דילוג לתוכן העיקרי

שמואל ב | פרק א' | דוד והנער העמלקי

קובץ טקסט

פרק א' (1) / דוד והנער העמלקי

אנו מתחילים בע"ה את השנה השלישית בלימוד ספר שמואל. כפי שציינו בעבר, החלוקה החיצונית של ספר שמואל לשני חלקים, שמואל א ושמואל ב, איננה חלוקה יהודית-מסורתית, ומקורה בתרגום השבעים. סביר להניח, שמחלקי הספר קבעו את החלוקה דווקא במקום זה משום שהפרק פותח במילים "ויהי אחרי מות שאול", בדומה לפתיחות של הספרים יהושע ושופטים. ואולם, מבחינה תוכנית מהווה פרק א' של ספר שמ"ב המשך ישיר לפרק ל"א בספר שמ"א, המספר על מותו של שאול, וסביר הרבה יותר היה להתחיל את החלק השני בפרק ב', העוסק בתחילתה של מלכות דוד. ייתכן אפוא שלמצטרפים אלינו בשנה זו יֵקל יותר להתחיל את הלימוד המשותף רק בפרק ב', שכן שני השיעורים הראשונים השנה יעסקו הרבה בדברים הנוגעים לפרקים שלמדנו בסוף ספר שמ"א.

ברצוני לאחל לכל הלומדים, חדשים עם ותיקים, שנת לימוד פורייה. אשמח כתמיד על תגובות, שאלות והערות, אותן ניתן לשלוח לכתובת הדוא"ל של בית המדרש הווירטואלי.

באיחולי שנת לימוד פורה ומהנה,

אמנון בזק.

א. עֲמָלֵקִי אָנֹכִי

סיפור הגעת הידיעה על מות שאול ובניו לדוד כורך באופן סמוי את שתי ההתרחשויות שאירעו במקביל בסיום ספר שמ"א. מאז המפגש האחרון בין דוד ושאול (שמ"א כ"ו), דילג המקרא מהנעשה אצל דוד לנעשה אצל שאול ובחזרה: פרק כ"ז עסק בהליכת דוד לאכיש, ופרק כ"ח - בשאול ההולך לבעלת האוב; פרקים כ"ט-ל' סיפרו על יציאת דוד ומחנהו עם אכיש למלחמה ועל המחיר ששילמו על כך בשבי נשיהם וילדיהם ביד העמלקים, ואילו פרק ל"א תיאר את מותו של שאול. כעת מתברר, שלתיאורים השונים יש מכנה משותף - עמלק:

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת שָׁאוּל וְדָוִד שָׁב מֵהַכּוֹת אֶת הָעֲמָלֵק וַיֵּשֶׁב דָּוִד בְּצִקְלָג יָמִים שְׁנָיִם: (ב) וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן הַמַּחֲנֶה מֵעִם שָׁאוּל וּבְגָדָיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ וַיְהִי בְּבֹאוֹ אֶל דָּוִד וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ: (ג) וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד אֵי מִזֶּה תָּבוֹא וַיֹּאמֶר אֵלָיו מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי: (ד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד מֶה הָיָה הַדָּבָר הַגֶּד נָא לִי וַיֹּאמֶר אֲשֶׁר נָס הָעָם מִן הַמִּלְחָמָה וְגַם הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם וַיָּמֻתוּ וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵתוּ:

כזכור, בשעה שהלך שאול אל בעלת האוב, הוא שמע מפי שמואל כי לדין המוות שהוטל עליו יש סיבה אחת: "כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק עַל כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה עָשָׂה לְךָ ה' הַיּוֹם הַזֶּה" (שמ"א כ"ח, כח). כעת מדגיש המקרא שמותו של שאול ביד פלשתים, שהיה, כאמור, עונש על כך שלא הכה את עמלק, אירע במקביל להכאת עמלק על ידי מחליפו - דוד.

