דילוג לתוכן העיקרי

פרישת כהן גדול שבעה ימים קודם יום הכיפורים | 2

קובץ טקסט

בשיעור הקודם ראינו שתי גישות עקרוניות באשר למשמעות הפרישה: לפי גישה אחת הפרישה קשורה להכנה לעבודה, בין מההיבט המעשי המחייב ללמד את הכהן כיצד לבצע את עבודתו במדויק, ובין מההיבט המעמדי. לפי הגישה השנייה, מטרת הפרישה היא להתכונן למפגש שבין הכהן הגדול ובין השכינה - בקודש הקודשים.

בשיעור היום נדון במספר סוגיות הלכתיות הקשורות לדין הפרישה וננסה לבחון האם ניתן לתלות את הדיונים ההלכתיים בנושאים אלו, בהבנות שונות של מטרת הפרישה.

האם הפרישה מעכבת?

בגמרא בדף ג ע"ב מופיעה קושיא של ר"ל על שיטת ר"י:

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: מהיכא קא ילפת לה - ממלואים, אי מה מלואים - כל הכתוב בהן מעכב בהן, אף הכא נמי - כל הכתוב בהן מעכב בהן. וכי תימא הכי נמי? והתנן: ומתקינין לו כהן אחר, ולא קתני מפרישין!

                                                (בבלי, יומא, דף ג ע"ב)

ר"ל מעיר על כך שהפרישה בימי המילואים מעכבת, ואם ר"י אכן לומד ממנה ליום הכיפורים הרי שגם בדיני יום הכיפורים הפרישה אמורה לעכב, ואילו מהמשנה לא משמע כך - שהרי הכהן שמתקנים למקרה שהכהן הגדול יפסל, לא פורש שבעה ימים.

הגמרא אינה מסבירה כיצד יענה רבי יוחנן על שאלה זו. התוס' רי"ד על אתר כותב:

ור' יוחנן סבר - אף על גב דממילואים ילפינן לא ילפינן אלא למצוה ולא לעכב.

כך גם כותב הריטב"א ומפנה לירושלמי פרק א הלכה א שם הסבירו בצורה דומה את שיטת רבי יוחנן. גם בדף ב ע"א מעיר הריטב"א כדבר פשוט שאפילו למאן דאמר שהפרישה היא דין דאורייתא, היא אינה מעכבת.

השאלה המתעוררת היא מה הסברא לחלק בין היום השמיני למילואים ובין יוה"כ, לפי שיטת רבי יוחנן, בעניין שאלת העיכוב?

הריטב"א (ב ע"א) משיב על כך בקצרה ומסביר:

דאפילו למאן דאמר דהפרשה מדאורייתא ממלואים, מצווה בעלמא היא] לא מעכבא בעבודת יום הכיפורים.

נראה שקשה לדייק מהגדרתו  שהפרישה היא 'מצווה בעלמא', כיצד הוא תופס את מהות הפרישה וטעמה אולם נראה שברמה העקרונית ברור שככל שנבין שהפרישה אינה משרתת את העבודה אלא היא בעלת אופי עצמאי הקשור לכניסה אל הקודש, יהיה קל יותר להבין שהיא אינה מעכבת את העבודה.

האור שמח (רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ פרק א', ג) נדרש לשאלה זו ועונה:

והנה פרישה לכהן גדול הוי דומיא דקידוש ידים ורגלים, וקידוש ידים ורגלים קיימא לן דאם לא קידש ידיו ורגליו שחרית לצורך עבודה חלל עבודתו, וכאי גוונא אף דצריך לקדש ידיו ורגליו בין עבודת בגדי זהב לעבודת בגדי לבן אף על פי כן אם לא קידש לא נתחללה עבודתו... כן גבי פרישה, אף שבמלואים היו מעכבים - הוא משום שבפרישה דמלואים נתקדשו להיות ראוים לכהונה, ובלא זה לא היו ראוים לעבודה כלל, ולכן אם לא הופרשו אז היה עבודתם מחוללת, ולא נתקדשו בקדושת כהונה, דוגמא דאם לא קדשו ידיהם ורגליהם שחרית, שבלא הקידוש אינם ראוים אף לעבודת כהן הדיוט, שחללו עבודתם, אבל פרישה דכהן גדול ביום הכיפורים... כמו דלא מעכבי ואינן מחללין עבודתם אם לא קדשו בין עבודת בגדי לבן לבגדי זהב ולבגדי זהב לבגד לבן, כן פרישה של מי שראוי לכהונה ולכל העבודות בלא הפרישה, רק על ידי הפרישה הוא נעשה ראוי לעבודת יום הכיפורים, אותה פרישה אינה מעכבת, ועבודתו כשירה בלא חלול.

האור שמח מבין, כפי שראינו בעבר בדברי הגרי"ד, שמטרת הפרישה היא להעניק לכהן מעמד מיוחד וקדושה המכשירה אותו לעבודה. בהקשר זה, הדבר דומה לימי המילואים אשר גם בהם הפרישה קידשה והכשירה את הכהנים לעבודתם. את ההבדל שבכל זאת מצאנו לעניין העיכוב הוא מסביר לאור הלכות קידוש ידיים ורגליים - בעוד שכהן שלא קידש ידיו ורגליו בבוקר לא כשר לעבודה אף בדיעבד, אם הכהן הגדול ביום הכיפורים לא קידש ידיו ורגליו בזמן שמחליף בגדים, אף שלכתחילה צריך לעשות כן, הוא לא פסל את עבודתו.

לסיכום, מדברי האור שמח עולה שיש לחלק בין התקדשות ראשונית ובסיסית בהתחלה ובין תוספת התקדשות בשלבי הביניים שהיא אינה מעכבת.

גם הגרי"ד (שם), לשיטתו, מסביר את החילוק באופן דומה (אם כי הוא עושה שימוש במודל אחר על מנת להסביר את ההבדל בין הדינים). הגרי"ד מפנה לדברי הרמב"ם בהלכות כלי מקדש (פרק ד, ה"יג) העוסקים בקידוש כהן גדול לעבודה על ידי ריבוי בגדים. הרמב"ם כותב שם שצריך להלביש את הכהן ולהפשיטו ושוב להלבישו במשך שבעה ימים, ומשווה תהליך זה להליך המשיחה בשמן, שאף הוא ארך שבעה ימים. בסיום ההלכה, הרמב"ם מוסיף ומציין שאם הכהן עבד לפני שסיימו את שבעת הימים, עבודתו כשרה "הואיל ונתרבה ונמשח פעם אחת נעשה כהן גדול לכל דבר".

הגרי"ד כותב על כך:

והנה אף ברמב"ם ניתן לראות יסוד לדברנו, שכן קבע שיתכן כהן שבדיעבד מוגדר "כהן גדול לכל דבר" ואף על פי כן לכתחילה חסר לו מימד הכשר כהונה גדולה – דהיינו, כהן תוך שבעת ימי מלואיו. 

אם כן, האור שמח והגרי"ד, מסבירים את אי העיכוב אף לשיטתם שיש קשר ברור בין הפרישה ובין ההכשר לעבודה.

ממה צריך הכהן הגדול לפרוש?

הגמרא בדף ו ע"א מסיקה שמצד דין הפרישה המהותי, הן לפי רבי יוחנן והן לפי ריש לקיש, אין הכהן צריך לפרוש מאשתו לגמרי ורק לפי ר' יהודה בן בתירא, החושש לטומאת נדה, יש לעשות כן:

מפרישין כהן גדול וכו'. למה מפרישין? למה מפרישין? כדקאמרינן, אי לרבי יוחנן כדאית ליה, אי לריש לקיש כדאית ליה! הכי קאמר: מביתו למה פירש? תניא, רבי יהודה בן בתירה אומר: שמא תמצא אשתו ספק נדה, ויבא עליה. - אטו ברשיעי עסקינן? - אלא: שמא יבא על אשתו, ותמצא ספק נדה.

