דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 66

פריסת מצודות חיה עופות ודגים | 2

קובץ טקסט

מאליהן הן באות

בשיעור שעבר, ראינו כי נחלקו האחרונים בטעם דברי התוספות הטוענים כי אין חיוב חטאת על פריסת מצודות בשבת. ראינו כי נחלקו האחרונים אם עיקר טעמם של התוספות הוא מצד שלא צד מיד, או מצד הוודאות של התפיסה. מכל מקום, ראינו כי מוסכם על כולם כי במידה והצידה התבצעה באופן מיידי - חייב.

מדברי המאירי נראה כי עולה שיטה שלישית, על פיה אין לחייב כלל אף בנכנסה חיה בשעת הפריסה. וז"ל:

"אלא שיש כאן עוד מקום עיון, והרי אפילו פירס בשבת אין כאן חיוב חטאת הואיל ומאליהן הן באות וכבר ביארנו שאין ב"ש גוזרין אלא בדבר שיש בו בשבת חיוב חטאת, יראה שמאחר שאפשר שלא תוחל המלאכה מבערב שבת כלל ותעשה כלה בשבת כגון שלא תכנס עד השבת גוזרין בה"                        (שבת יז:).

מה טעם שיטה זו?

יתכן שיש לפרש לשיטתו, שכיוון שנכנסת החיה מאליה אין זו צידה ואין לחייב עליה, והוי לעולם גרמא בעלמא, ורק אם עושה מעשה בידיים או באמצעות חכה של דייגים שהיא כידא אריכתא שלהם, יש לחייב.

לדבריו, ב"ש אוסרים את פריסת המצודות מערב שבת, הואיל ומשמעות המעשה שלו היא שהפעולה כולה תיעשה בשבת, ויש כאן פגיעה בקדושת השבת. מדבריו נראה שאין היכי תימצי של חיוב חטאת באופן זה, כיוון שנעשה מאליו, ואסרוהו רק כדי שיתן לנגד עיניו את קדושת השבת[1].

כיצד יכלכל המאירי את דברי התוספתא [שהובאה בתוס'] בה נאמר כי הפורס מצודה ונכנסה חיה לתוכה חייב? נראה כי לאור זאת יש לדחוק את שיטתו, ולומר כי לדעתו במידה שגם עשה פעולה בפועל כדי שהחיה תיכנס לתוכה הוא יהיה חייב.

שוב ראיתי כי הר"ש ליברמן, הבין אף הוא את דברי המאירי כדברינו, והגרסה המובאת בדבריו הינה:

"הפורס מצודה על גבי בהמה חיה ועוף אע"פ נכנסין לתוכה פטור. לבהמה חיה ועוף, אם נכנסין לתוכה חייב"            (שבת יב,ה - מהדורת ליברמן, בנדפס בפרק יג).

ובתוספתא כפשוטה פירש כי החילוק הוא בין פורש במקום שאין בו כרגע חיות והן באות אחר כך, בו הוא פטור הואיל ובאות מאליהם. לבין פורש במקום שיש בעלי חיים, ומכניסם למצודתו על ידי פריסתה, שחייב הואיל וצד בידיים (עיין היטב בדבריו עמ 52 שו' 17-18).

צידת עכברים

כתב בשו"ת מהר"ח אור זרוע:

"אע"ג דתנן (שבת יז:) אין פורסין מצודות חיה ועוף ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום, נראה דמצודות עכברים מותר לפרוס. דאי נמי עביד בשבת ואפילו היה צד בשעת פריסת המצודה לא מיחייב חטאת, דמלאכה שאינה צריכה לגופא היא מ"ד אצידת נחש"                                                            (סי' מ"ז).

למה בדיוק מתכוין ה'אור זרוע'? מדבריו נראה שרוצה להתיר פריסת מצודה לעכברים בערב שבת, אולם בזה הרי קיי"ל כבית הלל שהתירו לפרוס מצודה מבעוד יום גם לחיות ולעופות! מפני זה יש שנטו לומר שרצה להתיר לפרוס מצודה לעכברים בשבת עצמה (עי' דעת תורה להמהרש"ם שט"ז, ד), אבל לא נראה כן מלשון המהר"ח או"ז, וצריך לדחוק שהתכוון לומר שאף ב"ש מודים בזה, וצ"ע[2].

