דילוג לתוכן העיקרי

יחזקאל | פרק ח' | התועבות במקדש ובחצרותיו

קובץ טקסט
א. מבנה הנבואה
כבר ציינו כמה פעמים כי פרקים ח'–י"א הם נבואה ארוכה אחת, העומדת במרכזו של החלק הראשון של ספר יחזקאל (פרקים א'–כ"ד). עיקרה של הנבואה בהסתלקות השכינה מן המקדש בעקבות חטאיהם של בני ישראל, אך היא טומנת בחובה מסר חשוב הכרוך באירוע זה. מסר זה נוגע לפתיחתה של הנבואה:
(א) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית בַּשִּׁשִּׁי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ[1] אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי[2] וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם יַד אֲ‑דֹנָי ה':
אין הכתוב מספר כאן למה באו זקני יהודה לפני יחזקאל. משעה שנופלת על הנביא יד ה' הוא מתנתק מן המציאות, כפי שנראה מיד, ושב אליה רק בסיום הנבואה, בסוף פרק י"א: "וָאֲדַבֵּר אֶל הַגּוֹלָה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר הֶרְאָנִי" (י"א, כה). ואכן, רק בסיומה של הנבואה, כשמופיע המסר החשוב שהזכרנו, נוכל להבין מה הטריד את זקני יהודה, וכיצד הנבואה כולה היא למעשה מענה למצוקתם.
יחזקאל נלקח מביתו שבבבל למסע וירטואלי בירושלים:
(ב) וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה: (ג) וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי[3] וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלְַמָה בְּמַרְאוֹת אֱ‑לֹהִים אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה: (ד) וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בַּבִּקְעָה:
הדמות שלוקחת את יחזקאל היא כמובן אותה דמות שראה בא', כז: "וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב", כלומר "מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה' " (שם, כח). עם זאת, כשיחזקאל מגיע לירושלים במראה הנבואה, הוא שב ורואה את "כְּבוֹד אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בַּבִּקְעָה". יש אפוא מידה של ערפול בדבר צורות ההתגלות השונות של כבוד ה' ליחזקאל, ומכל מקום כבר כתב רש"י בפס' ב: "אסור להתבונן בפסוק זה". לפיכך לא נתעכב על תמונה זו, ונתמקד במסעו הנבואי של יחזקאל.
במסע זה ארבע תחנות, ובכל אחת מהן יחזקאל פוגש בתועבה אחרת הנעשית בתחומי המקדש. עם התקדמות המסע מחמירות התועבות, עד לסוף המפתיע.
 
ב. התועבה הראשונה
בפס' ג כבר נאמר שיחזקאל הובא "אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה", כלומר אל הפתח הצפוני של החצר הפנימית המקיפה את המקדש. כעת ה' מסב את תשומת לבו של יחזקאל אל המראה:
(ה) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם שָׂא נָא עֵינֶיךָ דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וָאֶשָּׂא עֵינַי דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וְהִנֵּה מִצָּפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ[4] סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה בַּבִּאָה: (ו) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲרֹאֶה אַתָּה מָה הֵם [מהם כתיב] עֹשִׂים תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר בֵּית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים פֹּה לְרָחֳקָה מֵעַל מִקְדָּשִׁי וְעוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת:
מהו "סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה"? מסתבר שזהו פסל של עבודה זרה, ככתוב: "פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה" (דברים ד', טז). מכיוון שעבודה זרה גורמת ל'קנאתו' של הקב"ה, כמפורש במקומות רבים במקרא,[5] מובן היטב מדוע פסל לעבודה זרה בחצר המקדש מוגדר "סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה".
באיזה פסל מדובר? ייתכן שהכוונה לפסל שאכן הוצב במקדש: הפסל שעשה מנשה המלך. בספר מלכים נאמר על מנשה: "וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה'... וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם" (מל"ב כ"א, ה–ז). ואכן, במקבילה בדברי הימים הפסל הזה מכונה 'סמל': "וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הַסֶּמֶל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית הָאֱ‑לֹהִים" (דה"ב ל"ג, ז). אמנם על פי פסוקים אלה, הפסל היה בתוך המקדש, ויתרה מזאת, על פי ספר דברי הימים (שם, טו), מנשה עצמו הסיר משם את הפסל לאחר שעשה תשובה. ואולם, אין הכרח להבין שיחזקאל רואה את המציאות 'בשידור חי'. ייתכן מאוד שהוא רואה בתחנות השונות סוגים שונים של עבודה זרה שנעשו בירושלים במהלך השנים האחרונות, וכולם יחדיו הביאו לגזרת החורבן. אם כנים הדברים, קל להבין מדוע הייתה התחנה הראשונה בפסל שעשה מנשה, שהרי בימיו נגזרה לראשונה גזרת החורבן: "וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ" (מל"ב כ"א, יג). לקמן נציין לראיות נוספות שיחזקאל רואה מראות סמליים, ולאו דווקא את המציאות הריאלית בהווה.
כבר כעת ה' מודיע ליחזקאל על מגמת הדברים: "תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר בֵּית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים פֹּה לְרָחֳקָה מֵעַל מִקְדָּשִׁי", כלומר התועבות הללו גורמות לה' להתרחק מעל המקדש – דבר שיתואר בפירוט בפרק י'. ואולם, לפי שעה ראה יחזקאל רק את התועבה הראשונה, "וְעוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת".
 
