ביצה | פסיקת הלכה לציבור וליחיד

בשיעור הקודם עסקנו בתשובת הרמ"א, בה הוא מסביר את היתרו לקיים חופה וקידושין בשבת במקרה חריג שאירע בעירו. בשיעור השבוע נעיין בשתי סוגיות במסכת ביצה, בהם עולה שיש מקרים בהם פוסקים בדרך שונה מההלכה בין לקולא בין לחומרא. בסוגיה אחת נראה מציאות בה הפוסק מורה לקולא לציבור אך הוא מחמיר כלפי עצמו, ומנגד נראה סוגיה בה הפוסק מורה לחומרא למרות שעקרונית הדין לקולא.

בעקבות שאלות אלו נעלה מספר שאלות עקרוניות בנוגע לפסיקת הלכה לציבור. סגנון השיעור השבוע יהיה קצת שונה מהרגיל. אנו נעלה מספר שאלות כלליות בעקבות סוגיות הגמרא, אך עיקר הדיון אינו קשור ישירות לדברי הגמרא והראשונים על מסכת ביצה^[1].

החמרה לעצמך וקולא לציבור

המשנה במסכת ביצה מביאה את פסיקתו של רבן גמליאל:

"שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי: אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת, ואין זוקפין את המנורה ביום טוב ואין אופין פתין גריצין אלא רקיקין. אמר רבן גמליאל מימיהן של בית אבא לא היו אופין פתין גריצין אלא רקיקין. אמרו לו- מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין על עצמן ומקילין לכל ישראל להיות אופין פתין גריצין וחורי"           (פ"ב, משנה ו).

שיטתם של בית רבן גמליאל היא שניתן להפריד בפסיקה בין ההנחיה ההלכתית לציבור ובין פועלו של הפוסק הלכה למעשה. חכמים אינם מקבלים גישה זו ונראה מדבריהם שהם לא מפרידים בפסיקה בין ההנחיה הציבורית ונוהגם האישי^[2]. בדומה לכך, ישנם פוסקים שמקלים בענייני ציבור כשיטות חלק מהפוסקים, ובמקביל סוברים שהיחיד רשאי ואולי אף ראוי שיחמיר על עצמו כשיטות אחרות. האם הבחנה כעין זו מקובלת בעולם הפסיקה?

ישנה גישה הרואה בפסיקת ההלכה דבר סובייקטיבי. על דרך זו, מסופר שהחזון איש היה פוסק הלכה על אותה שאלה בדרך שונה עבור שואלים אחרים^[3]. כנגד גישה זו יש הרואים בפסיקת הלכה מציאות שאינה משתנה, והתשובה היא אחת: נכון או אינו נכון. לפי גישה זו יש דרך שבה יש להורות, ואין הדבר תלוי בגורמים חיצוניים. משפחת רבן גמליאל הבינה שההלכה אינה שחור לבן, וניתן להורות הלכה בדרכים שונות.

ישנם מקרים נוספים שבהם ישנה הבחנה בין ההלכה ליחיד ובין ההלכה לציבור, אך מסיבה שונה. ישנן הלכות שנאמרו רק כהוראה ציבורית כללית, אך אינם מחייבות את היחידים. במקרים אלו החיובים והתקנות נאמרו על הציבור ולא על היחיד^[4]. כך לדוגמה מצוות בניית בית המקדש, מינוי מלך, הכרתת זרעו של עמלק ויתכן שגם קריאת התורה^[5].

דוגמה לשאלה זו, ניתן לראות בנוגע ליחס לגר תושב בארץ ישראל, ובשאלה האם מדובר על חובת הציבור או שהדבר מוטל על כל יחיד. הרמב"ן (שכחת מצוות העשין מצוה טו) סובר כי החובה להחיותו נאמרה כלפי כל יחיד.

בשיטת הרמב"ם הדברים אינם כה ברורים.