הראשונים על אתר נחלקים בהבנת דברי הגמרא בשאלתה 'מביתו למה פירש': רש"י מסביר שהשאלה היא מדוע אשתו לא באה עמו ללשכת פלהדרין, מתוך הנחה שלשכה זו לא התקדשה. אולם התוס' ד"ה 'מביתו' דוחים את שיטתו שהרי וודאי שהייתה ללשכה לכל הפחות את קדושת הר הבית, וכל ההר נחשב כמחנה לוויה אשר בעלי קרי אסורים בו. אי לכך, הם מפרשים שהשאלה היא מדוע לא הפרישו אותו למחילה אחת בהר הבית שאין בה קדושה (ושם ישהה עם אשתו).

המשותף לרש"י ותוס' היא ההנחה שבכל מקרה הכהן הגדול צריך לשהות בתחומי המקדש כל שבעת הימים. אכן, התוס' ישנים והתוס' רא"ש מביאים את ריב"ן בשם רש"י שפירש אחרת את השאלה וסבר שהכוונה היא מדוע שלא ילך לביתו לאחר תמיד של בין הערביים? זאת אומרת שמעיקר דין הפרישה הכהן היה יכול לצאת לביתו בערב (ורק בגלל חשש טומאה מונעים זאת ממנו).

על פניו דיון זו תלוי בצורה ישירה באופי הדין וטעמו: תוס' ישנים הבינו שתכלית הפרישה היא למען לימוד העבודה וכד' וממילא לאחר שהכהן סיים את עבודת היום הוא יכול לצאת לביתו. אולם רש"י ותוס' הבינו שיש מטרה עצמית בפרישה, בין אם מדובר על התקדשות לקראת העבודה (כדרכם של האור שמח והגרי"ד) ובין אם מדובר על התקדשות והכנה לקראת הכניסה אל קודש הקודשים.

אלא שאם כך, נראה שכל הדיון הזה מתאים דווקא לשיטת רבי יוחנן, אשר כפי שראינו יש מקום להתלבט בדעתו באשר לאופי הפרישה ומטרתה. לשיטתו של ר"ל, לעומת זאת, נראה שמוכרחים לומר שהכהן אינו יכול לצאת מתחום המקדש או ההר כל שבעת הימים. אכן, הירושלמי מקשר במפורש את שיטת בן בתירא דווקא לשיטת רבי יוחנן (א,א):

מאן דאמר רבי יוחנן - צריכה לבן בתירה. מאן דאמר בן בתירה - צריכה לרבי יוחנן; אילו אמר ר' יוחנן ולא אמרה בן בתירה, הוינן אמרין ישמש מיטתו וישן לו בלשכת פלהדרין הוי צורכה להיא דאמר בן בתירה; אילו אמר בן בתירה ולא אמר רבי יוחנן, הוינן אמרין יפרוש ממיטתו וישן לו בתוך ביתו.

הירושלמי מסביר שכדי להסיק שהכהן צריך לשהות ללא אשתו צריך הן את רבי יוחנן והן את בן בתירה: אם היינו מסתפקים רק בשיטת רבי יוחנן, היינו מאפשרים לו לשמש מיטתו ולישון בלשכת סנהדרין ואילו היינו מסתפקים רק בשיטת בן בתירה היינו מפרישים אותו מאשתו כל שבעה מבלי בכלל לשהות בלשכת פלהדרין.[1]

מה עושה הכהן הגדול כל שבעה?

המשנה השנייה במסכת (יד ע"א) מתארת מה עושה הכהן כל שבעה:

כל שבעת הימים הוא זורק את הדם, ומקטיר את הקטורת, ומיטיב את הנרות, ומקריב את הראש ואת הרגל. ושאר כל הימים, אם רצה להקריב - מקריב. שכהן גדול מקריב חלק בראש, ונוטל חלק בראש.

