (לשון ספורנו). לדעת רשב"ם, נחוץ להקדים סיפור קצר זה על מעשהו של משה לשם הבנת אחת מן המצוות הכלולות בנאום המצוות שלו המתחיל מייד בפרק ה', וכדלהלן.
ד. בפרשת שופטים (דברים י"ט, א-יג) חוזר משה על כמה עניינים שנדונו בפרשת ערי מקלט שבספר במדבר, ומשמיט עניינים אחרים.
עיקר החידוש בפרשה זו הוא בצו לשלֵּש את גבול הארץ ולקבוע את שלוש הערים במרחקים שווים, וכן להכין דרכים שיובילו לאותן ערים:
דברים י"ט, ו        פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ
וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת.
בפרשה זו מְצַוה משה רק על "שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ" – כלומר בארץ כנען ממערב לירדן (פסוק ב), ורק לעתיד לבוא: "וְאִם יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ... וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלשׁ הָאֵלֶּה" (פסוקים ח-ט). ומה עם השלוש שבעבר הירדן המזרחי?
לדעת רשב"ם בפירושו לְ-ד', מא נועד הסיפור על הבדלתן של אלו בידי משה לפני פתיחת נאום המצוות לענות על תמיהה זו: "על שלוש הערים שציווה לו הקב"ה באלה-מסעי לעשות בעבר הירדן לא הזכיר שם (- בפרשת שופטים) ולא ציווה משה לישראל, לכך כתוב כאן (- בפרק ד') כי משה הבדילם כבר, ולכך לא ציווה לישראל".
 
המכנה המשותף לכל ארבעת המקומות הללו הוא בהדגשה שהערים המיועדות למנוסת הרוצח מצילות אך את זה שרצח בשגגה. בשלוש הפרשיות ההלכתיות (למעט זו הסיפורית) מודגש שהרוצח במזיד שנס לשם יילקח ממקום מנוסתו וייענש בעונש מוות.[1]
 
ב. "מקלט" – המילה המנחה בפרשתנו, מה פירושה?
 
מיוחדת היא בסגנונה הפרשה המופיעה בספרנו מכל מקבילותיה בתורה: בה ורק בה מופיעה המילה 'מקלט'. חסרונה של מילה זו בולט בשני המקומות בספר דברים שבהם נידונות ערים אלו (בספר שמות מדובר ב"מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה" ועל כן החיסרון פחות מורגש).
נוכחותה של מילה זו בפרשתנו בולטת מאוד: עשר פעמים היא חוזרת בה כמילה מנחה.
חמש הופעותיה הראשונות באות במחצית הראשונה של הפרשה (פסוקים ט-כא), בפסקה הפותחת מחצית זו (פסוקים י-טו). בפסקה זו ניתנת המִצוה לייחד שש ערים למנוסת הרוצח בשגגה.
המילה 'מקלט' מופיעה כאן בשני תפקידים שונים: התפקיד האחד הוא לשמש תואר לשם 'עיר' הבא לפניהָ – כך בפסוקים יא, יג וְ-יד, בצירוף החוזר "עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה (לָכֶם)". התפקיד האחר הוא לסמן את היעד של ערים אלו, וכאן המילה נקשרת לאות למ"ד המסמנת תכלית: "וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל" (פסוק יב); "תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה" (פסוק טו).
חמש ההופעות הבאות של המילה 'מקלט' באות במחצית השנייה של הפרשה (פסוקים כב-לד), והן מופיעות בכל שלוש הפסקאות המרכיבות אותה (כב-כה; כו-כח; כט-לד). לאחר שהוגדר מיהו הרוצח בשגגה הזכאי לנוס לעיר המקלט (בפסוקים כב-כד), מכונה עיר זו בכל חמש הופעותיה "עִיר מִקְלָטוֹ" – של הרוצח בשגגה.
כיוון שבמחצית זו מדובר ברוצח המסוים שרצח בשגגה, ואשר נס לעיר אחת, באה המילה 'עיר' תמיד ביחיד (בעוד שבמחצית הראשונה – תמיד ברבים) ובכינוי השייכות של עיר זו לאותו רוצח בשוגג – 'מקלטו'.
 
ובכן, מה פירוש המילה 'מקלט'? דוברי העברית החדשה אינם מתקשים בהבנת מילה זו: הרי כמעט בכל בית בישראל מצוי מתחם תת-קרקעי מוגן הקרוי 'מקלט', ואם כן מקלט הוא מקום הגנה ומחסה.
משמעות זו אכן עולה מתרגום אונקלוס, המתרגם מקלט – "שֵׁזָבוּתָא" – הצלה, ומסתבר שכך פירשו מפרשים רבים, אף אם לא כתבו זאת במפורש.