מחד, הוא אומר כי בית דין של ישראל מצווה להעמיד שופטים בשביל גר תושב (הל' מלכים פ"י, הלכה יא), אולם לאחר מכן הרמב"ם כותב שיש לנהוג כלפי הגר תושב בגמילות חסדים וקיימת מצוה להחיותו (הלכה יב). ניתן לפרש את החיות במצווה זו כמצוות דינים שנאמרה רק כלפי הציבור, אך בהחלט יתכן וגם לרמב"ם מדובר על חובת היחיד בדומה לחובת גמילות חסדים כלפי ישראל. אפשרות שלישית היא שיש חובה כפולה: גם חובת ציבור וגם חובה על היחיד. הסבר כעין זה עולה בדברי הרש"ר הירש בפירושו לתורה בקשר להונאת גר:

"והרי זו בעיקר אזהרה למדינה... ואילו כאן נאמר... והרי זו אזהרה לחברה הלאומית על כל חלקיה..."

                                                                      (ויקרא י"ט, לג).

עוד מקרה בו ישנה אפשרות לחלק בפסיקת ההלכה בין מקרים שונים, עולה ביחס להנחיות הלכתיות כלפי נציגי הציבור. במכתב שכתב הרב הרצוג לח"כ ז. וורהפטיג הוצע חילוק שבין חבר הכנסת ירא השם ובין פוסק ההלכה, כך שיהיה ניתן להגיע להסדר חוקתי אך בלי חותמת רשמית של פסיקת הלכה:

"עברתי עליו בעיון הראוי ואני ממהר להגיד ששום חוק כזה או דומה לו יכול לספק אפילו את הדרישות המינימליות של ההלכה... אצלנו רק דבר אחד יכול לדחות את שבת קדשנו והוא פקוח נפש של אדם מישראל, ואין סמכות לשום שר או ממשלה להוסיף היתרים כלשהם... ע"כ באין ברירה, ובהיותנו חדורים אימון גמור בנציגים הדתיים בכנסת אין אנו מתנגדים כלל שיעשו בענין החוק הזה כפי שהם באמת משוכנעים באמת ובאמונה והמקום יהא בעזרם שלפחות החוק הזה יעבור, שבכל אופן עלול הוא למעט את חילול השבת בארץ קדשנו... אנחנו לא רשאים להתפשר בשום פנים, אבל נציגנו המדינים עומדים על המשמר ויש לנו אימון בהם... אנו סומכים לבחור את הרע במיעוטו...           

                          (תחוקה לישראל ע"פ התורה ח"ג 100-102).

בין יחיד לציבור

הצענו לעיל הסבר בשיטת חכמים כי הם חולקים עקרונית על גישת בית רבן גמליאל, וסבורים שאין לחלק בין יחיד וציבור בפסיקת הלכה. יתכן, ומאחורי קביעה זו, עומדת תפיסה עקרונית לפיה מעשי האדם צריכים להישפט כאילו הם היו חוק כללי. לא ניתן לחלק בפסיקת ההלכה בין יחיד לציבור, ותמיד יש לבחון האם פסיקה זו מתאימה למציאות בה כל הציבור ינהג בדרך זו.

גישה זו ידועה בהגות הכללית כצו הקטגורי של קאנט:

"עשה את מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר בקבלך אותו תוכל לרצות גם כן כי הוא יהיה לחוק כללי".

כלומר, הצו דורש שהעקרון שנובע מפעולת האדם יהיה עקרון מנחה לכל "יש ראציונאלי", לכל אדם היכול לנהוג בתבונה. במילים פשוטות יותר ניתן לומר שעל פי עקרון זה צריך האדם לשאול את עצמו לפני כל מעשה 'ומה אם כולם היו נוהגים באותה דרך?' - הצו הקטגורי מחייב את האדם להסתכל על עצמו כמחוקק "מוסרי" גם לשאר בני האדם. ציווי זה מכונה 'ציווי מוחלט'. ציוויים בנושאים אחרים הם מותנים - הם תלויים במטרה שברצונך להשיג. הציווי המוחלט אינו תלוי בדבר אלא בעצם רעיון הציווי ולכן, לדעת קאנט, הוא ציווי מוסרי לכל בעל תבונה... קאנט טוען שהמוסר תלוי רק בכוונות האנשים, ולא בתוצאות מעשיהם בפועל (הסבר מאתר ויקיפדיה).