רעיון זה מודגש על ידי זהותו הלאומית של המבשר על מות שאול. אותו איש מספר שכאשר ראה אותו שאול:

(ז) וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי וַיִּקְרָא אֵלָי וָאֹמַר הִנֵּנִי: (ח) וַיֹּאמֶר לִי מִי אָתָּה וָאֹמַר [כתיב ויאמר][1] אֵלָיו עֲמָלֵקִי אָנֹכִי:

הסיפור המובא כאן נעדר לחלוטין מן התיאור בפרק הקודם (שמ"א ל"א), ועוד נעמוד על כך להלן. מכל מקום, לפי תיאורו של הנער העמלקי, מצא שאול את מותו מיד לאחר שסיפר לו הלה על זהותו:

(ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי: (י) וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה:

הנה כי כן, המילים האחרונות ששמע שאול בחייו, קודם שמת מפני שלא קיים את צו ה' למחות את זכר עמלק, היו: "עֲמָלֵקִי אָנֹכִי".

ואם לא די בכך, דוד שב ושואל את הנער לזהותו:

(יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי:

להלן נדון בשאלה מדוע נזקק דוד לחזור ולשאול את הנער למוצאו. מכל מקום, האִזכור הנוסף של היות הנער עמלקי מחזק את הרושם שדבר זה הוא אכן נושא מרכזי בפרק.

ב. מגמת סיפורו של העמלקי

הנער העמלקי מספר לדוד על הקורות את שאול ברגעיו אחרונים, אבל הדברים שונים במספר פרטים מתיאורו של המקרא בפרק הקודם:

תיאור המקרא (שמ"א ל"א)

תיאור הנער (שמ"ב א')

(ג) וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים: (ד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ:

(ו) וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל חֲנִיתוֹ וְהִנֵּה הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים הִדְבִּקֻהוּ: (ז) וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵנִי וַיִּקְרָא אֵלָי וָאֹמַר הִנֵּנִי: (ח) וַיֹּאמֶר לִי מִי אָתָּה וָאֹמַר אֵלָיו עֲמָלֵקִי אָנֹכִי: (ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי כִּי אֲחָזַנִי הַשָּׁבָץ כִּי כָל עוֹד נַפְשִׁי בִּי: (י) וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ...

את ההבדלים הקלים יותר (מי היו הלוחמים שהתקרבו אל שאול - המורים בקשת או הרכב והפרשים - והאם היה שאול עם חרבו או עם חניתו) ניתן ליישב בדרך זו או אחרת,[2] אבל ההבדל המרכזי בין שני התיאורים הוא כמובן בשאלה כיצד בפועל מת שאול. לפי התיאור המקראי, שאול מת בנפילה על חרבו, והנער העמלקי אינו נזכר בו כלל. כפי שכתב רד"ק בשם הקדמונים, סביר להניח שהנער משקר. ואכן, יש דמיון בין דברי שאול לנושא כליו "שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ", לבין סיפורו של העמלקי כי שאול אמר לו "עֲמָד נָא עָלַי וּמֹתְתֵנִי"; ניתן להניח שהעמלקי אמנם היה בקרבת מקום, ואף היה עד לדברים שבין שאול לנושא כליו, ואז ייחס אותם לעצמו.[3]

ברם, אם כנים הדברים, כי אז יש לשאול: מה ראה העמלקי לשקר? מדוע ייחס לעצמו את הריגת שאול? שאלה זו מתקשרת להבנת גזר הדין הקשה שחורץ דוד על הנער. דוד מגיב בחריפות רבה כלפי העמלקי:

(יד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ ה': (טו) וַיִּקְרָא דָוִד לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר גַּשׁ פְּגַע בּוֹ וַיַּכֵּהוּ וַיָּמֹת: (טז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דָּמְךָ עַל רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ ה':

ודוק: דוד אינו טוען שהנער אכן הרג את שאול, והוא חורץ את דינו בשל עצם העובדה שייחס את המעשה לעצמו - "כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר".