אולם הבה נשאל: זאת מניין? פירוש זה מבוסס על ההקשר שבו מופיעה המילה בפרשתנו פעמים אחדות, בזיקה אל מנוסת הרוצח לערים אלו מפני גואל הדם (בייחוד בפסוק יב שבו נאמר "לְמִקְלָט מִגֹּאֵל", אך גם בפסוקים טו, כה-כו).
אלא שאין די בכך: פרשני המקרא הקדמונים והמדקדקים הראשונים ביארו את משמעותן של המילים המופיעות במקרא בשתי דרכים המשלימות זו את זו: הם בחנו את גזרונה של המילה, וניסו להסיק על פיו את משמעותה, והם גם בחנו את כל הופעותיה במקרא בהקשרים מגוונים, כך שפירוש המילה במקום אחד נתמך מהופעתה במקומות אחרים שבהם היא באה בהקשרים אחרים.
ובכן, היכן מופיעה המילה 'מקלט' במקומות אחרים במקרא? היא אינה מופיעה אלא בפרשתנו, ובשני מקומות נוספים בנ"ך התלויים ישירות בפרשתנו![2] כלומר, המילה 'מקלט' מופיעה במקרא בהקשר אחד בלבד, דבר ההופך את פירושה על פי הקשר זה למסופק במידת מה.[3]
במקום אחר כבר עמדנו על כך שישנן במקרא יחידות ספרותיות בעלות ייחוד סגנוני מובהק: מופיעה בהן מילה מסוימת בצפיפות רבה, בעוד שמילה זו אינה נמצאת כלל, או שהיא נדירה ביותר, במקומות אחרים במקרא. הופעת המילה הזו באותה יחידה ספרותית – בדרך כלל כשהיא משמשת בה מילה מנחה – "צובעת" את היחידה בגוון לשוני מיוחד, ומעניקה לאותה מילה חשיבות יתֵרה, ולעתים חשיבות קריטית, להבנת היחידה הספרותית השלמה. דע עקא: מפני נדירותה של המילה, לא תמיד משמעותה ברורה. לעתים יש קושי לפרשה מתוך היחידה הספרותית עצמה, ללא הסיוע של הופעותיה בהקשרים מגוונים נוספים.[4]
ובכן, זהו המצב גם בפרשת ערי מקלט.
 
הבה נוותר אפוא על המילה בצורתה – 'מקלט', ונחפש את משמעות השורש קל"ט בעברית. האם שורש זה מופיע במקרא? אכן הוא מופיע שלא בהקשר לערי מקלט במקום אחד בלבד, ועליו נדון בסעיף הבא. אלא שבטרם נעשה זאת, נפנה את מבטנו לשורש קל"ט בלשון חכמים.
השורש קל"ט הרווח בלשון חכמים וכן בארמית משמעו 'לאסוף' 'להכיל' 'לקבל לתוך'. כמו המילה 'מִקלט' כציון למקום מחסה, אף השורש קל"ט במשמעות הכלה 'נקלט' בעברית החדשה, וממנו נגזרו מילים כגון 'בסיס קליטה ומיון', 'מקלט רדיו' ועוד. למשמעות זו אין כל קשר הכרחי להצלה ולהגנה.
אם נפרש את הצירוף 'עיר מקלט' על פי לשון חכמים, תהיה משמעותו 'עיר שאליה נאסף הרוצח בשוגג, והיא מכילה אותו בתוכה'. רמז למשמעות זו נמצא אולי בפרשת ערי המקלט שבספר יהושע, בפסוק (כ', ב): "... וְעָמַד (- הרוצח בשגגה) פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וְדִבֶּר בְּאָזְנֵי זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא אֶת דְּבָרָיו, וְאָסְפוּ אֹתוֹ הָעִירָה אֲלֵיהֶם וְנָתְנוּ לוֹ מָקוֹם וְיָשַׁב עִמָּם". אפשר אכן שכך נתפסה עיר המקלט על ידי חז"ל שגזרו משם העצם 'מקלט' את הפועל 'קולטת' ביחס לעיר זו, כנראה במשמעות 'מקבלת לתוכה'[5]. פירוש זה, שעל פיו אין המשמעות של עיר המקלט עיר הצלה, מעורר את השאלה מה מוסיף תואר זה לערים אלו עד שהוא זוכה להבלטה כה רבה בפרשתנו כמילה מנחה. חש בכך בעל 'מצודת ציון' בפירושו ליהושע כ', ב וכתב: "על שם שקולטת את הרוצחים, שאין מדרך עיר אחרת להניח לרוצחים לדור בה".
אלא שאין ביטחון, כי לשון חכמים מהווה ראיה לפירוש המילה 'מקלט' בלשון המקרא: "לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמו" (עבודה זרה נח ע"ב). קיימת אפשרות כי אלו שתי מילים שונות, משני רבדים של השפה העברית.
