ויגש | פגישת יעקב ויוסף

השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת ויגש תשנ"ג. סיכם מתן גלידאי

יעקב אבינו מגיע בפרשתנו לשני שיאים רגשיים: הראשון - בשמעו "עוד יוסף חי", והשני - בפגישתו עם יוסף.

כאשר בישרו האחים ליעקב שיוסף בנו חי הוא התקשה להאמין - "ויפג לבו כי לא האמין להם"(מ"ה, כו) - עד שראה את העגלות ששלח יוסף לשאת אותו (פסוק כז). מהו הרמז הטמון בעגלות? רש"י על אתר מסביר: "סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו - בפרשת עגלה ערופה". מה משמעות העובדה שהסוגיה האחרונה שלמדו יעקב ויוסף בחברותא הייתה פרשת עגלה ערופה? פרשת עגלה ערופה עוסקת בחלל ש"לא נודע מי הכהו". במקרה כזה נדרש בית הדין של העיר הקרובה להעיד על עצמו: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" (דברים כ"א, ז). ומפורסמים דברי רש"י על אתר (על פי המשנה סוטה מה ע"ב): "וכי עלתה על לב שזקני בי"ד שופכי דמים הם? אלא: לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזון ובלא לוויה". אדם שאין לו מזון עלול לנסות לגזול מזון מאחרים ולהירצח תוך כדי מריבה; בלא לוויה עלול אדם לאבד את ביטחונו העצמי, ובמצב כזה יקשה עליו לעמוד מול לסטים בדרך. על כן ליווה יעקב את יוסף בדרכו לאחיו, וכששאלו יוסף לפשר מעשיו והפציר בו שלא יטריח את עצמו ללוותו הסביר לו יעקב את חשיבותה של מצוות הלוויה. אמנם, יש קושי מסוים בפירוש רש"י: הלוא יעקב ויוסף עסקו בעגלה (ע' סגולה), ואם כן מדוע שלח לו יוסף עגלה (ע' חטופה)?

בזוהר מובא הסבר אחר: העגלות רמזו לעגלות הצב שהביאו הנשיאים לחנוכת המזבח (במדבר ז', ג). אולם כדי להבין את הקשר בין הדברים עלינו להבין ראשית כול מדוע בחרו הנשיאים להביא דווקא עגלות צב.

באמרנו שהתורה היא תורת נצח אין כוונתנו רק לתקפות הנצחית של ציווייה אלא גם לרלוונטיות התמידית שלה: לכל דור פיתויים ובעיות ייחודיים לו, ובתורה יש מענה לכולם. הזוהר מסביר שחטאם של המרגלים היה בכך שלא רצו להתמודד עם המציאות החדשה שבה ייתקלו בארץ ישראל ועם הבעיות החדשות שהיא תעורר והעדיפו להמשיך לחיות במדבר, כפי שהתרגלו עד כה. גם בין החלוצים היו מי שבאו מחו"ל עם מטען דתי גדול אולם לא היו מוכנים למציאות החדשה בארץ ישראל ולכן עזבו את הדת, ואף בדורנו רואים אנו את גיוון הבעיות ואת השוני ממקום למקום ומזמן לזמן: לא הרי הבעיות שבפניהן עמדנו לפני שלושים שנה כהרי הבעיות שבפניהן אנו עומדים היום, ולא הרי הקשיים שעמם מתמודדים יהודי רוסיה כהרי אלו שעמם מתמודדת יהדות ארצות הברית. אך תהא התקופה אשר תהא - אין בעיה שהתורה אינה נותנת לה פתרון; צריך רק לדעת לקרוא אותה באופן שתענה על בעיות החיים והמציאות הנוכחיים. בהביאם עגלות, המסמלות ניידות והתקדמות, רצו הנשיאים לומר שהם מסתכלים קדימה, שהם כבר חושבים על המקומות שאליהם יגיעו בעתיד ועל ההתמודדות עם הבעיות שיצוצו בהמשך. זהו תפקידו של נשיא: לחשוב גם על העתיד ולא רק על ההווה.