כתב המג"א:

"הפורש מצודה ובשעת פרישתו נכנס חיה לתוכה - חייב. אבל אם נכנס אח"כ לתוכה פטור אבל אסור, שאינו יודע אם יצוד אם לאו (תוס' דף יז) ונ"ל דמה"ט אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים"

                                                 (סי' שט"ז, סעיף ט).

המג"א הסיק מדברי התוס' כי יש לאסור לפרוס מצודה בשבת לצוד עכברים אע"פ שאינו לוכד בשעת פריסתו, והבין כנראה שאיסור דרבנן מיהא איכא בזה. נשאלת השאלה, מדוע אין מקרה זה נחשב כגרמא בעלמא אותו מתירה הגמרא להלן (קכ:)? והנה, אי נימא שהבעייה בפריסת מצודה מפני שאינו ודאי שיצוד, אבל בודאי צד הוי מעשה אתי שפיר דבספק הוי איסור דרבנן[3], אבל אם הבעיה היא שכל זמן שאינו צד בשעת פריסה חשיב גרמא, יש לעיין בזה.

בשו"ת 'אבני נזר' עסק בעניין זה וכתב כך:

"אשר הוקשה לו מהא דכתב המג"א דאסור לפרוס מצודה לצוד עכברים אף דהוי רק גורם שיצוד אחר כך וגורם על ידי בעל חי גרע טפי מגורם על ידי רוח שהוא בטבע. וצידת עכברים אין צריך לגופה'         (סי' שפ"ט).

ה'אבני נזר' מקשה שתי קושיות:

  1. כיוון שמדובר בגרמא על ידי בעל חיים, צריך להתיר יותר מגרמא על ידי רוח, שהרי גרמא בשבת שרי.
  2. אפילו בידיים אין בזה איסור דאורייתא שהרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, מפני שהיום רוב האנשים צדים את העכברים רק כדי להגן על עצמם מנזקיהם, ואינם משתמשים לא בהם ולא  בעורם.

האבני נזר שם השיב לאור שיטתו שהובאה לעיל שבכל מקום שבודאי יצוד נחשב כעושה מעשה צידה, ולכן כתב:

"ועתה נשובה לדברי המג"א. בפורס מצודה לצוד עכברים שבבית. בוודאי יצוד אחת כיון שמצויין בבית. ואם כן למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב איסור תורה יש... דכיון שדרכה בכך במשכן חייב משום מלאכת מחשבת. כמו זורה ורוח מסייעתו בקל וחומר מנזיקין. ואם כן בדאורייתא צריכין לחוש לדעת הרמב"ם דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. אך אף למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ולא מחייב משום מלאכת מחשבת. מכל מקום אסור. ואינו מותר משום גרמא. דבצידה הוי מעשה ממש. דמעשה פורס מצודה חשוב צידה כנ"ל"                                         (שם).

וכבר התקשינו למעלה בהבנת טענתו היסודית.     

לגבי שאלתו הראשונה של ה'אבני נזר', ראיתי בשו"ת 'מנחת שלמה' שחידש דלא אמרינן דגרמא שרי בשבת אלא רק בתרתי למעליותא:

"חדא דהוי גרמא ולא קעביד כלל מעשה בידיים, וגם דווקא בכה"ג דהוי נמי כלאחר יד דרק אז הוא דשרי גם מדרבנן משא"כ בכה"ג שעושה כדרך המלאכה ולא כלאחר יד שפיר אסור גרמא מדרבנן אפי' במקום פסידא"         (ח"ב סי' כו).

אחת מההוכחות אותן הוא מביא לעיקרון זה הינה מנידוננו:

"ועיין בתשובת מהרי"מ פאדווא סי' נב שפירש בכוונת התוס' דטעמא דפטור מחטאת הוא מפני שאינו צד בידיים, ודלא כהמג"א עיי"ש, ובדברי מרדכי ריש סי' כב, ואיך שיהיה עכ"פ דבר זה מיהו נשמע דבכה"ג שאינו  צד בידיים רק מחטאת הוא דפטור אבל אין זה חשיב כלל בגדר גרמא דשרי גם מדרבנן אף לכתחילה, וגם פשוט הוא דאין פורסין מצודה ביו"ט אף בכה"ג דאי אפשר כלל שיצוד בשעת הפריסה...ומוכח מזה דכל שהוא צד כדרכו ולא כלאחר יד שפיר אסור מדרבנן בין בשבת ובין ביום טוב אפי' במקום פסידא"

                                                                          (אות ב' שם).