 
ג. שור קלוט  וערי מקלט
 
אמרנו קודם, כי השורש קל"ט מופיע פעם אחת במקרא שלא בהקשר לערי מקלט. הכוונה לפסוק בויקרא כ"ב, כג – פסוק הכלול ברשימת המומים הפוסלים בהמות לקרבן:
                וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט – נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה.
דא עקא, שני המומים הנזכרים בפסוק זה נתפרשו בדברי המפרשים בדרכים מגוונות.
נראה ש'קלוט' הוא בן זוגו של שרוע וקשור אליו. ובכן, מהו 'שרוע'?
הבה נבאר את שני המומים הללו בעקבות ראב"ע. המום 'שרוע' נזכר כבר ברשימת מומי הכהנים כ"א, יח:
כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם – לֹא יִקְרָב, אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ.
ושם פירש ראב"ע:
   "חרום" – היפך שרוע, והנה חרום מגזרת חרם.
   "שרוע" – מגזרת "מהשתרע".
ראב"ע רומז לפסוק בישעיהו כ"ח, כ "כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס" – המצע (- המיטה) שעליו שוכב האדם קצר מלפשוט עליו אברים.
לפי זה 'שרוע' הוא פשוט אבר, וכדברי רש"י "שאחד מאבריו גדול מחברו", או אולי כוונת ראב"ע, שכל אבריו גדולים, כלומר 'ענק' יותר מן הנורמלי.
במומי הבהמות (כ"ב, כג) פירש ראב"ע:
"שרוע" – כראשון. "וקלוט" – הפכו, והוא מגזרת 'עיר מקלט'.
ובכן, 'קלוט' פירושו 'שאחד מאבריו קטן מחברו' (שזהו ההפך משרוע כפי שפירשו רש"י. אמנם רש"י עצמו אינו מפרש כך קלוט). או אולי: שכל אבריו קטנים, כלומר: ננס.
ואכן בערבית המילה 'קולאט' פירושה ננס.[6]
נמצא אפוא, כי לשורש קל"ט במקרא ישנה משמעות של הקטנה וצמצום, על כל פנים על פי פירוש ראב"ע ועל פי הערבית.
ראב"ע גוזרת את המום 'קלוט' מגזרת 'עיר מקלט'. על פי זאת יש לפרש כי 'עיר מקלט' היא 'עיר מקטינה-מצמצת'. את מה היא מצמצמת? כמובן, את תחום מחייתו של הרוצח בשגגה. אף על פי פירוש זה אין פירושה של 'עיר מקלט' – עיר הגנה והצלה.
הפירוש המוצע הזה ל'עיר מקלט' מנתק את משמעות ישיבתו של הרוצח בשוגג בעיר זו מקיומו של גואל הדם: אף בלא סכנתו של זה, חייב הרוצח לשבת בעיר מקלטו. טעמו של דבר הוא שעיר המקלט, על פי הגדרתה, היא מקום גלות לרוצח בשגגה.[7]
ואכן במשנה ובתלמוד אין הרוצח 'נס' אל עיר מקלטו (כבלשון התורה) אלא גולה אליה. בפרק השני של מסכת מכות במשנה, פרק "אלו הן הגולין" – שבו נידונו דיני הרוצח בשוגג ודיני ישיבתו בעיר המקלט – מופיע הפועל 'גולה' כשלושים פעם. שינוי סמנטי זה – מקורו לדידנו בפשוטו של המונח 'מקלט', המהווה מילה מנחה בפרשתנו.[8]
המונח 'עיר מקלט' מבטא גם את אופיה המיוחד של הגלות שבה מתחייב הרוצח בשגגה: אין הוא מתחייב רק ביציאה ממקומו למקום אחר כלשהו. עיר המקלט משמשת לגולה תחליף מוקטן, גמדי, לעולם הרחב והפתוח שבו חי עד עתה. עיר המקלט היא לגביו עולם בפני עצמו – מיניאטורה של העולם החיצוני.
על המשמעויות שיש לדבר זה בהלכה נדון בסעיף האחרון של עיוננו.
 
ד. שני תפקידיה של עיר המקלט והזיקה ביניהם
 
על הפירוש שהצענו בסעיף הקודם למילה 'מקלט' – מקום מצומצם, או מקום מְצמצם – יש לשאול: כיצד יש לבאר אותם פסוקים שבהם באה המילה 'מקלט' בהקשר של הצלה מפני גואל הדם – "וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל" (פסוק יב). "תִּהְיֶינָה...לְמִקְלָט, לָנוּס שָׁמָּה..." (פסוק טו)? והרי פסוקים אלו הם שהביאו לפירוש (המופיע בתרגום אונקלוס) המבוסס על ההקשר, כי 'מקלט' פירושו הצלה והגנה! נענה על שאלה זו לאחר בירור קצר:
נוכחנו לדעת בסעיף הקודם כי לישיבת הרוצח בעיר מקלט ישנם שני תפקידים שונים ומנוגדים: ישיבתו בה מהווה לו חובה, בשמשה לו מקום גלות המצמצמת מאוד את תחום חייו – מעין בית סוהר. מנגד, ישיבתו בעיר המקלט משמשת לרוצח בשוגג מקום הגנה מפני גואל הדם, ובכך יש זכות לרוצח זה.
