דילוג לתוכן העיקרי

שמואל ב | פרק ה' | כיבוש ירושלים

קובץ טקסט

פרק ה' (2) / כיבוש ירושלים

א. מדוע ירושלים?

הצעד הראשון של דוד שמתאר המקרא לאחר המלכתו על שבטי ישראל ואיחוד הממלכה תחת שלטונו הוא כיבוש מצודת ציון והפיכתה לבירתו. תיאור הכיבוש מפורסם בקשיים השונים שבו, אך נפתח דווקא בנקודה הברורה - המעבר של דוד מחברון לירושלים:

(ו) וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה: (ז) וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד: (ח) וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ[1] לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת: (ט) וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה: (י) וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַה' אֱ-לֹהֵי צְבָ-אוֹת עִמּוֹ:

מדוע עובר דוד דווקא לירושלים? אין ספק, שדוד אינו יכול להישאר בחברון: חברון היא בירת יהודה, והיא נמצאת בדרום הארץ; לאחר שהפך למלך על כל ישראל, אין דוד יכול להותיר את בירתו באזור שמזוהה כל כך עם יהודה ושאינו במרכז הארץ. אך מדוע בחר דווקא בירושלים?

ראשית, אחת ממעלותיה הברורות של ירושלים היא שהעיר אינה מצויה באופן מובהק בשטחו של אחד משני השבטים המרכזיים בעם ישראל - יהודה ובנימין - בהיותה עיר גבול ביניהם (עיין יהושע ט"ו, ח; י"ח, טז). יתרה מזאת, עיון השוואתי מלמד, כי ירושלים נחשבה על נחלתם של שני השבטים. בסיום התיאור של נחלת יהודה בספר יהושע נאמר:

וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה (יהושע ט"ו, סג).

והנה, בתחילת ספר שופטים מופיע פסוק מקביל - כמעט מילה במילה - אך בהבדל משמעותי אחד:

וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה
(שופטים א', טו).

בין שני הפסוקים יש סתירה חזיתית בשאלה בנחלתו של איזה שבט נמצאת ירושלים. התמונה מסתבכת עוד יותר לאור פסוק אחר, אף הוא באותו פרק בתחילת שופטים:

וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ (שופטים א', ח).

כעת לפנינו שאלה כפולה: מה פשר הסתירה בשאלת מיקומה של ירושלים? ואם כבר נכבשה העיר בתחילת תקופת השופטים, מדוע צריך היה דוד לשוב ולכבשה כעת?

בשאלות אלו עסקו רבים, ונציג כאן שתיים מן הגישות המרכזיות בעניין:

1. היו שאמרו[2] שיש להבדיל בין שני חלקיה של ירושלים. מכתבי יוסף בן מתתיהו ומן הממצא הארכאולוגי ידוע לנו היטב, שבימי הבית השני נחלקה העיר לשניים: העיר התחתונה, שישבה על הגבעה המוכרת לנו כ"עיר דוד"; והעיר העליונה שעל "כתף היבוסי", באזור הרובע היהודי של ימינו. המצדדים בגישה זו מציעים, שהחלוקה הייתה קיימת כבר בתקופת המקרא: העיר העליונה הייתה בנחלת שבט יהודה ונכבשה על ידם, בעוד שהעיר התחתונה הייתה בנחלתו של שבט בנימין, שלא הצליח לכבשה, ואותה כבש דוד בפרקנו.

2. גישה אחרת מציעה[3] שיש להבחין בין 'ארץ ירושלים', שאותה כבש שבט יהודה (בתחילת תקופת השופטים, לאחר שהדבר לא עלה בידו בימי יהושע), לבין העיר ירושלים, שהייתה בנחלת בנימין, ואותה לא כבשו בני יהודה, אלא רק שרפו. לפי הצעה זו, כך שיעורו של הפסוק בתחילת ספר שופטים: 'וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּ[מחוז] ירוּשָׁלִַם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב - וְאֶת הָעִיר [עצמה] שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ'.