בנוגע לשאלתו השני של ה'אבני נזר' שגם אם יצוד ממש בשעת פריסת המלכודת לא הוי איסור דאורייתא דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, אחרונים רבים[4] כתבו שדינו של המג"א הוא רק לשיטת הרמב"ם, הפוסק כר"י לחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל לרוב הראשונים הפוסקים כר"ש, אין לאסור פריסת מצודה לעכברים בשבת.

ונראה לי עוד לומר, שבודאי אין טעמו של המג"א מצד החשש שמא יתפוס בשעת הפריסה, שהרי בעכברים פשיטא שאין לחוש לזה, ואדרבה עכברים אינם מתקרבים למצודה כשרואים אדם המתעסק בה, ויותר נראה בכוונת דבריו, שהוא סבור שעצם הפריסה אף אם יצוד מאוחר יותר היא איסור דרבנן לשיטתו, דהוי צידה מדרבנן. ונראה לי הטעם, שאע"פ שאינו לוכד באותה שעה ממש, אין לראות זאת כגרמא בעלמא, משום שכיוון שזוהי הדרך לצוד בעלי חיים שונים, אסרו חכמים כל פריסת מצודה כצידה מדרבנן, שמן התורה אינו נחשב מעשה צידה אלא כשצד ממש בשעת פריסה, ואסרו חכמים כל פריסה, אך לא מחמת חשש שילכוד בשעת פריסה.

נבאר יותר: פריסת מצודה אינה צידה גמורה מפני חוסר הוודאות שבה[5], וגם מפני שברגע זה לא התחיל שום תהליך. הדבר אינו דומה לבישול שם התהליך מתחיל בשעת ההנחה על גבי האש. כאן שום דבר לא מתחיל, ולפיכך אין בפריסת מצודה צידה מן התורה. אולם לדעת המג"א, חז"ל סברו שכיוון שזוהי דרכם של בני אדם לפרוס מצודות, יש לראות בזה צידה מדרבנן. ואפשר שמקורו של המג"א לתפיסתו הוא מדברי התוס' שבת יז: שכתבו: 'אע"ג דבשבת נמי אם פירש מצודה אינו חייב חטאת', וברור מדבריהם דחטאת הוא דליתא, אבל איסורא מיהא איכא, והבין המג"א שהוא האיסור של צידה דרבנן. לדברינו, אין מקום לקושיות הגרמא, ולא לדיון של מלאכה שאינה צריכה לגופה, מפני שזה שייך רק כשדנים מצד גזירה שמא ילכוד בשעת הפריסה, אבל אם הוא איסור צידה מדרבנן יש לאסור גם באינו צריך לגופה.

עכברים - דבר שבמינו ניצוד?

והנה, יש לעיין אם עכברים נחשבים כדבר שבמינו ניצוד, ושייכא בהו צידה מדאורייתא, כדי שנאסור בהם צידה מדרבנן של פריסת מצודות. במבט ראשון נראה להוכיח מן המשנה בריש שמונה שרצים, שהעכבר חשוב במינו ניצוד, שהרי המשנה שם חילקה בין שמונה שרצים (וביניהם העכבר) שנקטה בסתמא שהצדם חייב, לבין שאר שקצים ורמשים שרק מי שצדם לצורך חייב, וביארו התוס' שם:

"דבשאר שקצים ורמשים שאין להן עור צריך שיתכוין לשום צורך דסתמיה לאו לצורך קיימי אבל בשמונה שרצים דרישא דיש להם עור סתמייהו ניצודין לצורך עורן"                (קז. ד"ה שמונה).

כלומר, שמונה שרצים הואיל ויש להם עור, הם ניצודים בדרך כלל לצורך עורם, וחשובים במינם ניצוד. אולם בימינו קשה לומר זאת, כי רוב צידת העכברים בימינו היא רק כדי שלא יזיקו וישחיתו בבית, ודומה המצב למה שכתב הרמב"ן לעניין שאר שקצים ורמשים המוזכרים במשנה:

"משמע דשמונה שרצים האמורים בתורה אין דרכן להזיק וכל צידתן לצורך היא, אבל שאר שקצים ורמשים שדרכן להזיק פעמים אדם צדן שלא לצורך כלומר כדי שלא יזיקו".