הרב מיכאל אברהם האריך במספר מקומות בעניין, ולשיטתו הצו הקטגורי של קאנט מקובל גם בפסיקת ההלכה^[6]. לפי גישת פסיקה זו, אין מקום שהיחיד יחמיר במקום שההוראה הציבורית היא להקל, וברגע שהציבור מקבל להלכה את גישת חלק מהפוסקים - ראוי שגם היחיד יפסוק כשיטתם^[7].

ניתן לנתח מחלוקות שונות בין הפוסקים דרך הסתכלות על הצו הקטגורי של קאנט. בעניין זה נלך בעקבות מאמר של הרב מיכאל אברהם (הערה 5), ונבחן מחלוקת בנוגע לקנייה מהיתר מכירה או מאוצר בית דין בשביעית כפי שהתפרסם בכתב העת 'צוהר'^[8].

גישת מכון התורה והארץ בשנת השמיטה האחרונה הייתה שצרכנים פרטיים יעדיפו שימוש באוצר בית דין (אוצר הארץ), בעוד שלחקלאים הוצע השימוש בהיתר מכירה. בדבריהם יש אמירה כפולה- לציבור הרחב ההוראה היא שהיתר מכירה הוא פתרון לגיטימי מבחינה הלכתית, אך מצד שני לציבור הדתי הפרטי ההוראה היא לא לסמוך על היתר מכירה ולקנות מאוצר בית דין. לגישתם לא מדובר רק על אנשים שרוצים להחמיר ולאכול אוצר בית דין, אלא השאלה לגבי מקרים שלא ניתן לספק אוצר בית דין והאלטרנטיבה היא קניית יבול נוכרי. באוצר הארץ העדיפו לשווק תוצרת חו"ל על פני היתר מכירה, ולכאורה לפי הנחיה זו היתר מכירה הוא פתרון שאינו לגיטימי הלכתית, ומועדף כאפשרות אחרונה. ההסבר להנחיה זו היה לאפשר לכולם לקנות, ולאפשר החמרה מקסימלית לכל המעוניין בכך.

כנגדם טענו מספר רבנים שפסיקה זו סותרת את עצמה. הדבר דומה לרב שיתיר לחלוב פרה בשבת בדרך מסוימת, אבל הוא עצמו לא ישתה את החלב. האם רב יכול לא לאכול את מה שהוא מתיר לאחרים?

בנוסף לכך טענו כנגד הנחיה זו שכולם מסכימים שבשביל החקלאים צריך להתיר את היתר המכירה. אך יתכן ובהנחיה זו אנו הופכים אותם מבחינה ציבורית ל'חצי פושעים', ואומרים שלהם יש הלכה אחת ולנו אחרת. האם לגיטימי להתיר מבחינה ציבורית את היתר המכירה, אך להשאיר זאת רק לציבור שאינו שומר תורה ומצוות, ובעוד לדתיים ההלכה שונה? שאלה זו דומה לשאלה שהעלינו לעיל- האם ניתן לחלק בפסיקה בין ההלכה לרבים ובין ההנחיה ליחידים מתוך הציבור הרחב^[9].

הרב מיכאל אברהם הסביר את המחלוקת לעניין היתר מכירה, כנוגעת להפעלת הצו הקטגורי של קאנט בהלכה. לשיטתו יש מקום לכלל זה גם בהלכה, כדוגמת דברי הרמב"ם בהלכות אבל:

"...אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות"                        (פי"ד, הלכה א).

