דילוג לתוכן העיקרי

פסח שני

קובץ טקסט

 

פתיחה

 

קרבן פסח הוא מצווה ייחודית בכך שהתורה מאפשרת להשלים את קיום המצווה במועד ב'. בשיעור השבוע נעיין במספר סוגיות העוסקות במעמד פסח שני, ובשאלה האם מדובר על תשלומין לפסח ראשון או שמא במצווה עצמאית.

 

נעיין במספר השלכות לשאלה זו, בהבדלים בין המועד הראשון והשני ונבחן את משמעותם. בתחילת השיעור נציע הסבר קצר מדוע דווקא במצווה זו מי שפספס זכה למועד נוסף, ובהמשכו נעמוד על ההבדלים בינו לבין פסח ראשון.

למה דווקא פסח?

המצווה הראשונה בה נצטווה עם ישראל כעם היא הקרבת קרבן פסח. המכילתא דר' ישמעאל מסבירה שה' ציווה להתעסק בקרבן הפסח במשך מספר ימים היות ובזכות מצווה זו, ומצוות המילה, ה' יגאלם ממצרים. מדוע נבחרו דווקא שתי מצוות אלו?

מצוות פסח ומילה קשורות זו לזו במספר דינים נוספים, כך לדוגמה- 1. אלו שתי מצוות עשה היחידות שחייבים על ביטולם כרת. 2. ערל אסור באכילת קרבן פסח, ובעקבות כך האדון מחויב למול את כל עבדיו (שמות י"ב, מג-מט).

מטרת שתי מצוות אלו היא אחת: כריתת ברית בין האדם לקב"ה, וזאת בשני מישורים- ברית אישית וברית של כלל ישראל. כשבני ישראל נכנסים לארץ בימי יהושע הם מקיימים שתי מצוות, פסח ומילה. שתי מצוות אלו באות יחדיו ומחדשות את הברית עִם ה' בכניסה לארץ. המכילתא מלמדת אותנו שכריתת ברית זאת הייתה גם ביציאת מצרים - רק לאחר כריתת הברית הקב"ה מוציא את עם ישראל.

כך גם בסיפור על פסח שני, האנשים שלא יכלו לקיים את פסח ראשון זועקים אל משה שלא יגרעו מתוך עם ישראל (במדבר פרק ט). אנשים אלו מבינים כי אדם שאינו מקריב את הפסח אינו חלק מעם ה'.

נראה שכך יש להבין גם את דברי הרמב"ם הבאים:

"בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן" (הל' איסורי ביאה פי"ג, הלכה א).

ברית מילה שעשו בני ישראל במצרים, הכניסה אותם לברית עם ה'. כמו כן יש צורך בקרבן ונראה שהכוונה לקרבן פסח. אמנם הרמב"ם מסביר (שם הלכה ג) שהקרבן הינן העולות שהקריבו בפרשת משפטים, אך ניתן לפרש שהכוונה היא לקרבן פסח.

לאור דברים אלו, ניתן להבין הווה אמינא תמוהה בספרי במדבר:

"'וכי יגור אתך גר ועשה פסח', שומע אני כיון שנתגייר יעשה פסח מיד? ת"ל 'כאזרח', מה אזרח בארבעה עשר אף הגר בארבעה עשר. ר' שמעון בן אלעזר אומר הרי שנתגייר בין שני פסחים שומע אני יעשה פסח שני? ת"ל 'כאזרח' מה אזרח שלא עשה את הראשון יעשה את השני, כך כל שלא עשה את הראשון יעשה את השני"         (פסקה עא).

מדברי הספרי עולה כי הוא תפס את קרבן הפסח כחלק מהליך הגיור. לאור דברינו לעיל על ההקבלה בין הקרבן לברית המילה, ועל משמעותו כריתת ברית עם ה' אנו מבינים את ההווה אמינא.