                                (בבלי יומא, דף יד ע"א)

לאור ההבנות השונות שראינו באשר לאופי ומהות הפרישה, יש לדון האם המתואר במשנה הוא חלק המטרה העיקרית של הפרישה, ועל כן במעשים המתוארים יש 'קיום' של מהות הפרישה, או שמא זהו עניין נוסף במקביל  למטרה העיקרית של הפרישה.

הגרי"ד (שם, עמ' י), לשיטתו, תולה שאלה זו באופן ברור במחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן: לפי רבי יוחנן הלומד מהמילואים - המתואר כאן הוא מעיקר הדין, והעבודה היא היא  שיוצרת את ההכשר והמעמד המיוחד של הכהן. אולם לפי ר"ל, הלומד מסיני "נראה שאין אימוניו ולימודו במישורים אלה אלא מדרבנן כדי למנוע תקלה אפשרית, ואין להם זיקה לעיקר ההפרשה".

אולם הריטב"א בדף ו ע"א, בתוך דיון בשאלה האם לפי רבי יוחנן הלומד מהמילואים,  יכול הכהן מעיקר הדין לצאת מתחומי המקדש בלילות, מניח שגם לפי שיטת רבי יוחנן אין העבודה מהווה את עיקר העניין, וכפי שכותב "וגם זה שהוא עובד כל שבעה אינו אלא מדרבנן"[2]. הריטב"א קובע, אם כן, שאף אם  לומדים ממילואים עיקר הלימוד הוא רק לעניין עצם הפרישה ולא לעניין העבודה הנחשבת רק לדין דרבנן[3]. נראה שדבריו יכולים לחזק את ההבנה שהעלנו לעיל, לפיה גם לפי רבי יוחנן מהות הפרישה ומטרתה היא כהכנה לכניסה אל הקודש.

זמן הפרישה

שאלה נוספת שהעלו האחרונים היא ממתי בדיוק יש להפריש את הכהן הגדול. השפת אמת בראשית המסכת (סוף ד"ה 'במשנה') התלבט האם יש להפרישו כבר מהלילה של היום הראשון  - שהרי במילואים הציווי היה ביום הראשון דווקא. בסוף דבריו הוא מפנה לגמרא בדף ו ע"א שלפי תירוץ אחד שם עולה שהפרישו את הכהן סמוך לשקיעת החמה שמונה ימים קודם יום הכיפורים (ומכיוון שזמן זה הנו סמוך לשקיעה קרי ליה שבעה ימים).

גם הגבורות ארי עוסק בהרחבה בשאלה זו (דף ג ע"ב ד"ה 'אף'). בתחילה הוא מציע שאין צורך לפרוש מתחילת היום הראשון וסגי במקצת היום של יום א' ורוצה להוכיח מהסוגיא בדף ו ע"א אולם לאחר מכן הוא מתקשה בהצעה זו שהרי מי שלומד ממילואים לכאורה יצריך לפרוש שבעה ימים שלמים יומם ולילה. אלא שלבסוף הוא מערער על ההנחה האחרונה באשר לימי המילואים ומציע שאולי גם בהם הפרישה הייתה רק מהיום] ורק לאחר מכן הייתה חובה של יום ולילה וכמו בקודשים שהלילה הולך אחר היום. הוא מסיים במסקנה שעל פי פירושו יש לומר שליל ח' אף הוא חלק מחובת הפרישה וכותב שלפי זה נראה שאף ליל יוה"כ נכלל בחובה זו.  