לשיטתו אין משמעות להחמרה אם לא יכול להיות שכולם יפעלו באותה דרך. במאמר הנזכר, הוא רוצה להסביר את שתי השיטות לאור כלל זה ובשאלה מתי להפעילו מבחינה הלכתית. מבחינה עקרונית שני הצדדים מציגים ראייה כללית של הבעיה. המחלוקת ביניהם נוגעת למציאות שכיום לא כולם שומרים תורה ומצוות, וממילא ניתן לפתור את הבעיה בצורה כללית תוך כדי החמרה של המיעוט. מכיוון שניתן לפתור את בעיית החקלאים כך שהם ימכרו לפי היתר מכירה ויהיה מי שיצרוך את התוצרת, הרי שיש פתרון מערכתי מחד, אך הוא מסתמך על מיעוט שמבחינה אידיאלית היינו רוצים שלא יהיה קיים. שיטה אחת סוברת שמכיוון שיש פתרון לבעיה, אמנם הוא נסמך על חוטאים, אבל בפועל אין כאן חשש הפסד ולכן זה לגיטימי מבחינה הלכתית. מנגד, הגישה השנייה מציגה את הפסיקה כמתאימה לכלל הציבור וממילא לא ניתן לחלק בפסיקה בדרך זו.

דוגמה נוספת לעקרון זה היא ההתייחסות למכירת חמץ לאחר פסח. מקובל להלכה היום שמוסדות וחנויות יכולים למכור חמץ גמור לגוי לפני פסח. אך יש אנשים שמחמירים ולא קונים אחרי פסח מוצרים שנמכרו ולכן יש כיתוב על חלק מהמוצרים שהם נאפו לאחר פסח. אנשים אלו סוברים שיש צורך שהחנות תמכור את החמץ, וציבור שאינו מקפיד יקנה מהם אחר הפסח.  האם שיקול זה לגיטימי?

ניתן להרחיב שאלה זו לגבי תופעה כללית של רבנים שמציגים לציבור גישות מקילות אך הם מחמירים לעצמם. הדבר רווח מאוד בהנחיות הלכתיות לחג הפסח, אך עולות בנושאים שונים במשך השנה כמו כשרות והלכות שבת (בדגש על עירובין). מחד נראה שאין מניעה שהרב יחמיר לעצמו במקום שיש מקום להקל, אך לפי העקרון הדומה לצו הקטגורי של קאנט אין לזה מקום. מסתבר ששאלות עקרוניות אלו כבר עלו בימי קדם כפי שמופיע בגמרא במחלוקת רבן גמליאל וחכמים.

הלכה ואין מורין כן – הלכה למעשה

במספר סוגיות במסכת ביצה אנו מוצאים גם את התופעה ההפוכה, בה חכמים נמנעו מפסיקת הלכה מקילה לציבור. הגמרא מספרת על מעשה של רבא:

"אמר רב נחמיה בריה דרב יוסף: הוה קאימנא קמיה דרבא, והוה קא מעבר לסכינא אפומא דדקולא, ואמרי ליה: לחדדה קא עביד מר, או להעביר שמנוניתה? ואמר לי: להעביר שמנוניתה. וחזיתי לדעתיה דלחדדה קא עביד. וקסבר: הלכה ואין מורין כן.."      (כח.).

רבא היה משפשף את הסכין על סל, ורב נחמיה תהה האם רבא עשה זאת על מנת לחדד (ולתקן) את הסכין או בשביל לנקות אותה. רב נחמיה הבין שרבא עשה זאת על מנת לחדד את הסכין ומכך הוא הסיק הלכה שהדבר מותר ביו"ט, אך כאשר הוא שאל אותו לפשר מעשיו, רבא ענה שהוא עשה זאת למטרת נקיון. לאור כך הוא הבין שכך ההלכה אך אין מורין כך:

"הלכה - כרבי יהודה, ומותר כל איש לעשות, אין מורין לרבים כן, שלא יזלזלו אף בשאפשר לעשותו מבעוד יום..."       (רש"י על אתר).

לפי ההלכה מותר לשפשף את הסכין אך מצד מדיניות פסיקה נמנעו מלהורות כך. חכמים רצו שכל דבר שניתן לעשותו לפני המועד לא יידחה לחג ולכן לא פרסמו היתרים שיכולים לפגוע בקדושת היום.

עקרון דומה אנו מוצאים בגמרא נוספת לגבי פעולות שמותר או אסור לעשותם במועד:

"אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: מודדת אשה קמח ביום טוב ונותנת לתוך עיסתה, כדי שתטול חלה בעין יפה. ושמואל אמר: אסור. והא תנא דבי שמואל מותר! אמר אביי: השתא דאמר שמואל אסור, ותנא דבי שמואל מותר, שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן"

                                                               (כט.).