אנו מוצאים בתנ"ך מספר פעמים נוספות שהקרבת קרבן פסח משמשת כרקע לכריתת ברית עם ה'. כך, כריתת הברית בימי יאשיהו נעשתה ע"י קרבן הפסח (מלכים ב' פרק כג), וכך גם בריתו של חזקיהו (דברי הימים ב פרק ל).

על דרך זו, ר' יוני גרוסמן רואה את הבית שבו אוכלים את הפסח כמזבח, שבו כל החבורה מוקדשת אל ה'[1]. קרבן הפסח מהווה כריתת ברית שלנו עם ה', וכעין הקרבה של כל החבורה והקדשה לה'[2].

מצווה בפני עצמה

הרמב"ם בספר המצוות מונה את שחיטת פסח שני ואת אכילת הבשר כשתי מצוות בפני עצמן. בעקבות קביעה זו הוא כותב:

"ובכאן יש למקשה שיקשה עלי ויאמר אלי למה זה תמנה פסח שני וזה סותר מה שהקדמת בשרש השביעי באמרך שדין המצוה לא יימנה מצוה בפני עצמה! ידע מקשה קושיא זאת שהחכמים כבר חלקו בפסח שני אם יהיה דינו כדין פסח ראשון או הוא צווי..."         (מ"ע נ"ז).

הרמב"ם פוסק להלכה שפסח שני היא מצווה בפני עצמה והיא אינה תשלומין של פסח ראשון ולכן מונים אותה כמצווה נפרדת. וכך הוא קובע בהלכות קרבן פסח:

"...ושחיטת פסח זה, מצות עשה בפני עצמו ודוחה את השבת שאין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפני עצמו לפיכך חייבין עליו כרת"                                         (פ"ה, הלכה א).

במבט ראשון פסיקה זו נראית מפתיעה שהרי מפשט הפסוקים עולה שפסח שני נועד להשלמה עבור מי שפספס את פסח ראשון! אלא שדברי הרמב"ם בעניין זה נובעים מדברי רבי בגמרא בפסחים:

"תנו רבנן: חייב כרת על הראשון, וחייב כרת על השני דברי רבי. רבי נתן אומר: חייב כרת על הראשון, ופטור על השני. רבי חנניא בן עקביא אומר: אף [על] הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני. ואזדו לטעמייהו, דתניא: גר שנתגייר בין שני פסחים, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים - חייב לעשות פסח שני. דברי רבי. רבי נתן אומר: כל שזקוק לראשון - זקוק לשני, כל שאין זקוק לראשון - אין זקוק לשני. במאי קמיפלגי? רבי סבר: שני רגל בפני עצמו הוא, רבי נתן סבר: שני תשלומין דראשון הוא, תקוני לראשון לא מתקין ליה. ורבי חנניא בן עקביא סבר: שני תקנתא דראשון הוא"

                                                              (צג.)[3]

התנאים נחלקו בשאלת מעמד פסח שני. שיטת רבי היא שפסח שני הוא רגל בפני עצמו ומי שלא נפטר מהמצווה בפסח ראשון חייב בשני. לעומתו רבי נתן מבין שמדובר על אפשרות לתשלומין ולא על חיוב נפרד.

השלכה ראשונית של המחלוקת היא בנוגע לאדם שהתגייר בין שני הפסחים. אם פסח שני הוא תשלומין לראשון - אין עליו חיוב של פסח שני, אך אם מדובר על רגל נפרד - יש חיוב. מחלוקת זו מובאת גם בתוספתא ומיד לאחר מכן מובאת שם השלכה שנייה למחלוקת:

"ניתן להן לישראל לבנות בית הבחירה. היחיד עושה פסח שני ואין הצבור עושה פסח שני. ר' יהודה אומר אף הצבור עושה פסח שני..."                                                      (פ"ח, הלכה ד).