ועדיין יש לשאול: מה ראה דוד לשפוט את העמלקי בחומרה רבה כל כך? הרי לפי סיפורו, הוא בסך הכול מילא את בקשתו של שאול! אם ביקש שאול להציל את כבודו ולא למות בידי הפלשתים, האומנם צריך היה הנער לסרב לבקשה זו?!

דומה שהתשובה לשאלה זו באה דווקא בהמשך הספר. כאשר הרגו שני שרי הגדודים של שאול, רכב ובענה, את איש בושת, בנו הנותר של שאול, אשר מלך תחתיו, והביאו את ראשו לדוד במחשבה שישמחוהו בכך, טען דוד כלפיהם בתקיפות: "כִּי הַמַּגִּיד לִי לֵאמֹר הִנֵּה מֵת שָׁאוּל וְהוּא הָיָה כִמְבַשֵּׂר בְּעֵינָיו וָאֹחֲזָה בוֹ וָאֶהְרְגֵהוּ בְּצִקְלָג אֲשֶׁר לְתִתִּי לוֹ בְּשֹׂרָה.[4] אַף כִּי אֲנָשִׁים רְשָׁעִים הָרְגוּ אֶת אִישׁ צַדִּיק בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ..." (ד', י-יא).[5] מכאן נראה, שמה שהפריע לדוד היה הדרך שבה הודיע הנער על מותו של שאול: כבשורה טובה, ולא כמבשר על אסון.

ועדיין הדברים צריכים ביאור: היכן ניכר בסיפורנו שהנער המגיד הציג את הדברים כבשורה טובה? אדרבה, מכמה נקודות נראה לכאורה להפך:

1. כבר מלכתחילה בא הנער כמי שנס באבלו מן המערכה: "וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן הַמַּחֲנֶה מֵעִם שָׁאוּל וּבְגָדָיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ". קריעת הבגדים היא ביטוי ידוע לצער ואבלות,[6] וכך גם שימת אדמה ועפר על הראש.[7]

2. הנער מתאר את האירועים בסדר עולה: "אֲשֶׁר נָס הָעָם מִן הַמִּלְחָמָה וְגַם הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם וַיָּמֻתוּ וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵתוּ". כפי שנראה בהמשך, תיאור זה מצטרף לקווי דמיון רבים שבין סיפור זה לסיפורו של האיש ששב לשילה אחרי מפלת ישראל לפני פלשתים, אך בשלב זה נסתפק בציון העובדה שאף הלה תיאר את המפלה מן הקל אל הכבד: "נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים נִלְקָחָה" (שמ"א ד', יז).[8] מכאן משמע, שהנער המגיד אכן ראה את מותם של שאול ובניו כאירוע הטרגי ביותר.

3. הנער גם טורח להדגיש, שכשהרג את שאול ידע שהוא בסך הכול מחיש את קצו, וששאול היה מת בכל מקרה: "וָאֶעֱמֹד עָלָיו וַאֲמֹתְתֵהוּ כִּי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ".

דברים אלו מחריפים את השאלה: מדוע כעס דוד על הנער והוציאו להורג?

ג. הנזר

דומה שהנקודה הבעייתית עולה בסוף סיפורו של הנער: "וָאֶקַּח הַנֵּזֶר אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ וְאֶצְעָדָה אֲשֶׁר עַל זְרֹעוֹ וָאֲבִיאֵם אֶל אֲדֹנִי הֵנָּה". אם עד לשלב זה נראה סיפורו של העמלקי סביר, אולי אפילו מעורר אמפתיה, הרי שבצעדו זה סוטה העמלקי מתפקיד המספר. לקיחת הנזר מעל ראש שאול והבאתו לדוד מעידה, ללא ספק, כי בעיני הנער מהווה סופו של שאול גם הזדמנות להמלכת דוד.[9] גם אם העמלקי לא ביטא שמחה על מותו של שאול, מכל מקום, היה בצעד זה צד של חנופה כלפי דוד, ותחושה כאילו אם כבר אירעה טרגדיה, לפחות יוכל הוא להפיק ממנה טובת הנאה על ידי מה שנראה בעיניו כרצוי לדוד.