ואולם, גם אם ניתן ליישב את הכתובים מבחינה מציאותית באחת הדרכים דלעיל, דומה שמבחינה ספרותית יצר המקרא בכוונה את הקושי הזה, ולא בכדי כתב שני פסוקים מקבילים הנראים כסותרים זה את זה. בכך מבקש, כנראה, המקרא להדגיש, שאכן הייתה אי-בהירות בשאלה בנחלתו של איזה שבט נמצאת ירושלים - וזו בדיוק מעלתה של העיר: אין היא מזוהה באופן ברור עם אחד השבטים בלבד.

דווקא משום כך זכתה ירושלים להיקבע כבירתה של הממלכה המאוחדת, בהיותה עיר מאחדת, שאינה נתפסת כעירו של שבט אחד. לימים יבטאו חז"ל את התופעה מן ההיבט ההלכתי שלה: "ירושלים לא נתחלקה לשבטים".[4] המעבר מחברון לירושלים מבטא, אם כן, באופן מיוחד את דרכו של דוד, המעוניין לאחד את יהודה וישראל לממלכה אחת, שבירתה איננה שייכת באופן מובהק לאחד משני המרכיבים שהיוו את הממלכה המפוצלת.[5]

ב. הצינור

כעת נוכל לעבור לפסוקים עצמם, שכפי שציינו לעיל, הם מפורסמים בקשיים שבהם. מעניין הדבר, שכבר בעל ספר דברי הימים התקשה, כנראה, בהבנת הפסוקים האלה, ולכן השמיט את הקשיים ותיאר את האירועים באופן פשוט:

וַיֵּלֶךְ דָּוִיד וְכָל יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם הִיא יְבוּס וְשָׁם הַיְבוּסִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. וַיֹּאמְרוּ יֹשְׁבֵי יְבוּס לְדָוִיד לֹא תָבוֹא הֵנָּה וַיִּלְכֹּד דָּוִיד אֶת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִיד. וַיֹּאמֶר דָּוִיד כָּל מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ. וַיֵּשֶׁב דָּוִיד בַּמְצָד עַל כֵּן קָרְאוּ לוֹ עִיר דָּוִיד (דה"א י"א, ד-ז).

עניין העיוורים והפיסחים אינו מופיע בתיאור זה, וכן נשמט עניין 'הצינור'. עם זאת, יש בפסוקים אלו תוספת, שאינה מופיעה בספר שמואל, ועליה נעמוד בהמשך.

מערכת המים של פיר וורן

נתחיל בעניין 'הצינור'. רוב המפרשים ביארו שהכוונה למגדל, אך מטבע הדברים קשור 'צינור' בצורה זו או אחרת למים,[6] ורלב"ג אכן סבר שהכוונה למרזב. אור חדש נשפך על מילה זו עם גילויה של מערכת המים התת-קרקעית המדהימה בעיר דוד, המוכרת בשם 'פיר ווֹרְן' (בציור). מערכת זו זכתה לגילויים חדשים מאז נחשפה לראשונה במאה הי"ט, אבל דבר אחד נותר ברור ומוסכם: מדובר במחילה תת-קרקעית, שדרכה הועברו מים אל תוך העיר ירושלים ממקור המים המרכזי שלה, מעיין הגיחון, מבלי שיהיה צורך לצאת את לחומותיה.[7] לאור ממצאים אלו נטו רבים לומר, שמערכת זו היא המכונה 'צינור', ודוד הציע פרס למי שיצליח לחדור דרכה למצודה, וכך, כנראה, להפתיע את השומרים, לפתוח את שערי העיר המבוצרת ולאפשר לצבאו של דוד להיכנס לעיר.

ג. העיוורים והפיסחים

נראה, שהקושי המרכזי בפרשה זו הוא עניינם של העיוורים והפיסחים. פירושים רבים נאמרו בנושא זה, ומתוכם נציג את שני הפירושים הידועים ביותר:

א. על דרך הדרש כתב רש"י: "מצודת ציון נקראת יבוס, ומזרעו של אבימלך היו, והיו להם שני עבודת כוכבים, אחד עור ואחד פסח, שנעשו על שם יצחק ויעקב,[8] ובפיהם השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, ולכך לא הורישום כשלכדו את ירושלים לא לכדו את המצודה, כמו שנאמר 'ואת היבוסי יושב ירושלים לא יכלו יושבי יהודה להורישם' (יהושע ט"ו, כג), ותניא: אמר רבי יהושע בן לוי: יכולין היו אלא שלא היו רשאין". מדרשים דומים מובאים גם ברד"ק, אך קשה להלמם על דרך הפשט.