לפי כל התנאים אדם יחיד חייב בפסח שני, במידה והסיבה שפסח ראשון לא הוקרב הייתה חסרון בקיום הבית. מחלוקת התנאים נוגעת לחיוב הציבורי בפסח שני. יסוד המחלוקת יכול להיות קשור לשאלה האם יכול להיות שהציבור חייב בפסח שני. כמו כן ניתן לנסח סברה זו בצורה קצת שונה: מחלוקתם נובעת מהשאלה האם פסח שני שווה במהותו לפסח ראשון ולכן יכול להיות חיוב ציבורי בפסח שני, או שפסח שני הוא ממין אחר ולכן קיים בו רק חיוב של יחיד. בהמשך השיעור נחזור לדון ביחס שבין יחיד וציבור בנוגע להבדלים שבין פסח ראשון ושני.

מה בין ראשון לשני?

כדי להבין את אופיו השונה של פסח שני נעיין בהלכות בהם קיים הבדל בין שני הפסחים. המשנה מונה מספר הבדלים:

"מה בין פסח הראשון לשני? הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא והשני מצה וחמץ עמו בבית. הראשון טעון הלל באכילתו והשני אינו טעון הלל באכילתו. זה וזה טעון הלל בעשייתן ונאכלין צלי על מצה ומרורים ודוחין את השבת"     (פ"ט, משנה ג).

ההבדל הבסיסי בין פסח ראשון לשני טמון בכך שפסח שני לא חל בפסח. כלומר, אין איסור אכילת חמץ בי"ד באייר. בעקבות כך יש הבדל מצד דין בל יראה ובל ימצא. בנוסף לכך- לפי המשנה לא אומרים הלל בזמן אכילת פסח שני (בניגוד לשחיטה). אמנם שני הפסחים דוחים את השבת, אך פסח ראשון דוחה אף את הטומאה לעומת פסח שני.

הבדל זה הובא עם מספר חילוקים נוספים בדברי הרמב"ם:

"מה בין פסח ראשון לפסח שני... אבל פסח שני חמץ ומצה עמו בבית, ואינו טעון הלל באכילתו, ומוציאין אותו חוץ לחבורתו, ואין מביאין עמו חגיגה ואינו בא בטומאה... ולמה לא ישוה השני לראשון לכל הדברים מאחר שנאמר ככל חקת הפסח יעשו, לפי שפירש בו מקצת חקת הפסח, ללמד שאינה שוה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו, והן המצות שבגופו והם חקת הפסח..."       (פ"י, הלכה טו).

הרמב"ם מסביר שכל ההלכות שנוגעות לעצם הקרבת הפסח (כנראה שזו כוונת 'מצוות שבגופו') נשמרים, אך דברים שאינם חלק מהקרבן עצמו אינם שווים (כמו דיני חבורה, מתי דוחה את הטומאה). חלוקה זו אינה עונה על כל החילוקים, כמו מה ההבדל בין הלל בשחיטה והלל באכילה, ויתכן ויסוד הבדל זה קשור לדיני הלל ולא לדיני הפסח[4].

הבדל נוסף שבין הפסחים נוגע לחיוב נשים. הגמרא בפסחים (צא:) כותבת שאישה בפסח שני רשות ובראשון חובה. כלומר, במידה ואישה פספסה ולא הקריבה קרבן פסח היא יכולה להשלים בפסח שני, אך מדובר על רשות ולא על חובה כמו גברים.

האם ניתן להצביע על חילוק מהותי בין פסח ראשון ושני שממנו נגזרים החילוקים השונים (חיוב נשים, דחיית טומאה, אמירת הלל, קרבן חגיגה והעובדה שהוא מצווה בפני עצמה ולא תשלומין לראשון)?

נראה שיש להבחין בין הפסחים בנוגע ליחס שבין החיוב הציבורי והחיוב המוטל על היחיד[5]. קרבן פסח הוא קרבן ציבור (ראה מקראי קדש לרצ"פ פרנק, פסח כרך א סימן ב) ובנוסף לכך יש גם חיוב על כל יחיד. החיוב הציבורי נובע מכריתת הברית הלאומית של עם ישראל עם הקב"ה שהתחילה ביציאת מצרים ונמשכת כל שנה. לכן קרבן זה דוחה את השבת וגם נשים חייבות בו ולא פטורות כמו במצוות עשה שהזמן גרמא. לעומתו, פסח שני הוא קרבן יחיד המאפשר להשלים את החיוב למי שלא היה חלק מפסח ראשון. פסח שני נמנה כמצווה בפני עצמה היות והוא שונה באופיו מפסח ראשון. לא ניתן להשלים את החיוב הציבורי, אך ניתן להימלט מעונש הכרת ולהמנות עם הציבור גם על ידי קיום חובת היחיד בפסח שני[6].