האם יש קשר בין שני תפקידים אלו של עיר המקלט? נראה שהתשובה על כך חיובית. שני התפקידים הללו משפיעים זה על זה ויוצרים ביניהם איזון חיוני.
נבחן קשר זה תחילה מן ההיבט של ההגנה על הרוצח מפני גואל הדם. הגנה זו אינה נעשית באמצעות חומות ושומרים חמושים המונעים מגואל הדם להיכנס לעיר, אלא בדרך משפטית: התורה מגדירה את התחום הלגיטימי לחייו של הרוצח בשוגג רק בעיר גלותו – עיר מקלטו; ובטריטוריה זו מופקעת פעילותו החופשית של גואל הדם; אם יהרוג את הרוצח בשוגג בתחום זה – ייהרג גואל הדם כרוצח, ו'חום לבבו' לא יפטור אותו מדינו. נמצא כי עיר המקלט, בשמשה עולם סגור ומוקטן לרוצח, ודווקא מכוח היותה כזו, יוצרת לו גם מקום בטוח לחייו, המופקע מרשותו של גואל הדם.
עתה נבחן את הישיבה בעיר המקלט מן ההיבט של עונש הגלות שיש בה. ובכן, מה יבטיח את הישארותו של הרוצח בשוגג במקום גלותו? שוב: אין העיר מוקפת בגדרות ובשומרים שימנעו מן הרוצח לצאת מתוכה. מה שימנע את יציאתו הוא האיום שייהרג מחוץ לעיר מקלטו ביד גואל הדם, המורשה להרגו שם (ואף שאר בני אדם אינם נענשים על הריגתו שם – כדעת רבי עקיבא במכות פ"ב מ"ז).
כך נוצרת תרומה הדדית בין שני תפקידיה של עיר המקלט: הרשות לגואל הדם להרוג את הרוצח מחוץ לעיר מקלטו מכריחה את הרוצח שלא לצאת ממנה, ולקיים בה את חובת הגלות שהוא חייב בה; מנגד, האיסור הגמור על גואל הדם לפגוע ברוצח בשוגג בהיותו בעיר מקלטו, מבטיח הגנה לחייו כל עוד הוא גולה בתוכה.
על פי הדברים הללו מובן הקשר הבא לידי ביטוי בפסוקים שהבאנו בין היות העיר 'למקלט' (- לגלות במקום מצומצם) לבין היותה מקום הצלתו של הרוצח בשגגה מפני גואל הדם. בהיותה 'מקלט' לרוצח – היא מצמצמת את חייו אך ורק לתחומה, ובו בזמן היא מצמצת את תחומה מפני פעילותו של גואל הדם.
 
ה. המשמעויות ההלכתיות של תפיסת צמצום החיים בעיר מקלט
 
את המשמעות של הישיבה בעיר מקלט כצמצום מקום חיותו של הרוצח בשגגה רק לתחומי העיר הזאת, היטיב לבטא הרב איסר יהודה אונטרמן ז"ל, שהיה הרב הראשי לישראל, בספרו 'שבט מיהודה', בלא שהוא תולה זאת במילה 'מקלט'.[9] אלא שעלינו להקדים דברים אחדים בטרם נבוא אל דבריו.
במשנה בפרק אלו הן הגולין (מכות פ"ב מ"ז) נאמר:
ואינו יוצא (- הרוצח בשוגג מעיר מקלטו) לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון ולא לעדות נפשות. ואפילו ישראל צריכים לו, ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה – אינו יוצא משם לעולם, שנאמר (פסוק כה): "אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה" – שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו.[10]
משנה זו עוררה קושי גדול בין המפרשים האחרונים: הייתכן שבעת פיקוח נפש של רבים, ואף של כל ישראל, ייאסר על מי שבידו להצילם לצאת מעיר מקלטו?[11]
רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו 'אור שמח' על הרמב"ם (הלכות רוצח פרק כ הלכה ח) הביא ממשנה זו (ומניסוח ההלכה היוצאת ממנה בדברי הרמב"ם) ראיה כי:
כיוון שהותר דמו (- של היוצא מעיר מקלטו) לגואל הדם, אין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חברו מסכנה ודאית.[12]  
ויש להוסיף, שלפי דבריו לא רק להצלת חברו היחיד, אלא אפילו להצלת ישראל כולם אין לאדם להכניס עצמו לספק סכנה.
