יומא | דף פג | רפואה סגולית

בשיעורים הקודמים עסקנו בגדרי פיקוח נפש, ובשאלה מתי ניתן לתת עזרה רפואית לחולה גם במקרה של עשיית איסור. ראינו כי יש להציל אדם גם במקרה של ספק פיקוח נפש, והגדרנו מצב של ספק פיקוח נפש כאשר יש וודאי ישראל במקום הסכנה ויש ספק האם הוא נפגע. מצב נוסף של ספק פיקוח נפש הינו כאשר ידוע כי ישנה תרופה שתועיל לחולה זה, אך ישנו ספק האם זו התרופה שלפנינו.

בשיעור השבוע נדון במקרה שקיים ספק האם התרופה מועילה, וזאת בנוגע לתרופה סגולית. במקרה של רפואה סגולית אין לנו הוכחה שהתרופה עוזרת ומרפאת את המחלה, והראיה לכך אינה בדרך ההיגיון השכלי.

הדיון העיקרי בעניין זה עולה בעקבות דברי המשנה:

"מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ורבי מתיא בן חרש מתיר" (יומא פ"ח, משנה ו).

חכמים ור' מתיא בן חרש נחלקו כיצד יש לטפל באדם שננשך על ידי כלב ביום הכיפורים. הראשונים ביארו כי מחלוקתם נובעת מהשאלה עד כמה יש לסמוך על רפואה סגולית, ונראה את מחלוקתם בפרק הבא.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם בפירוש המשנה מסביר את מחלוקת התנאים:

"ואין הלכה כר' מתיא בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כיפור יותרת כבד של כלב שוטה אם נשך, מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא בריפוי בלבד, שהוא דבר ברור שההגיון והנסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שעניינם חלוש לא יחייבוהו ההגיון, ונסיונו רחוק, והיא טענה מן הטוען בה, וזה כלל גדול דעהו" (שם).

לדעת הרמב"ם יש צורך בשני תנאים על מנת שניתן יהיה לסמוך על רפואה מסוימת: 1. יש הגיון והסבר לוגי איך התרופה מועילה. 2. תרופה עם נסיון מוכח של הצלחות.

לאור תנאים אלו, ניתן להבין בשתי דרכים שונות את החיסרון של רפואה סגולית: א. היא אינה רפואה כלל- זה דבר שקרי שאינו נכון. ב. יתכן ויש בה מן האמת , אך דרך רפואה זו אינה וודאית.

אמנם, הרמב"ם מונה שני תנאים, אך לא ברור מהי ההגדרה העיקרית: האם הלוגיקה שעומדת בבסיס פיתוח התרופה, או שמא הנסיון הרפואי שנעשה בה. השלכה הלכתית לשאלה זו יכולה להיות בנוגע לתרופה נסיונית שקיים ספק האם היא תציל את האדם. לפי האפשרות הראשונה נראה שיש לחלל בעבורה את השבת הואיל והיא מוכחת לפי ההגיון, אך מנגד חסר הנסיון המוכיח את יעילותה.

כדי לבחון את שיטת הרמב"ם בנוגע לרפואה סגולית יש להשוות את דבריו בכתביו השונים בעניין זה. הרמב"ם התייחס לשאלת רפואה סגולית לא רק בנוגע לשימוש בה בשבת וביום הכיפורים, אלא אף לגבי ימי החול. וכך כותב הרמב"ם במורה הנבוכים:

"ודע שעור זאת התועלת הגדולה ג"כ, ולהרחיק מכל מעשה הכשוף הזהיר מעשות דבר מחקותיהם ואפילו במה שנתלה במעשה העבודה וכיוצא בהן, ר"ל כל מה שיאמר שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי אבל נוהג לפי דעתם, כמנהג הסגולות והכחות המיוחדות, והוא אמרו ובחקותיהם לא תלכו, ולא תלכו בחקות הגוים, והם אשר יקראום ז"ל דרכי האמורי, מפני שהם סעיפי מעשה המכשפים, שהם דברים לא יגזרם היקש טבעי, אך הם מושכים למעשה הכשוף אשר הם נסמכים לעניני הכוכבים בהכרח... ואל יקשה עליך מה שהתירו מהם במסמר הצלוב ושן השועל, כי הדברים ההם בזמן ההוא היו חושבים בהן שהוציא אותם הנסיון והיו משום רפואה... כי כל מה שנתאמת נסיונו באלו אע"פ שלא יגזרהו ההיקש הוא מותר לעשותו, מפני שהוא רפואה ונוהג מנהג שלשול הסמנין המשלשלים, והעלה בידך אלו הנפלאות ממאמרי זה אתה המעיין ושמרם, כי לוית חן הם לראשך וגו'. (ח"ג, לז).