אם כן, לאור זאת, אפשר שעכברים בימינו ייחשבו לאין במינו ניצוד. יש לציין כי עדיין יש מקום לדון מצד מה שמשתמשים היום בעכברים בתעשיית המחקר הרפואי, וצדים אותם לצורך זה. אולם, נראה לענ"ד שהוא תחום נפרד, וכיוון שעכברי הבית ניצודים בדרך כלל כדי שלא יזיקו ולא לצורך עורם או כל צורך אחר, מיקרי אין במינו ניצוד.

אך, בזאת יש לדון, גם אם נאמר שחשוב אין במינו ניצוד, הלא אין היתר לצודן בשבת, והוא רק פטור, כדאיתא להדיא במשנה שם, ומה שיש להתלבט הוא האם חז"ל קבעו צידה דרבנן רק בדברים שבמינם ניצודים או שלא חילקו בזה, ומסתבר לי מאוד, שהם שני דברים שאין תלות ביניהם, דהיינו, שחז"ל קבעו שפריסת מצודה היא צידה מדבריהם, והם גם קבעו שיש צידה מדרבנן גם בדברים שאין במינם ניצוד, ובעכברים, הוו תרי דרבנן, ומסתבר לי שיש גם בזה איסור ואין להתיר לכתחילה צידה שכזו[6].

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

אמנם, לדידן שאנו פוסקים כב"ה מותר לפרוש מצודות מבעוד יום, אף שהולך וצד במהלך השבת, כיוון שאינו עושה מעשה בשבת. וחזות קשה ראיתי באחרונים שדימו נידוננו, לזורק חץ , שאנו אומרים אישו משום חציו [עיין ב"ק כב.], והפגיעה נחשבת כמעשה האדם, והקשו שאם כן נחייב גם בפורס מצודה מערב שבת אם נלכדים שם בשבת משום שהיא צידה של האדם, ובנו דבריהם על יסוד דברי הנימוק"י ב"ק לעניין מבעיר בערב שבת. והנה, מזה שנים רבות, ששמעתי מפי מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א להעיר על דברי הנימוק"י הנ"ל, שקושייתו ודבריו מרפסן איגרי, לכאורה, שהרי יש לחלק חילוק ברור בין דיני נזיקין לדיני שבת, בדיני נזיקין השאלה המכרעת היא שאלת זהותו של המזיק או עושה המעשה, ובזה קיי"ל אישו משום חיציו, אבל בשבת השאלה אינה רק מי עושה את המעשה, ואפילו אינה עוסקת רק בשאלה מתי נעשה המעשה אלא בשאלה של האדם הזה האם הוא עושה מעשה כלשהו מבחינתו שפוגע בקדושת השבת או לא וכיוון שהאדם ירה את החץ, או הבעיר או פרס את המצודה והלך לו לדרכו, ומשעת כניסת השבת אינו עסוק כלל במעשה זה, ומבחינת התודעה האישית שלו אינו עוסק כלל בזה, אף שמבחינה משפטית נזקפת כרגע הבערה או צידה לחובתו, אין זו עבירת שבת, שהרי אינו עסוק בזה בשבת כלל, ולפיכך אינו חשוב מחלל שבת. תפיסת הנימוק"י שונה, והוא מבין כנראה, שאף שהאדם אינו עסוק במלאכה בשבת, כיוון שהיא נעשית בשבת, ונזקפת לחובתו של אדם זה שהמעשה מיוחס אליו, נקרא עושה מלאכה בשבת[7]. אך, הנידון של צידה שונה לענ"ד אף מן המבעיר, שבמבעיר המעשה כבר החל משעה ראשונה, ולכן הכול מתייחס אל האדם, וכיוון שיש רציפות, אנו רואים גם את הגלגול שמתגלגל בהמשך ההבערה כמעשה האדם, אע"פ שהעשייה החלה מבעוד יום, אבל בפריסת מצודה הרי לא מתרחש מאומה באותה שעה ורק שלאחר זמן תבוא החיה ותילכד במצודה, בזה יש לומר שאף לדעת הסוברים שפורס מצודה בשבת חייב חטאת כי נחשבת צידה, כשעושה כן מערב שבת, יש להתיר, משום שכשעושה כן בשבת, כיוון שתחילת העשיה בשבת אף שבאותו רגע לא קורה מאומה, אבל עתיד להתגלגל ממנה מעשה יש לשייכו לאדם, אבל בעושה כן מערב שבת, ואין רציפות של עשייה הרי נוצר נתק בין המעשה של ערב שבת להתגלגלות בשבת.