אלא שדווקא בנקודה זו עורר העמלקי את חמתו של דוד. כפי שראינו לאורך ספר שמ"א, דוד גילה כבוד רב, לעתים אפילו תמוה, כלפי שאול, ומנע כל פגיעה בו, בחזרו שוב ושוב על דבר היותו "משיח ה'". כך למשל אמר דוד לאנשיו, שסברו להרוג את שאול כשנכנס לבדו למערה שבה הסתתרו - "חָלִילָה לִּי מֵה' אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא" (שמ"א כ"ד, ו); וכך דחה טענה דומה של אבישי בשעה שירד אתו למחנה שאול - "חָלִילָה לִּי מֵה' מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה'" (שם כ"ו, יא).[10] אם כבר נהג העמלקי ביחס שכזה כלפי שאול, הרי שגם פגיעתו בשאול נתפסה כבלתי-מוצדקת. כזכור, נערו של שאול לא היה מסוגל לקיים את ציוויו לדקרו בחרב: "וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד". מן הסתם פחד נושא הכלים בדיוק ממה שהזכיר דוד - לשלוח יד במשיח ה'. בדברי העמלקי, לעומת זאת, אין ניכר כל היסוס ביחס לצעד הזה, והדבר מצטרף לתחושה שהוא נהג בדו-פרצופיות בכל הנוגע למשמעות האירועים הקשים שבהם נכח.

על כל זאת ניתן להוסיף, כי היות הנער מעמלק רק מחמירה את העניין. ייתכן שמשום כך חוזר דוד ושואל את הנער למוצאו, אף שהדבר כבר היה ידוע מסיפורו. כיוון שמתברר שהנער פעל גם ממניעים אישיים, אין זה מן הנמנע שהיה במעשהו גם צד של נקמה בשאול. כך ניתן להבין את משמעות השיחה שבין דוד לנער:

(יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי: (יד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד אֵיךְ לֹא יָרֵאתָ לִשְׁלֹחַ יָדְךָ לְשַׁחֵת אֶת מְשִׁיחַ ה':

לכאורה אין טענתו של דוד קשורה כלל למוצאו של הנער - ומדוע אפוא עיכב את הטחת האשמה על הפגיעה בשאול, וביקש קודם לדעת את מוצאו? מסתבר שדוד רצה להבליט את מוצאו העמלקי של הנער, כדי להדגיש עוד יותר את חומרת הדברים, ובכך לחשוף את אופיים האמתי של הנער העמלקי ושל מעשיו.

ד. בין מות שאול למות עלי

כפי שכבר ציינו, סיפורו של העמלקי משלים את ההקבלה בין סיפור מות שאול לבין סיפור מותו של עלי בתחילת ספר שמואל. נקודות ההקבלה מוצגות בטבלה שלפנינו:

מות עלי (שמ"א ד')

מות שאול

(א) וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בַאֲפֵק

(שמ"א כ"ט, א) וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת כָּל מַחֲנֵיהֶם אֲפֵקָה

(י) וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ

(ל"א, א) וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל

(יא) וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס

(ל"א, ב) וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת מַלְכִּישׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל

(יב) וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא וּמַדָּיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ

(שמ"ב א', ב) וְהִנֵּה אִישׁ בָּא מִן הַמַּחֲנֶה מֵעִם שָׁאוּל וּבְגָדָיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ

(טז) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל עֵלִי אָנֹכִי הַבָּא מִן הַמַּעֲרָכָה וַאֲנִי מִן הַמַּעֲרָכָה נַסְתִּי הַיּוֹם

(א', ג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי

(טז) וַיֹּאמֶר מֶה הָיָה הַדָּבָר בְּנִי

(א', ד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד מֶה הָיָה הַדָּבָר

(יז) וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים נִלְקָחָה.