הגרא"י אונטרמן ז"ל מקשה על דברי ה'אור שמח' קושיות חמורות:
אכן, לא אוכל לרדת לסוף דעתו של הגאון בעל אור שמח ז"ל, אשר דבריו תמיד קילורין לעיניים, מה שפירש בזה:
חדא (- דבר אחד), שאם כל ישראל צריכים לו, הלא אפשר לתת לו שומרים שישמרו עליו מגואל הדם שלא יהרגהו![13] שנית, כמה נפלא הדבר, שכשצריך לצאת למלחמה, אשר יש בה תמיד סכנות גדולות... אין הוא פטור מפני הסכנות הללו, ומחויב ללחום עם האויבים, ואם נוספה עוד סכנה של איזה גואל הדם ייפטר מלצאת למלחמה! אתמהה.
ומלבד זאת, הנה מלשון המשנה עצמה רואים שאין זה הטעם שאינו יוצא לענייני נפשות, שאלמלי כן הייתה המשנה אומרת 'ואינו יוצא משם... שנאמר "וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ... וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם" (פסוקים כו-כז)', דמזה אנו יודעים שדמו מותר לגואל הדם, ברם המשנה הביאה פסוק אחר, משום שנאמר "שמה" ג' פעמים (כן מפורש בספרי ובתוספתא), לכן אומרים "שמה תהא דירתו, שמה תהא מיתתו, שמה תהא קבורתו", ולא הזכירו כלל מה שדמו מותר![14]
לאחר שדחה את ביאור בעל 'אור שמח' למשנתנו, מציע הרב אונטרמן ביאור חדש למשנה:
דין הגלות הוא כמו עונש מיתה על הריגת נפש... שעל ידי זה הוא נכרת ונבדל לגמרי מכל העולם החיצוני, ואין לו שום קשר עם אלה שמחוצה לו, כי לגבי העולם הרחב – הריהו כמו שאינו – עד מות הכהן הגדול. דבר זה למדנו ממה שהתורה הזכירה על הגולה שלוש פעמים "שמה", לומר לנו: "שמה תהא דירתו, שמה תהא מיתתו, שמה תהא קבורתו", בזה אנו רואים גזרת הכתוב, שכל חיוּתו והווייתו של הגולֶה מצומצמת אך שמה בלבד, וביחס לעולם שמחוץ לתחומו – הריהו כמת שהוא חפשי מן המצוות[15]... אין עליו שום חיוב של מִצוה שיש לה קשר עם העולם החיצוני: אינו מקריב קרבן פסח או קרבן אחר, ואינו יוצא לעדות, ואפילו לא להצלת נפש, ואפילו בנוגע לכלל ישראל, שנאמר "שמה".
וברור הדבר בעיניי שלא מפני האיסור שיש ביציאה מעיר המקלט קאתינן עלה (- אנו באים לכך), כי על זה הקשו כמה מהמחברים... [ש]הצלת נפשות דוחה הכול... והתירוץ... כי לא מתורת איסורין אנו דנים על זה, אלא מפני שניתק לגמרי הקשר שבינו ובין העולם החיצוני, ואין עליו שום חיוב של מצוה בנוגע לעולם הרחב... כי הוא חי רק "שמה". ובתוך העיר – ודאי מחויב בכל המצוות, אבל כלל וכלל לא בנוגע לזה שמחוץ לתחומו.
אנו מציעים ללמוד הגדרה זו של עונש הגלות בעיר המקלט מעצם היותה 'מקלט' במשמעות שנתפרשה לעיל: עיר שמצמצמת את חייו של הרוצח בשוגג אך לתחומה.
 
צמצום תחום חייו של הרוצח בשוגג לעיר המקלט בלבד, על אף היותו עונש של כריתה מן העולם החיצוני, יש לו גם משמעות חיובית (מעבר לכך שבכך מוגנים חייו מפני גואל הדם): החיים שאותם אמור לנהל הרוצח בשוגג בתוך עיר מקלטו הם חיים שלמים: לא זו בלבד שהוא חייב לקיים את כל המצוות שיש בידו לקיימן בתוכה, אלא שאופי חייו בה צריך שיהא דומה לאופיים כפי שהיה מחוצה לה. ומכאן הדין השנוי בברייתא במסכת מכות י ע"א:
תנא: תלמיד שגלה – מַגלין רבו עמו, שנאמר (דברים ד', מב) "[וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל] וָחָי".