ב. פירוש אחר, על דרך הפשט, מציע רד"ק בשם ראב"ע: "והחכם ר' אברהם א"ע פירש 'כי אם הסירך' כמו 'הסיר', כלומר אם תסיר למלחמתך אפילו העורים והפסחים אז ימנעוך שלא תבא הנה כי המגדל הזה חזק מאד ולא נירא אותך למלחמה", כלומר: היו אלו דברי לגלוג של היבוסים, שטענו כלפי דוד כי אפילו עיוורים ופיסחים יוכלו למנוע אותו מלהיכנס לעיר. פירוש זה דומה לפירוש קדום הרבה יותר, שכתב יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים, ספר שביעי, 61 (מהד' שליט עמ' 231): "אולם תושבי העיר... העמידו על החומה לקויי עיניים ורגליים וכל שאר בעלי מום, כדי להלעיג על המלך, ואמרו, שבעלי מום אלה ימנעוהו מלהיכנס לעיר. והם עשו זאת מתוך בטחונם בעוצם חומותיהם". לדבריו, היבוסים לגלגו על דוד לא רק בדברים, אלא גם במעשה סמלי המדגיש זאת: הם הציבו עיוורים ופיסחים לשמור על העיר. הבעיה בגישה זו היא, שאין ברור ממה נבע ביטחונם המופרז של היבוסים, יושביה המבודדים של ירושלים, אל מול דוד - כוח עולה, שזכה זה עתה במלוכה על כל ישראל.

הצעה מעניינת הציע יגאל ידין בספרו 'תורת הלחימה בארצות המקרא'. ידין מתבסס על תעודה חתית שנמצאה בבועזכוי, העוסקת בטקסי השבעה של הצבא, ומתארת, בין השאר, את הטקס הזה: "ויציגו לפניהם עיוורת וחירש, ויאמרו: ראו, הנה עיוורת וחירש, כל מי שיחרוש רעה על המלך והמלכה תבוא עליו קללתם. יעשוהו עיוור, יעשוהו חירש! יעוורוהו כעיוור! יחרישוהו כחירש! ישמידו אותו, את אשתו, את טפו ואת משפחתו". לאור זאת טען ידין, שפרקנו מתאר ניסיון נואש של היבוסים להטיל מורא על צבאו של דוד על ידי שבועות וקללות שהושמו תוך שימוש בבעלי מומים. פרקנו אינו מביא את כל נוסח השבועה, אלא רק את תחילתה. מכל מקום, בעקבות השבועה נצרך דוד להבטיח פרס מיוחד למי שיוכיח לכל הצבא שלא יקרה דבר למי שייכנס לעיר ויפגע בעיוורים ובפיסחים.[9]

פירוש זה נראה סביר בהחלט, והוא מתיישב במידה לא-מבוטלת עם האמור בפרק. אך יתרה מזאת: יש לפירוש זה יתרון מהותי על פני הפירושים האחרים. כשאנו נתקלים בקושי בביאור פסוקים, אין די ביישוב הקושי: עלינו לנסות להסביר גם מדוע הקושי קיים; ובפרט בסיפור כזה שלפנינו, שהקשיים בו בולטים עד מאוד. לפי הסברו של ידין, נראה שהתשובה מובנת: המקרא אינו נוהג להאריך בתיאורי מַגְיָה וכשפים,[10] ומשום כך לא פורטו דברי היבוסים בהרחבה, והסיפור רק רומז להם. ואולי זו גם הסיבה לכך שבעל דברי הימים השמיט את העניין כולו.

בסופו של דבר נכבשה ירושלים, ודוד הפך אותה למקום מושבו. אך עדיין צריכים אנו לעמוד על נקודה אחת, שעליה דווקא הוסיף ספר דברי הימים מידע שלא נזכר בפרקנו: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד כָּל מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ". גם הכרזתו של דוד קטועה בפרקנו, אך חלקו של יואב בן צרויה בכיבוש ירושלים לא נזכר כלל. מדוע?