לדעת הרמב"ם בשימוש בתרופות על דרך הסגולות, יש משום דרכי האמורי, ודבר זה נמנה כאיסור לא תעשה בספר המצוות[1]. אמנם, גם במסגרת זו כותב הרמב"ם כי בכל מקרה שהנסיון מוכיח שרפואה זו מועילה - מותר להשתמש ברפואה זו.

במאמר מוסגר יש לשים לב לפסוק שהרמב"ם מסיים בו את הדיון בנושא זה: "כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרוגותיך". ההקשר הכולל של פסוק זה קורא לאדם להיזהר שלא ימשך אחר פיתויים שגורמים לסטות מהדרך הנכונה, אלא יפעל על פי שכלו כפי שמורה העיון:

"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ: בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא: אִם יֹאמְרוּ לְכָה אִתָּנוּ נֶאֶרְבָה לְדָם נִצְפְּנָה לְנָקִי חִנָּם: נִבְלָעֵם כִּשְׁאוֹל חַיִּים וּתְמִימִים כְּיוֹרְדֵי בוֹר: כָּל הוֹן יָקָר נִמְצָא נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל: גּוֹרָלְךָ תַּפִּיל בְּתוֹכֵנוּ כִּיס אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּנוּ: בְּנִי אַל תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ אִתָּם מְנַע רַגְלְךָ מִנְּתִיבָתָם: כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפָּךְ דָּם: כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָּל בַּעַל כָּנָף: וְהֵם לְדָמָם יֶאֱרֹבוּ יִצְפְּנוּ לְנַפְשֹׁתָם: כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח" (משלי א, ח-יט).

כהסבר שהצענו בדברי הרמב"ם כותב גם המאירי על מסכת שבת (סז.). המאירי מדגיש שאין אמת ברפואות סגוליות ויש טעות כפולה למי שלוקח אותם- א. אנשים מאמינים בהבלים. ב.מכיוון שההמון מאמין שזה מועיל אז זה עוזר להם מבחינה פסיכולוגות[2].

התיחסות נוספות לפסק הרמב"ם מצאנו בתשובת הרדב"ז. הרדב"ז נשאל (ח"ה, סג) על היחס בין דברי הרמב"ם בפירוש המשנה כנגד רפואה סגולית, ובין פסקו בפרק יט בהלכות שבת שם הוא מתיר לצאת בשבת בקמיע. הרדב"ז מסביר את הרמב"ם כאפשרות השנייה שהצענו בראשית דברינו - ניתן להתרפאות ברפואות אלו, אך אין הם ברמת וודאות מספקת בשביל לחלל עליהם את השבת. לגבי יציאה מרשות לרשות אין בעיה מפני שהם דרך מלבוש, אך אין להתרפאות מהם מפני שרמת הוודאות שלהם נמוכה.

יש לציין כי מדברי הרמב"ם במורה הנבוכים וכן מלשונו במשנה תורה, עולה אפשרות להסביר את פסקו בצורה שונה. הרמב"ם כותב: "...ובכל דבר שתולין אותו משום רפואה, והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל". מלשון הרמב"ם עולה כי הוא מבין בסוגיה שאין אלו סגולות, אלא רפואות וודאיות. כך גם ראינו בדבריו במורה הנבוכים עולה כי האנשים שחיו בדור הגמרא סברו שרפואות אלו הוכחו על ידי הנסיון.

שיטת הר"ן והרשב"א

גישה הופכית לגישתו של הרמב"ם עולה בדברי הר"ן (דרשות הר"ן דרוש שנים עשר). לדעתו, ישנם שני סוגים של פעולות בעולם: טבעי וסגולי. הפעולה הטבעית היא הדרך שבה העולם עובד לפי השכל וההגיון וכפי שאנו יכולים להסביר בחוקי המדע, ובנוסף לכך קיימת גם הנהגה סגולית.

הרפואות המופיעות בגמרא הינם נכונות על דרך הסגולות, ובשורה התחתונה הן אכן מועילות לאדם. דברי הר"ן אמורים לגבי שימוש ברפואה סגולית באופן כללי, וזאת בניגוד לדברי הרמב"ם שאסר אותם גם בימות החול משום דרכי האמורי.

לאור זאת, יתכן והר"ן יתיר להשתמש ברפואה סגולית אף בשבת. אולם, מכיוון שלא מצאנו שיטה כעין זו במפורש, סביר שהר"ן יסכים שאין מחללים את השבת בשביל רפואה סגולית. שיטה כזו (אשר סוברת כי מחד יש אמת ברפואה זאת, ומאידך הן אסורות בשבת) ניתן להסביר בשני דרכים:

- כעין דברי הרדב"ז- רפואה סגולית וודאית שווה הרבה פחות מספק רפואה טבעית, ואין לחלל עליה את השבת.