ומבארת הגמרא:
עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא (- עשה לו דבר שיהיה לו חיוּת).[16]
 
 

[1] בכך, בין השאר, שונה הגנת עיר המקלט באופן עקרוני מהגנתם של מקומות מקלט שהיו נהוגים אצל עמים אחרים בימי קדם: "מקומות מקלט נהגו גם אצל עמים אחרים. עדויות לכך מימי קדם מצויות בידינו ממצרים, מסוריה, מיוון ומֵערב שלפני האסלאם. דרך כלל אין מקלטים אלו מבחינים בין פושע לחף מפשע, בין שוגג למזיד, אלא נותנים חסות מוחלטת לכל הבא בתחומם... מקלטי הגויים היו מקדשים... ואצל הערבים גם אוהלו של הנשיא ושל כל אדם חשוב, וכמו כן קברו. הכלל היה: כל הפוגע בחוסה כפוגע בבעל הבית. לגבי מושגים אלו חולל המשפט המקראי מהפכה יסודית" (משה גרינברג, אנציקלופדיה מקראית, 'ערי מקלט', כרך ו עמ' 387).
וראה גם את דבריה של נחמה ליבוביץ ע"ה ב'עיונים בספר דברים', פרשת שופטים, "ערי מקלט", עמ' 186 בחלקו העליון.
[2] ביהושע כ', ב-ו מובא צו ה' ליהושע לקיים את האמור בפרשתנו: "תְּנוּ לָכֶם אֶת עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה", ושם מובאים בלשון הצו עיקרי הדינים שבפרשתנו. בפסוקים ז-ט מתואר קיום הצו, ומפורטים שמות שש ערי המקלט בשני עברי הירדן. ראוי להעיר כי בסיום הפרק שם מופיע כינוי נוסף לערי המקלט "אֵלֶּה הָיוּ עָרֵי הַמּוּעָדָה לְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (פסוק ט).
בדה"א ו', לט ואילך מנויות הערים שניתנו לכהנים וללוויים, וביניהן מנויות חברון ושכם כערי מקלט (מוזכרות שם גם ערי מקלט נוספות, אך לא נאמר עליהן שהן כאלה).
[3] בספר תהילים מופיעות מילים נרדפות אחדות המתארות מקום שבו ניתנת לאדם הגנה: מחסה, צור, מעון, אהל, מצודה, סוכה ועוד אחדות. אך המילה 'מקלט' אינה מופיעה בו כלל.
[4] על תופעה זו עמדנו בעיוננו לפרשת שלח בסדרה הראשונה סעיף ג. באותו עיון נידון השורש תו"ר המופיע שתים-עשרה פעמים כמילה מנחה בסיפור התרים את הארץ באותה פרשה. פרשנותו של שורש זה מהווה מפתח להבנת הפרשה כולה, אך יש קושי בכך מפני מיעוט הופעותיו במקומות אחרים.
[5] א. לדוגמה: "עד שלא נבחרו שלוש שבארץ ישראל, לא היו שלוש שבעבר הירדן קולטות... עד שיהיו ששתן קולטות כאחד" (משנה מכות פ"ב מ"ד); "כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולט" (שם מ"ז).
   ב. אמנם השורש קל"ט משמש בלשון חכמים גם במשמעות של הצלה והגנה, כפי שתרגם אונקלוס. הנה לדוגמה: "גדולה צדקה... כל הנותנה הרי הוא משתבח, וקולט עצמו מדינה של גיהנום" (סדר אליהו זוטא א, עמ' 164 במהדורת איש-שלום). לא נאמר כאן 'אין גיהנום קולטתו' אלא "קולט עצמו", ומשמעו: מציל עצמו. ואפשר שאף במשנה במכות פ"ב מ"ז "כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולט" הכוונה היא שתחום העיר מציל.
[6] א. כך במילון HAVA (מילון ערבי-אנגלי לערבית קלסית) בערכו.
ב'מילון לטקסטים ערביים-יהודיים מימי הביניים', מאת יהושע בלאו (, ירושלים תשס"ו, עמ' 562) בערך קיליט, מובאת המשמעות 'קצר', והוא מתבסס על ספר השורשים של המדקדק הקראי בן המאה העשירית דוד בן אברהם אלפאסי (כתאב ג'אמע אל-אלפאט) המתרגם "שרוע וקלוט" – 'מסבסב וקיליט", ובתרגום חוזר של בלאו "מתרחב וקצר", והוא כפירושו של ראב"ע.
בן יהודה במילונו ערך קלוט (א) מביא שימוש כזה בספר 'שבילי עולם' לר' שמשון בלאך (זאלקווא תקפ"ח) "יוכל איש להיות שרוע – אשר כגובה ארזים גבהו... [או] קלוט וקטן כנפל אשת"; "איך יימדד קלוט כמוני כמידת הגדול בענקים". טור סיני (שם הערה 2) מציין שיש מן החדשים המשווים את המילה 'קלוט' בתורה לקולאט בערבית במשמעות ננס, גמד, ושכך נראה.