דומה, שספר שמואל השמיט במכוון את חלקו של יואב במעשה. כפי שציינו, כיבוש ירושלים נעשה מתוך מגמה של איחוד ישראל ויהודה. בפרק ג' ראינו, שיואב בן צרויה חתר תחת מגמה זו, בהרגו מתוך מניעים אישיים את אבנר בן נר, שיזם את האיחוד עם דוד. נראה שמשום כך העדיף המקרא שלא להדגיש בשלב זה את חלקו של יואב בכיבוש העיר, ורק בספר דברי הימים הובא הסיפור במלואו.

 

[1] על עניין העיוורים והפיסחים נעמוד בהרחבה להלן. לעת עתה נציין, שיש כאן דוגמה לחזרה על איברים בסדר הפוך (א-ב ב-א א-ב): "הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים... וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים... עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ...". דוגמות נוספות למבנה כזה: בראשית ב', ד; שמות ט', לג-לד.

[2] עיין בפירושו של י' קיל בפירוש דעת מקרא על אתר.

[3] עיין בפירושו של י' אליצור בפירוש דעת מקרא לשופטים א', ח.

[4] עיין יומא יב ע"א ועוד. על המשמעויות ההלכתיות של עיקרון זה עיין אנציקלופדיה תלמודית, כרך כה, ערך ירושלים, טורים שכא ואילך.

[5] כך נהגו גם בארצות הברית: הבירה וושינגטון היא District of Columbia (D.C.) - חלק ממחוז קולומביה, שאיננו שייך לשום מדינה ממדינות ארצות הברית.

[6] עיין תהילים מ"ב, ח: "תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ".

[7] בעבר מקובל היה לזהות את הצינור עם הפיר המאונך, שגובהו 13 מטרים (ראה ציור), המחבר בין התעלה התת-קרקעית ובין תעלת המים היוצאת מן הגיחון, ולאור זאת פירשו שיואב טיפס את כל הפיר וכך נכנס לעיר. בשנים האחרונות התברר, שפיר זה לא היה חלק ממערכת המים, אלא הוא פיר טבעי, שהתגלה שנים רבות לאחר שהחלו להשתמש במנהרה החצובה. במקור עברה מנהרה זו מעל הפיר, והמשיכה לרדת כלפי מטה עד שיצאה מעל לברכת מים גדולה שניקזה את מימי הגיחון. הגילויים החדשים לא שינו את הפירוש העקרוני - שדוד התכוון להיכנס לעיר בערמה, תוך שימוש במערכת המים - אך לפיהם שוב אין הכרח לומר, שיואב נצרך לעלות בפיר מאונך בן 13 מטר, דבר שנראה כמעט בלתי-אפשרי.

[8] שהרי יצחק היה עיוור, ויעקב - פיסח.

[9] עדיין נותר להסביר את משמעות המילים "עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת". ברור שכוונת הדברים להסביר את מקורו של הביטוי "עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת", שהיה כנראה מוכר בתקופת המקרא, אך ההקשר איננו ברור. במפרשים הוצעו שני כיוונים בביאור הדברים. רש"י כתב שיש לקרוא את הפסוק כך: "עִוֵּר וּפִסֵּחַ - לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת", כלומר: כאשר יש בפתח הבית עיוור ופיסח, לא ניתן להיכנס אליו. לדעת רד"ק, כוונת הדברים היא שלא נתנו לעיוורים ולפיסחים להיכנס אל "הבית" - דהיינו: למצודת ציון - מפני שהיבוסים השתמשו בהם לבזות את ישראל. שני הפירושים ניתנים להיאמר גם על פי הצעתו של ידין.

[10] יתרה מזאת: המקרא אינו נוטה להאריך גם במערכות המיסטיות של עם ישראל. כך, למשל, אין המקרא מסביר את דרכי הפעולה של השאילה בה' ושל האורים ותומים, ובמקום אחד הוא מנסח את העניין באופן מעורפל במיוחד: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָבָה תָמִים וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ" (שמ"א י"ד, מא).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)