יציאת ירושלים

הרבי מלובביץ' (להלן רמ"מ) עסק בעניין פסח שני במספר מקומות[7]. בדבריו הוא עמד על המימד המחשבתי המיוחד של מועד זה, שקשור לכך שיציאת מצרים היא לידתם של בני ישראל.

רמ"מ מפתח רעיון זה וכותב כי מכיון שזוהי לידת בני ישראל, מי שיחסר לו עניין הלידה תחסר לו כל מציאותו, ולכן אף המזיד בראשון יכול לעשות בפסח שני. בהמשך דבריו הוא מביא את מחלוקת התנאים שראינו לעיל בנוגע לשאלה האם האם פסח שני הוא תשלומין לראשון, ובעקבות כך הוא מסיק מסקנה מרחיקת לכת:

"ואם כנים הדברים הנ"ל שההפרש בין יחיד לצבור הוא בענין דחית התורה, שאין התורה דוחה צבור לפסח שני, י"ל שאם לא עשו הצבור את הפסח מצד סיבה צדדית, וכמו בנדון דידן שאי עשיית הפסח בראשון הוא מפני יד האומות ולא מצד עיכוב התורה, חייבים הם בפסח שני..."                                          (ליקוטי שיחות יב עמוד 220).

לשיטתו, החיוב של היחיד קיים בפסח שני גם בימינו, והסיבה שאנו לא מקריבים היום נובעת מסיבה צדדית של יד האומות. בעקבות כך הציבור אינו יכול להקריב, אך היחיד עדיין חייב בפסח שני. לאחר מכן הוא חושש לשיטה בגמרא שפסח שני קרב גם בטומאה ומקריבין קרבנות בזמן הזה ולכן:

"אבל היכא שלא הקריב פסח ראשון מצד סיבה צדדית עושה פסח שני גם בטומאה... לפענ"ד דעתי יש להמנע ולא להיות בי"ד באייר בתוך טו מיל סמוך לירושלים... ואפילו את"ל שאינו אלא ספק וספק ספיקא...".

רמ"מ מחדש שיש לצאת מסביבות ירושלים לפני פסח שני על מנת לא להתחייב בקרבן. בדבריו הוא חושש לשיטות דחויות בגמרא ובתנאים כדוגמת הדעה שפסח שני הוא תשלומין לראשון (בניגוד לפסק המקובל), שניתן להקריב קרבנות בזה"ז ועוד.

לכאורה לפי שיטתו יש להתרחק מירושלים גם בערב פסח ראשון שהרי גם אז יש חיוב על היחיד. ובאמת במכתבים מאוחרים יותר הוא הוסיף למי ששאל אותו- "שכ"ש וק"ו שכן הוא בנוגע לפסח ראשון".

דברי רמ"מ קשים ועוררו ביקורת רבה ממספר סיבות. לא שמענו שלפני מלחמת השחרור חששו לעניין זה והתרחקו מירושלים, וכן קשה לתאר מצב שבו כל יושבי ירושלים יתפנו מבתיהם ביום אחד[8]. גדולי הפוסקים חלקו על רמ"מ בעניין זה וישנה אף התכתבות מעניינת בנושא בינו ובין הרב זוין (בחידושים וביאורים).