כששמע יעקב שיוסף חי תהה בוודאי כיצד נראה יוסף לאחר שנים כה רבות בארץ זרה בעלת תרבות מפותחת כמצרים: 'ההצליח שלא להיות מושפע מסביבתו?'. על כן שלח לו יוסף עגלות, כרוצה לומר שהצליח "להסיע את התורה קדימה" וללמוד ממנה כיצד להתמודד עם המציאות החדשה במצרים. ומניין למד יוסף יכולת הכרחית זאת? מיעקב עצמו, אשר שלח לעשו: " 'עם לבן גרתי' - ותרי"ג מצוות שמרתי" (ראה רש"י על בראשית ל"ב, ה).

השיא השני בפרשה הוא, כאמור, פגישת יעקב ויוסף. "ויאסר יוסף מרכבתו… ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד" (מ"ו, כט). מפשט הפסוק משמע שרק יוסף בכה, ומסביר רש"י על אתר בשם רבותינו שיעקב קרא את שמע באותה שעה. הסבר זה לכאורה תמוה ביותר: מדוע נזכר יעקב דווקא עכשיו לקרוא קריאת שמע? וכי לא היה מלא התרגשות למראה בנו האהוב, ששנים כה רבות חשבו למת? האם לא יכול לקרוא את שמע קודם לכן או לאחר מכן? מדוע התרגש יותר דווקא יוסף, שכבר יודע היה מזה זמן כי אביו חי? והיכן הם רחמי האב על הבן, המרובים מרחמי הבן על האב (סנהדרין עב ע"ב)?

על התנהגותו זו של יעקב נאמרו כמה הסברים. המהר"ל בספרו גור אריה מסביר שיעקב העניק לחוויה הרגשית הגדולה שעבר משמעות דתית: אדם חייב לייחס לקב"ה כל מאורע חשוב שקורה לו, ויעקב רצה להפנות את אהבתו ליוסף אל הקב"ה ועל כן קרא קריאת שמע, שבה נאמר "ואהבת את ה' א-להיך".

אולם ניתן להסביר התנהגות זו גם באופן אחר. קריאת שמע מבטאת את ייחוד ה': "שמע ישראל, ה' א-להינו ה' אחד". מהו ייחוד ה'? הפילוסופים מסבירים שהקב"ה שונה מכל דבר שאנו מכירים; אין זו רק קביעה אריתמטית המנוגדת לתפישה האלילית של ריבוי אלים אלא שוני מהותי של הקב"ה מעולמנו: ידיעתו שונה מידיעתנו, רצונו שונה מרצוננו וכו'. אולם למקובלים פירוש אחר: "ה' אחד" הוא ביטוי לשלטון. פירוש הפסוק "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" הוא כי על אף שכיום נראית מלכות ה' כמקבילה למלכותם של מלכים נוספים, לעתיד לבוא יתברר שכל המלכים האלה אינם אלא בובות בהצגה שהבמאי שלה הוא הקב"ה, השליט היחיד בעולמו.

כשהתוודע יוסף לאחיו יכלו הללו לומר: 'כעת התברר שמעולם לא היינו בסכנה, תמיד היינו בידיים טובות ושום נס לא קרה לנו'. אולם יעקב אבינו לא חשב כן: כשנפגש עם יוסף הוא תפש שכל התלאות שעברו על משפחתו - שנאת האחים, מכירת יוסף וכו' - היו חלק מתכנון א-לוהי להביאו למצרים ולקיים את ברית בין הבתרים. הוא הבין כי "ראוי היה... לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו" (שבת פט ע"ב). ובעמדו נוכח התגשמות מופלאה ומסובכת זו של התכנון הא-לוהי נתמלטה מפיו הקריאה: "ה' אחד!" - שולט בעולמו ומתכנן את קורותיו.