סיכום

הן הבבלי והן הירושלמי מביאים מחלוקת בין רבי יוחנן לבין ריש לקיש באשר למקור ממנו למדים את הצורך להפריש כהן גדול שבעה ימים לפני הכהן הגדול: ריש לקיש למד ממשה רבנו שהמתין שישה ימים לפני שעלה לקבל פני שכינה ואילו רבי יוחנן למד מההשוואה לימי המילואים. כפי שראינו, באשר לריש לקיש מטרת הפרישה היא ברורה: הכנה לקראת הכניסה אל קודש הקודשים, אל מקום השראת השכינה. באשר לרבי יוחנן, הראנו שניתן להבין את שיטתו בשתי דרכים, כאשר יתכן מאוד שהדבר תלוי במדרשים השונים שהובאו בסוגיות להסבר שיטתו: דרך אחת היא שלשיטתו מטרת הפרישה היא הכנה מעשית לקראת העבודה של יום הכיפורים (הגרי"ד הציע שהפרישה מקדשת ומכשירה את הכהן לעבודה). דרך שנייה היא שלמעשה גם לשיטתו של רבי יוחנן מטרת הפרישה היא הכנה לקראת גילוי השכינה, כאשר התבוננות בפסוקים מגלה שמטרתם של ימי המילואים וחנוכת המשכן היא השראת השכינה.

כפי שניסנו להראות, שאלת משמעות ואופי הפרישה באה לידי ביטוי במספר דיונים הקשורים לחובת ההפרשה: האם ההפרשה מעכבת, ממה צריך לפרוש, ומה צריך הכהן הגדול לעשות בימים אלו.

בסופו של דבר נראה ששני הנימוקים שעלו בסוגיא זו: הכנה למפגש עם השכינה והכנה לעבודת הכפרה מסמלים למעשה שני הצדדים של יום הכיפורים כולו: מצד אחד זהו יום כפרה אך מצד שני כפרה זו מביאה לידי כניסה לקודש הקודשים ולגילוי שכינה מחודש.

 


[1] אולם עיין בגבורות ארי דף ג: ד"ה 'כי אתא' שמבין להפך שכל שאלת הגמרא ביחס לריב"ב היא רק אליבא דר"ל שלפי טעמו סגי בפרישה כל שהוא אך לר"י שלומד ממילואים הכהן חייב לשהות דווקא בעזרה במקום קדוש וברור שאשתו לא יכולה להיות עמו. על פניו מסברא (וכך, כאמור, מפורש בירושלמי) נראה להפך.

עוד יש להעיר שהתוס' ישנים בהמשך התקשו בה"א של הגמרא, לפי שיטתם, שהכהן הגדול יכול ללכת בלילות לביתו, שהרי כל דין הפרישה נלמד מימי המילואים ושם כתוב במפורש שהכהנים ישבו בפתח אוהל מועד "יומם ולילה". עיין שם מה שתירצו. בכל מקרה הם הניחו שבאמת הכהנים לא יצאו כלל כל שבעת הימים אלא שרמב"ן על התורה שם (ויקרא ח' לה) הביא מדרש המניח שהם יכלו לצאת לאחר סיום העבודה. עיין בתורה שלמה שם שהביא מדרשים חלוקים בנושא.

כמה אחרונים עסקו גם הם בשאלת היתר היציאה של הכהן: השפת אמת על המשנה בדף ב ע"א הציע לראות בסוכה מודל לכהן הגדול וכמו ששם יציאה ארעית מותרת, הוא הדין כאן. מנגד, ערוך השולחן העתיד הציע ללמוד מהכינוי של הגמרא בדף י ע"א את לשכת פלהדרין 'בית אסורין' (בהקשר של חיוב מזוזה) שאין הוא יכול לצאת את חומת הר הבית כל שבעת הימים.

[2] דברים דומים כתב שם גם התוס' הרא"ש.

[3] כאן יש לציין שרוב הראשונים הניחו שדין הפרישה הוא דין דאורייתא;  כך כתב הרמב"ם (הלכות עבודת יום הכיפורים, פרק א, ה"ג) שזה קבלה ממשה רבנו; הריטב"א בדף ב ע"א ועוד. אומנם התוס' בדף ד ע"א ד"ה 'נכנסו' טוענים  שהדרשות הם אסמכתא בעלמא אך עיין בדבריו של הגבורות ארי שם שדחה דבריהם. גם ערוך השולחן העתיד מניח כדבר פשוט שמדובר בדין דאורייתא. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)