   ב. אם "שׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט" פירושו ענק וננס, אזי מובן מה שנראה מפשוטו של מקרא, שאלו מומים קלים מן השאר, ועל כן "נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה". הענק והננס אמנם שונים מן הרגיל, אולם אין בהם אבר מסוים שהוא פגוע. אולם חז"ל, כשם שלא פירשו שרוע וקלוט במשמעות זו (ראה להלן), כך גם לא פירשו את הדין "נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ" כפשוטו (ראה רש"י).
   ג. חז"ל פירשו את המום 'קלוט' על פי השורש קל"ט שבלשון חכמים: מכונס, מחובר, מעורה. וכך פירשו בספרא ובמסכת בכורות (מ ע"א): שפרסתו דומה לשל חמור, כלומר מחוברת ומכונסת בעצמה. וכך פירש רש"י (ולפי זה, שרוע וקלוט אינם מהווים צמד ניגודי).
   ד. ייתכן שיש קשר בין משמעות השורש קל"ט בלשון חכמים (להיאסף, להתכנס) לבין משמעותו בערבית – גמד: הגמד – מכונס בתוך עצמו.
[7] דבר זה, שהוא ממהותה של התפיסה ההלכתית את דיני פרשתנו, אינו נובע רק מן הפירוש שאנו מציעים כאן ל'עיר מקלט', אלא הוא נובע מפשוטם של שני דינים המופיעים בפרשת ערי מקלט:
א. פסוק כה: "... וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ... וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ" (ושוב בפסוק כח). הקצאת זמן זו, ודאי אינה קשורה להצלת הרוצח מסכנת גואל הדם (אף שוודאי שלאחר מות הכהן הגדול יהא אסור לגואל הדם להרוג את הרוצח), אלא היא נובעת מן התפיסה שהרוצח בשגגה זקוק לכפרה, וכפרה זו נשלמת במות הכהן הגדול, אך היא נמשכה כל זמן ישיבתו בעיר המקלט. משמע אפוא שהרוצח חייב לשבת בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול, בלא קשר לסכנה מגואל הדם.
ב. פסוק לב: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן". דין זה ממשיך את קודמו הדומה לו בפסוק לא: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת, כִּי מוֹת יוּמָת", השוואת שני הדינים הללו מלמדת כי ישיבת הרוצח בעיר מקלטו היא עונש לו, הדומה לעונש המיתה של רוצח במזיד (וקל ממנו כמובן). את שני העונשים הללו אוסרת התורה להמיר בכופר כספי.
לוּ הייתה מטרת הישיבה בעיר המקלט רק להיות הגנה לרוצח בשגגה מפני גואל הדם, לא היה מקום לדינים המוזכרים בהערה זו.
[8] הדברים הללו, וכן הדברים האמורים בהערה הקודמת, באים כנגד הסברה של נחמה ליבוביץ ע"ה את השינוי הזה שבין לשון המקרא ללשון המשנה ('עיונים בספר דברים', פרשת שופטים "ערי מקלט" עמ' 187-186): "עד כמה השיגה התורה את מטרתה – ביטול גאולת הדם בדרך הדרגתית על ידי צמצומה, אנו רואים בהבדל שבין לשון התורה ללשון חכמים בנדון... המשנה אינה מזכירה כלל את הניסה, ואינה מדברת אלא על גלות... משמע ששוב לא היה צורך בערי מקלט כהגנה בפני הרודף, מפני שכבר לא היה גואל הדם רודף, וכבר נתנוון יצר זה של עשיית דין לעצמו, וכבר נעלמה ההשקפה שאם לא יגאל הבן את דם אביו ולא יהרוג את רוצח אביו אין הוא ממלא את חובתו למת. עיר המקלט שוב אינה מקום חסות ומחסה, אלא היא מקום העונש, מקום הגלות. והגלות – מכפרת עוון".
על דברים אלו יש להעיר: א. בזמנם של חז"ל לא נהגו ערי מקלט כלל, לא למנוסה מפני גואל הדם ולא לגלות מכפרת עוון. ב. היחס אל גאולת הדם נידון בדברי חכמים במשנה (מכות פ"ב מ"ז), ולדעת רבי יוסי הגלילי "מצוה ביד גואל הדם" להרוג את הרוצח שיצא מחוץ לתחום עיר מקלטו, ולדעת רבי עקיבא – רשות. ג. תיאור ההליך של מנוסת הרוצח לעיר המקלט מתואר במשנה מכות פ"ב מ"ה: "ומוסרין להן שני תלמידי חכמים שמא יהרגנו בדרך וידברו אליו". ובכן, מתברר שבתודעתם של חז"ל לא נתנוון 'יצר' זה של גאולת הדם, והיה צורך להתמודד עמו על ידי שלוחי בית דין. ד. תפיסתם של חז"ל את עיר המקלט כמקום העונש והגלות לרוצח, מעוגנת היטב בפרשתנו, הן בדינים שהבאנו בהערה הקודמת והן בעצם המונח 'ערי מקלט' כפי שפירשנו אותו. אלא שמפני שתפיסה זו אינה בולטת מספיק במקרא, הבליטו אותה חז"ל בשימוש הלשוני שעשו במונח 'גלות' ביחס לערי המקלט. ה. המושג 'גאולת דם' בתפיסת התורה ובתפיסת חז"ל אינו "עשיית דין לעצמו" ואיננו "יצר" שראוי לו להתנוון. ואין כאן המקום להרחיב בעניין זה.