(א', ד) וַיֹּאמֶר אֲשֶׁר נָס הָעָם מִן הַמִּלְחָמָה וְגַם הַרְבֵּה נָפַל מִן הָעָם וַיָּמֻתוּ וְגַם שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵתוּ.

שני המנהיגים שכשלו בתפקידם, סיימו את חייהם בטרגדיה דומה: שניהם מתו עם בניהם ביום אחד, שבו נחל עם ישראל מפלה גדולה לפני פלשתים. דומה שהקבלה זו היא שעמדה לפני מדרש שמואל (פרשה יא), המשלים אותה בציינו כי האיש מבנימין שרץ מן המערכה היה שאול. ההקבלה טובעת את החותם השלילי הסופי על מלכות שאול, שהסתיימה באורח דומה למנהיגותו של עלי. אף שעל שאול לא נגזר עונש כה כבד כזה שנגזר על עלי, מכל מקום, עצם ההקבלה מבטאת שיפוט שלילי על תקופת מלכותו.

 

[1] רד"ק עומד, כדרכו, על ההבדל שבין הקרי והכתיב, ומעלה אפשרות מעניינת, שלפי הכתיב - "ויאמר" - סיפר מישהו אחר לשאול שהנער עמלקי, שכן הנער עצמו לא רצה לגלות את מוצאו.

[2] ניתן לומר שהיו שתי קבוצות של רודפים, או שהנער הגזים בתיאורו (שהרי המורים בקשת הם, בדרך הטבע, רחוקים יותר, ואילו הנער מדבר על קִרבה פיזית ממש - "הָרֶכֶב וּבַעֲלֵי הַפָּרָשִׁים הִדְבִּקֻהוּ").

[3] אמנם תיתכן גם אפשרות נוספת, הרמוזה אף היא בפירוש הרד"ק, והיא ששני הסיפורים משלימים זה את זה: שאול לא מת מיד עם נפילתו על חרבו, והוא ביקש מהנער שיגאל אותו מייסורי הגסיסה ויהרוג אותו - בקשה שהעמלקי ניאות למלאה.

[4] כלומר: "אשר חשב שאתן לו שכר בשורה" (רד"ק, וכעין זה ברש"י שם).

[5] הפניות לפסוקי מקרא יהיו מכאן ואילך לשמ"ב, אלא אם כן צוין אחרת.

[6] כך נהג יעקב אחרי מכירת יוסף (בראשית ל"ז, לד), יפתח כשראה את בתו יוצאת ראשונה מביתו (שופטים י"א, לה), דוד כששמע על הריגת אמנון בידי אבשלום (שמ"ב י"ג, לא), ועוד רבים.

[7] כך, למשל, נהג יהושע לאחר המפלה הראשונה בעי: "וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' עַד הָעֶרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם" (יהושע ז', ו). ועיין שמ"ב י"ג, יט: "וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה".

[8] אין ספק שהאיש צדק בהבנת סדר העדיפויות של השומע, עלי, כמוכח מהתגובה: "וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת" (שם, יח). על השאלה אם סדר עדיפויות זה נכון מבחינה עקרונית עמדנו בהרחבה בשיעורנו לפרק זה, עיין שם (שיעור 7 לספר שמ"א).

[9] כפי שנאמר בהמלכת יואש: "וַיּוֹצִא אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַנֵּזֶר וְאֶת הָעֵדוּת וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ וַיִּמְשָׁחֻהוּ וַיַּכּוּ כָף וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ" (מל"ב י"א, יב). ועיין תהילים פ"ט, מ; קל"ב, יח.

[10] ובהמשך אותו פרק טוען דוד כלפי שומריו של שאול, שנרדמו ולא שמו לב לחדירתם של דוד ואבישי למחנה שאול: "כִּי בְנֵי מָוֶת אַתֶּם אֲשֶׁר לֹא שְׁמַרְתֶּם עַל אֲדֹנֵיכֶם עַל מְשִׁיחַ ה'" (שם, טז).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)