ברם, חידוש זה נאמר בשנת תשכ"ח ולאחר מכן בתשובות למכתבים בעניין זה. לא שעברו כמה שנים, בשנת תשל"ה, רמ"מ שינה את דעתו מכיון שראה כי המצב הנוכחי הינו שלא ניתן לבנות את בית המקדש ולהקריב את הקרבנות. כנראה שלאחר מלחמת ששת הימים חשב שהמצב עומד להשתנות אך לאחר שבע שנים הבין שהמצב אינו מאפשר זאת ולכן אין חיוב לצאת מהעיר גם לשיטתו, ולחסידי חב"ד ההולכים בדרכו.

 

.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

 

 

 

 

[2]   עונש הכרת מגיע בהקשר זה על הוצאת האדם מכלל ישראל. ראה לאור זה גם את דברי הרב מדן בספרו 'תקווה ממעמקים' על מגילת רות בפרק שעוסק בכרת.

[3]   בעקבות גמרא זו ישנו דיון נרחב בשאלה מי נפטר מעונש כרת (מזיד בראשון, שוגג, דרך רחוקה וכן בנוגע לשאלה האם הקריב פסח שני). בעניין זה גם מצאנו סתירה בין דברי הרמב"ם בספר המצוות ובמשנה תורה, ודיון נרחב בנו"כ ובאחרונים בנוגע לאדם שהזיד בפסח ראשון והקריב פסח שני. בשיעור השבוע לא נעסוק בנקודה זו והמעיין מוזמן להסתכל במקורות אלו.

[4]   בעניין זה יש לבחון מדוע מקריבים אומרים הלל באכילה ובשחיטה. לכאורה ניתן להסביר שהלל בשחיטה הוא הלל על קיום מצוות מיוחדות (כמו נטילת לולב) והלל בזמן האכילה הוא הלל על נס של יציאת מצרים. לאור כך ברור מדוע לא אומרים הלל בזמן אכילת פסח שני הואיל ואין זה זמן יציאת מצרים. לפי השיטה שרואה גם בהלל בזמן אכילת הפסח הלל בזמן קיום מצוות מיוחדות יש מקום לבחון מה ההבדל בין האכילה והשחיטה לעניין זה. לגבי הלל באכילת הפסח בלילה ראה את דברי הרב גורן בספרו תורת השבת והמועד וכן בשיעוריו של הרב ברוך גיגי באתר קש"ת- 'פסח- הלל בליל הסדר', ובשיעור 'לקראת חג- אמירת הלל בליל יום העצמאות'.

[5]   בעניין זה הרחיבו הרב מיכאל אברהם וגבריאל חזות ב'מידה טובה' בהעלותך תשסז גיליון 134. וראה גם את התוספתא שהובאה לעיל לגבי המקרה שנבנה בית המקדש בין פסח ראשון לשני.

[6]   לגבי השוני באמירת ההלל ניתן להציע שני הסברים: 1. יתכן והחיוב נובע מקיום המצווה הציבורית. כאשר כל עם ישראל אוכל את הפסח יש קיום של בכל דור ודור רואין את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים ולכן דווקא בקיום מסוג זה שייך להגיד הלל. 2. בשיעור הפתיחה למסכת עסקנו במעמד ליל יד שהוא לא יום ולא לילה. יתכן והלילה נחשב כיום ולכן אין דין של אמירת הלל בלילה ביד ניסן (דבר שלא קיים ביד אייר).

[7]   דבריו נכתבו לאחר מלחמת ששת הימים, שחרור העיר העתיקה והר הבית (ליקוטי שיחות יב מעמוד 216, חידושים וביאורים בש"ס ב סימן ט). ראה הרחבה בעניין זה במאמרו של הרב נריה גוטל- 'שמרן וחדשן: לדרכו ההלכתית של רבי מנחם מנדל שניאורסון', ספר על חב"ד, מ' חלמיש וי' קראוס (עורכים), אוניברסיטת בר אילן.

[8]   נראה כי כלל יסוד בהלכה שכלל הציבור יכול לקיימה ולא רק יחידים (כעין אין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ יכולים לעמוד בה). ראה בעניין זה את מאמרו של הרב מיכאל אברהם- 'הצו הקטגורי בהלכה', צוהר גיליון לא מעמוד 45.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)