- לדעת הר"ן ישנן שתי רמות: הרמה הטבעית, והרמה הסגולית שפועלת בטבע אך לא בחוקי הטבע. לפי זה יתכן ואם אנו רוצים להתרפא בדרך הטבע בפעולות האדם אז יש לעשות זאת רק ברפואות טבעיות. בשביל להירפא בסגולות אין צורך לחלל את השבת, והקב"ה יכול לרפא בדרך זו בצורה אחרת.

שיטת הר"ן אינה יחידאית וישנן ראשונים נוספים מחכמי ספרד שסברו כמותו. כך למשך, הרשב"א בתשובה מצטט את דברי הרמב"ם וחולק על גישתו. הרשב"א מביא את הגמרות השונות שמביאות סגולות ודרכי רפואה שאינן ידועות וברורות לנו, ומסביר שיש בהם אמת. גישתו קרובה לדברי הר"ן ונצטט חלק קטן מדבריו:

"ואומר אני כי מחסד עליון היה בתחלת הבריאה להמציא בעולמו דברים להעמיד בריאות הנבראים. שאם יקרה המקרים כחליים ושאר הסבות יוציאו הנמצאים מגדר טבעם השלם יהיו אלו מוכנים להחזירם אל גדרם או להעמידם על בריאות'. ושם הכחות האלה בעצם הדברים הנמצאים בטבע מושג בעיון כסמים והמסעדים הידועים לחכמי הרפואו' או בטבע מסוגל לא ישיג אותו העיון. וכן הענין בעצמו בשאר הנמצאים שיש בכל אחד דבר מועיל או בטבע מושגי או בטבע מסוגל כמסמר הצלוב ושן של שועל ואבן תקומ'. וכן תמשך הסגלה בסמים הידועים המחממים בחומם ובסגל' יועילו לדבר החם וכיוצא בזה הרבה... ובגדר זה נכנסו כל דרכי הרפואות אפילו מה שמועיל בסגולה מן הסגולות בין בעצמים בין בדבורים. וזה דרך הקמיעים בין קמיע של כתב בין קמיע של עיקרין. וכן כל מה שאמרו בשבת וחולין וסנהדרין ובעבודה זרה ובשאר המקומות שכתבנו למעלה. והוא שאמרו אביי ורבא כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי" (שו"ת הרשב"א ח"א סימן תי"ג)[3].

פסיקת ההלכה בנושא

בנוגע לפסיקת ההלכה בנושא, מצינו מספר גישות. הרמ"א כותב שמותר להתרפא על ידי דבר איסור רק כאשר התמלא אחד משני תנאים: "וכל חולה שמאכילין לו איסור צריכים שתהא הרפואה ידועה או על פי מומחה" (יו"ד סי' קנ"ה, סעיף ג). הגדרה זו הינה הגדרה כללית ונראה שהוא פוסק עקרונית כגישת הרמב"ם.

בניגוד לדברים אלו, הרב עובדיה יוסף בתשובה, מתיר במקרים מסוימים כתיבת קמיע בשבת בעקבות פסיקת הרשב"א:

"ולענין רפואה שהיא בגדר סגולה, כגון כתיבת קמיע בשבת במקום סכנה, והזמן בהול, אם אתמחי גברא על ידי נסיון של כמה פעמים, שהועיל בהצלת נפשות מישראל, יש לסמוך על דעת הרשב"א והרא"ה ורבינו פרץ שחולקים על הרמב"ם שאוסר בכיו"ב משום שהוא דרך סגולה בלבד, ואינהו ס"ל להקל במקום פקוח נפש, ורבינו פרץ עשה מעשה וכתב קמיע בשבת ליושבת על המשבר. וקי"ל מעשה רב... אבל במקום שאפשר להמתין בודאי שאין להקל" (יביע אומר ח"ח סימן ל"ז).

לעומתו, הרב וולדנברג נדרש לעניין זה והוא כותב כי אין להקל ברפואה סגולית. עיקר הדיון הוא לגבי שליחת מכתב לצדיק כדי שיתפלל על החולה בשבת, ובסיום דבריו הוא מדבר גם על כתיבת קמיעות בשבת:

"ולחלל שבת עבור לשלוח לבקש מצדיק מפורסם שיתפלל בעד החולה שיש בו סכנה. נראה ברור דכו"ע יודו דאסור אפילו באיתמחי גברא שתפילתו מקובלת לפני המקום והנהו מופלג בחסידות... וכן מה שבתוך דברי תשובתו מזכיר שהגאון הגר"ש קלוגער ז"ל הרעיש בזה על דיין אחד שהתיר לכתוב ע"י עכו"ם בשבת לצדיק מפורסם שיתפלל עבור חולה מסוכן. וכעת מצאתי תשובתו של הגר"ש קלוגער ז"ל בשלימותה בספרו שו"ת ובחרת בחיים על או"ח סי' פ"ז, היא נכתבה להנגידים מנהלי עדת ישורון בק' זלאטשוב. והוא ממש מרעיש עולמות על כך, את דברי תשובתו בזה הוא מתחיל בלשון הציקתני רוחי לא אוכל אדמה על חלול שבת אשר משפטה כאש בוער בקרבי על הוראה הרעה ומקולקלת אשר נעשה בקהלתכם בשבת העבר אשר הורה מורה אחד לחלל שבת בחלול אחר חלול. ואח"כ ממשיך לבאר דברור הדבר, דאם כי פקוח נפש דוחה שבת, אך לא הותר רק ברפואה שהוא בדרך הטבע ואף בזה שיהי' מומחה ידוע בדוק ומנוסה, אבל בדרך נסיי ותפלה לא הותר בשום אופן, אפי' יהי' המתפלל כרחב"ד לא ניתן שבת לדחות עבור זה אפילו מלאכה דרבנן מכ"ש דאורייתא, ומאריך להוכיח זה, ובסיום דברי התשובה מסיים בדברי תוכחה ובאזהרה על כך וזה לשונו: סוף דבר המורה הזה חילל שבת בכמה דברים, בכן אם יחזור המורה לרעה הזה מהוראתו ויתוודה ברבים ששגגה הי' בידו ולא יוסיף כן הרי טוב, ואם לאו ידעו שכל הוראותיו המה מקולקלים והמה כחתיכה דאיסורא ממש ואל יסמכו עליו בשום הוראה... העתקתי את כל האמור מדברי התשובה שם בכדי להסיר כל רושם מטעה שהוא שיהא באפשרי באולי לכל מי שירצה לטעות לבוא וללמוד איזה היתר כל שהוא בזה... ונראה דבזמנינו, ולפי הדור הירוד בעו"ה, אין כל מקום להתיר לחלל שבת אפילו בעשיית רפואות סגוליות ככתיבת קמיעות וכדומה, דמי הוא זה שיוכל להרהיב בנפשו עוז לומר אנכי הרואה ולפני נגלו בבירור תעלומות חכמה נסתרית זאת, וד"ל " (שו"ת ציץ אליעזר ח"ח, טו, ח[4] ).

רפואה משלימה

ישנם סוגי רפואה נוספים שנראה שגם על פי ההלכה מותר לעשותם בשבת, למרות שהם אינם נחשבים כרפואה רגילה. נדגים את דברינו בשני עניינים: רפואה בהומופטיה ורפואה נפשית.

רפואה הומאופטית הינה רפואה שאין לה הוכחה בכלים מדעיים עד היום, אך יש לה הצלחות והשפעות מוכחות רבות. תרופה הומאופטית מכילה ריכוז דליל ביותר של חומר, כך שאין שם נוכחות אפילו של מולקולה בודדת. התרופה ההומאופטית מבוססת על העקרון של 'דומה בדומה ירפא'. היא מכילה דילול של גורם המחלה וכך הגוף מתגבר עליה (כעין פעולת החיסון). בפועל המדע אינו יודע להסביר כיצד ריכוז של פחות ממולקולה פועל, אך יתכן ומדובר על חסרון בכלים המדעיים שלנו. בפועל במקרים רבים רפואה זו עוזרת לאנשים ולכן נראה שהינה תדחה איסורים במקרים מסוימים[5].

מקרה נוסף שעלה לדיון בשנים האחרונות הינו לגבי חילול שבת על ידי פסיכולוגים או עובדים סוציאלים במקרה של פיגוע טרור בשבת. היום מקובל שחלק מכוחות ההצלה שבאים לטפל בנפגעי אירוע טרור באים בנוסף לרופאים גם צוותים שנותנים עזרה נפשית. היום ידוע שיש לעזרה זו חשיבות מאוד גדולה על הטיפול בנפגעים, ובמהירות החזרה שלהם לחיים תקינים ולמניעת מצבי טראומה פיזית ונפשית. אנו מוצאים התיחסות לעניין זה בדברי הרמב"ם:

"מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה ואפילו בשבת כדי ליישב דעתו ולחזק לבו, אף על פי שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו" (הלכות עבודת כוכבים פי"א, הלכה יא).

הזכרנו את דברי הרמב"ם לעיל, וראינו כי הוא רואה בעשיית סגולות איסור דאורייתא. אולם, במקרה זה הרמב"ם מתיר לעשות רפואה סגולית ואפילו בשבת משום חשש פסיכולוגי. ובאמת ישנם הרבה מפוסקי ימינו שמבינים שיש חובה לחלל שבת גם על טיפול שאינו טיפול רפואי בגוף האדם[6].