 

 

 


[1]   מדברי המאירי מתחדש, שיש חומרא מיוחדת לעשות פעולה מערב שבת אם כולה מכוונת לעשייה בשבת דווקא, אבל אם עושה פעולה המתחילה בחול ונמשכת אל השבת אין לאוסרה אף לב"ש אלא אם יש בעשייתה בשבת חיוב חטאת. פעולה המכוונת כולה לעשייה בשבת עצמה, פוגעת במהותה של השבת שבה יש דרישה לשביתת היצירה כולה. הדבר דומה לדעה המבינה בדעת ב"ש שיש דין של שביתת כלים, אבל פעולה המתחילה ביום שישי ונמשכת אל תוך השבת, יש לגרור את כל הפעולה כאילו נעשתה מבעוד יום, ואין אנו רואים פגיעה אנושה בקדושת השבת. להבהרה, יש לציין שאין כאן חיוב על האדם בשום פנים, מפני שאינו עושה בעצמו מעשה בשבת, אבל יש בזה פגיעה בקדושת היום, וגזרו חכמים על כך. לדעת ב"ה, אין זה רלוונטי כלל, כי הם מתירים כל דבר הנעשה עם השמש, כל עוד האדם אינו פועל בעצמו בשבת.

[2] ביישוב הקושי בדבר העיסוק בשיטת ב"ש, אף שקיי"ל כב"ה, כתב בשו"ת יביע אומר או"ח ג/כ: 'דאטו טעמא דב"ש אתי לאשמועינן, והא ב"ה פליגי אדב"ש ומתירין לפרוס מצודות חיה ועוף מבעו"י. וכ"ש לצוד עכברים. ולכאו' י"ל לפמ"ש מהר"ם בן אדרת בס' בירך משה (ביצה כא), ..אע"ג דלא קי"ל כב"ש, נ"מ אם יש לאדם להחמיר על עצמו, וכמ"ש בביצה (כא:) מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירים על עצמם (כב"ש). והא דתנן (ברכות י:) בעובדא דר"ט, כדאי היית לחוב בעצמך על שעברת ע"ד ב"ה, היינו דוקא היכא דפליגי בפי' הכתוב וכו'. ע"ש. ולפ"ז ה"נ דהויא גזרה ולא פליגי בפירושא דקרא טוב להחמיר כב"ש. וקמ"ל מהר"ח או"ז דמ"מ בכדי לצוד עכברים מותר לכ"ע, ואין להחמיר'.

[3] וכן היא נטיית המג"א בסי' רנב ס"ק כ' בהגהה שם [הזכרנוהו בדברינו לעיל], שסבור שאם בודאי לוכד חייב גם לאחר זמן.

[4]   עיין למשל חיי אדם כלל ל' סעיף ז: 'עכבר שהוא דבר שבמינו ניצוד, דיש מין עכברים שמשתמשין בעורן, ולכן אע"ג שבמדינתנו אין משתמשין בעורן, לרמב"ם חייב, דהוי מלאכה שאינו צריך לגופה, ולכן אסור להעמיד מצודה שיצודו בה העכברים, כ"כ המ"א ססק"ט (והוה לי' לפרש דדוקא לרמב"ם. אבל להפוסקים כר"ש, אפי' אם יהיה ניצוד בשעת פרישתו, פטור)'

[5] עיין למעלה שכתבנו שאף בפורס בחורשין, אין זו ודאות גמורה, ובייחוד שהוודאות קיימת לגבי כלל בעלי החיים, ולא לגבי כל בעל חיים בנפרד, ואינו נחשב ניצוד [עי' גם אבנ"ז קצא/ג].

[6] מובן שיש עוד לדון בשאלת פריסת מצודות בשבת מצד עצם העיסוק במצודה, בשאלות של מוקצה ועובדין דחול. אך, לדברינו אין צורך בכך, כי גם מצד איסור צידה נראה לי שאין להתיר פריסת מצודות לעכברים בשבת.

[7] ואפשר שהוא סבור שעצם העובדה שנעשית מלאכה בשבת היא בעייתית ומפרה את השביתה בעולם, וכיוון שבנידוננו הפעולה מיוחסת לאדם זה הרי הוא הכתובת לפגיעה זו בקדושת השבת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)