[9] נפגשתי לראשונה עם חידושו בעניין זה בשיעור ששמעתי מפיו בעת היותי תלמיד ישיבה צעיר, והוא היה אז בשלהי כהונתו כרב ראשי. אחר כך מצאתי את הדברים רשומים בספרו 'שבט מיהודה' עמ' יט-כא (מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ד).
[10] נראה שהלימוד הוא מריבוי הכתובים שבהם נאמר בהדגשה "שמה" ביחס לעיר המקלט (פסוקים יא, טו, כה, כו), ומכאן 'שם' – תהא דירתו; 'שם' – תהא מיתתו; 'שם' – תהא קבורתו. וכן נדרש בספרי.
[11] כך הקשה ר' ישראל ליפשיץ בפירושו למשנה 'תפארת ישראל':
הרי אפילו לחלל שבת מותר כדי להציל נפש... והרי כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא (סנהדין לז ע"א) ואיך לא יהיה מותר לזה לעבור על איזה עשות (- מצוות עשה) כדי להציל כל ישראל אם הוא כיואב בן צרויה וכדומה?
ועוד האריך שם בטענות נוספות.
ר' שלמה הכהן מוילנא בהגהותיו 'חשק שלמה' למסכת מכות דף יא ע"ב (נדפסו בש"ס וילנא) חוזר על שאלותיו של בעל תפארת ישראל ומסיק: "לולי דמסתפינא (- לולי הייתי חושש) הייתי אומר דאין רוצה לומר (- במשנה) דאסור לו לצאת... אלא הכוונה דאף דצריך לצאת... מכל מקום אינו נפטר בזה מגלות, אלא תיכף משגומר המצוה – חוזר לגלות לערי המקלט...", אך אין זו משמעות המשנה. ועוד: מהיכן היה עולה על דעתנו שכיוון שיצא לצורך מִצוה נפטר מהמשך חובת הגלות, עד שהמשנה תצטרך לסתור הוה אמינא זאת?
בעל 'ערוך השולחן' (חושן משפט סימן תכח סעיף נז) מבאר את הנאמר במשנתנו "שאין יוצא – היינו שאין כופין אותו לצאת". גם פירוש זה אינו משתמע מן המשנה, וגם עליו יש לדון.
[12] בכך חולק בעל 'אור שמח' על דברי בעל 'הגהות מיימוניות' שהובאו בכסף משנה על הלכות רוצח פרק א הלכה יד בעניין מצוַת "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֵךָ", שכתב: "בירושלמי מסיק, אפילו להכניס עצמו בספק סכנה – חייב". ומבאר זאת הכסף משנה: "ונראה שהטעם, מפני שהלה ודאי, והוא ספק". דעת בעל 'אור שמח' היא שלא רק שאינו חייב, אלא אסור לו.
[13] בעל 'תפארת ישראל' הקשה על דעה מעין זו של האור שמח בסגנון שונה: "וכי אסור לישראל לסגור הדלת בעד גואל הדם עד שיציל הלה את כל ישראל?!".
[14] אף בעל 'תפארת ישראל' הקשה כן בקיצור.
[15] תפיסת גלותו של הרוצח בעיר מקלט – שהיא מכווצת את חייו בתחום העיר בלבד – כמוות חלקי, או שמא יש לומר, כמוות יחסי (ביחס למציאות שמחוץ לעיר המקלט), עולה מן ההשוואה שמשווה התורה את איסור לקיחת כופר "לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת" (כלומר רוצח במזיד), לאיסור לקיחת כופר "לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ" (- כלומר לרוצח בשוגג). אף הדין השנוי במשנה "שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו" רומז לכך. אלא שבאופן דיאלקטי, מוות סמלי זה הוא שמבטיח לרוצח בשוגג את חייו מפני מוות ממשי בידי גואל הדם.
[16] א. כהמשך לדין השנוי בברייתא מופיעה בתלמוד שם מימרתו של רבי יוחנן: "הרב שגלה – מַגלין ישיבתו עמו".
   ב. הרמב"ם, בהביאו דינים אלו בראש פרק שביעי מהלכות רוצח, מבאר את  הטעם שבתלמוד: "וחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה – כמיתה חשובין".
   ג. רעיון דומה למה שנאמר בפסקה האחרונה של עיוננו מצוי בפירושו של הרב הירש לפסוק יא ד"ה ערי מקלט.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)