הגמרא מביאה סתירה בין דברי שמואל שאוסר ובין תנא דבי שמואל שמוסר מסורת שהדבר מותר, ועונה כי שמואל הלכה למעשה מלמד אותנו. אם כן יש הלכה ויש הלכה למעשה- מה הכוונה? רש"י על אתר מסביר:

"והוא שנה במשנתו מותר, שמואל בשמעתיה דאמר אסור - הלכה למעשה אתא לאשמועינן שהבא לשאול הלכה לעשות מעשה מורין לו אסור, ואי חזינן איניש דעביד - לא מחינן בידיה, דהלכה דמותר ואין מורין כן".

גם מקרה זה מוגדר כהלכה ואין מורין כן. לא אומרים את האמת לאדם ששואל מהי ההלכה, ומורים לו שהדבר אסור. אין צורך למחות בידי אדם שעושה זאת, היות ואליבא דאמת אין בכך בעיה.

המושג הלכה ואין מורין כן מופיע מספר פעמים בגמרא^[10]. המקור המפורסם לכך הוא מעשהו של פנחס בהריגת נשיא שמעון והמדינית, כאשר הגמרא קובעת שפעל כהלכה אך אם היה מתייעץ היו מונעים ממנו לעשות את המעשה (סנהדרין פב). ההסבר הפשוט לכלל זה לגבי מעשה פנחס היא הסכנה הטמונה בעשיית דין עצמאי של הריגת הבועל ארמית. ההלכה הטהורה אינה יכולה להתגשם בעולמנו מכיוון שהיא תגרור אנרכיה ולכן אין מורים אותה. במקרים אחרים הכלל שונה ומתייחס למדרון חלקלק והנחה שהציבור לא יבין את משמעות הפסק, או לחילופין הדבר עקרונית מותר אך יש בו פגיעה בעקרונות אחרים ולכן לא מורים אותו (כמו לעשות את המועד כחול).

ישנן מקרים שבהם יש חשש הפוך- שהוראת הרבנים לחומרא תגרום לכך שהציבור לא יקשיב להוראותיהם. הרב קוק מעלה חשש זה במתן כשרות לשמן שומשומין בפסח:

"למה זה נכביד על מישבי אה"ק, ונאסור, וחלילה לנו לחשוב, שע"י מה שאנו מתירים את המותר. מה שלא הי' דבר זה במציאות על מה שיחול מנהג של איסור, כי בזה נתן פרצה לפני הפורצים, חלילה. אדרבא, כשיראו  העם כולו, שמה שהוא מותר אנחנו מתירים. אז יאמינו ביותר, שכל מה שאנו אוסרים הוא מפני שכך הוא דין - תורה, או מנהג ישראל, שהוא ג"כ  תורה. אבל אם נאסור אפילו דברים הבאים על - ידי המצאה חדשה שלא הי' מעולם כלל, יאמרו שהרבנים חפצים להחמיר מלבם ואינם חסים על  הצבור, ובזה יש נתינת - יד לפרצות גדולות, ד' ישמרנו"

                                                   (שו"ת אורח משפט סימן קיא).

סיכום

בשיעור השבוע ראינו מספר דוגמאות למקרים בהם יש הבדל בין ההלכה ובין ההלכה למעשה. לעיתים ההבדל הוא לקולא (הפוסק חושב שניתן להחמיר אך מורה הלכה לקולא) ולעיתים הוא לחומרא (חשש שתנבע תקלה). כמו כן, לעיתים השיקולים נתונים במחלוקת וחלק מהפוסקים רואים בעייתיות בפסיקה ולחלק נראה שהציבור יקבלה ללא בעיה.

השאלה מתי ניתן לחלק בין הפסיקות השונות לפי אנשים שונים, אינה ברורה ונתונה להשקפות הלכתיות שונות. פסיקת ההלכה אינה יכולה להיעשות על ידי מחשבון לאור כללים חד משמעיים של שחור ולבן, וכמעט תמיד ישנם גווני ביניים^[11].