ג. התועבה השנייה
(ז) וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח הֶחָצֵר וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה חֹר אֶחָד בַּקִּיר: (ח) וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם חֲתָר נָא בַקִּיר וָאֶחְתֹּר בַּקִּיר וְהִנֵּה פֶּתַח אֶחָד: (ט) וַיֹּאמֶר אֵלָי בֹּא וּרְאֵה אֶת הַתּוֹעֵבוֹת הָרָעוֹת אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים פֹּה: (י) וָאָבוֹא וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה כָל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכָל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר סָבִיב סָבִיב: (יא) וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן שָׁפָן עֹמֵד בְּתוֹכָם עֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ בְּיָדוֹ וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת עֹלֶה: (יב) וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ כִּי אֹמְרִים אֵין ה' רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ:
תועבה זו חמורה הרבה יותר מן הראשונה, בכמה היבטים. ראשית, מפני שיחזקאל הולך ומתקרב אל המקדש: התועבה הראשונה הייתה מצפון לשער, ואילו כעת התועבה סמוכה לפתח החצר. בתוך הקיר, המהווה חלק מן הפתח או העומד בסמוך לו, יש "חֹר" – מעין 'סְליק' המשמש כמקום מחבוא לעבודה זרה.[6] יחזקאל מצטווה לחתור בקיר, ומגיע לחדר שעל קירותיו חקוקים מינים רבים של עבודה זרה. החומרה היתרה מתבטאת גם בחוטאים: "שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל". מספר זה רומז כמובן להנהגה הרוחנית של בני ישראל למן ימי המדבר,[7] וכוונתו לומר שהעבודה הזרה הכתה שורשים עמוקים אפילו בקרב מי שאמורים להיות המנהיגים הרוחניים של עבודת ה'.
אבל נזכר כאן גם שם מסוים: "וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן שָׁפָן עֹמֵד בְּתוֹכָם". מה המשמעות של אזכור שמו? התשובה פשוטה: משפחת שפן מייצגת את עובדי ה' הנאמנים בסוף ימי הבית הראשון. אבי המשפחה, שפן הסופר, הוא שקרא בפני המלך יאשיהו את ספר התורה שמצא חלקיהו הכוהן בבית המקדש (ראו בהרחבה מל"ב כ"ב), מה שהביא את יאשיהו להתעוררות רוחנית גדולה. יאשיהו שולח משלחת לדרוש את ה' מפי חולדה הנביאה, ובין החברים במשלחת זו, מלבד שפן עצמו, היה גם בנו אחיקם. אחיקם הוא אביו של גדליה, שהיה מנהיגם של הנשארים בארץ לאחר החורבן, ועימו בחר ירמיהו הנביא לשבת באותה תקופה: "וַיָּבֹא יִרְמְיָהוּ אֶל גְּדַלְיָה בֶן אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ בְּתוֹךְ הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּאָרֶץ" (ירמיהו מ', ו).
גם בנים אחרים של שפן נזכרים בהקשרים חיוביים. בירמיהו כ"ט, א–ג נאמר שירמיהו שלח ספר לגולים שגלו לבבל בגלות יהויכין ביד שניים מבניהם של גיבורי פרשת מציאת ספר התורה, אלעשה בן שפן וגמריה בן חלקיה, והדבר מעיד שהיו נאמנים עליו. במקום אחר מסופר כיצד הכתיב ירמיהו את נבואותיו לברוך בן נריה ושלח אותו לקרוא את המגילה בפומבי. ברוך קרא את המגילה "בְּלִשְׁכַּת גְּמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן הַסֹּפֵר" (שם ל"ו, י), ומכאן שגם גמריהו היה ממקורביו של ירמיהו. כאשר שמע את הדברים "מִכָיְהוּ בֶן גְּמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן" (שם, יא), מיהר לספר על כך לשרים. וכאשר בסופו של דבר נקראו הדברים גם בפני המלך יהויקים, והלה שרף בכעסו את המגילה, היו מן השרים שניסו להניאו מעשות זאת, וביניהם גמריהו: "וְגַם אֶלְנָתָן וּדְלָיָהוּ וּגְמַרְיָהוּ הִפְגִּעוּ בַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי שְׂרֹף אֶת הַמְּגִלָּה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם" (שם, כה).
מעתה מובנת היטב הדגשת נוכחותו של יאזניהו בן שפן בין המקטירים בחדר. הינה כי כן, אפילו במשפחה הדגולה של שפן, אחיקם ואלעשה וגמריהו בניו ומיכיהו וגדליהו בני בניו, נמצא גם בן משפחה שעבד עבודה זרה, והדבר ממחיש עד כמה חדר עוון זה לישראל, ועד ללב ליבם של עובדי ה' הגיע.
מלבד עצם המראה, ה' פונה ליחזקאל בדברים: "הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ? כִּי אֹמְרִים: אֵין ה' רֹאֶה אֹתָנוּ, עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ". מה הם 'חדרי משכית'? מסתבר שהכוונה לחדרים שנועדו לפולחן אלילי, המאופיינים בריצוף באבן שנהגו להשתחוות עליה לעבודה זרה, ככתוב: "וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ" (ויקרא כ"ו, א). ניכר שגם כאן אין מדובר במציאות ריאלית. קשה לקבל ששבעים זקנים נדחקו לחדר אחד החבוי בקיר. מסתבר שיחזקאל רואה את מה שעשה כל אחד מהזקנים הללו לבדו, בסתר ביתו – "אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ" – ומראה הנבואה הוא שאיחד את שבעים חדרי המשכית הללו לחדר אחד המצוי בקיר הסמוך לפתח החצר הפנימית של המקדש.
יש אירוניה כפולה בטענה שטוענים הזקנים כהצדקה אידאולוגית למעשיהם: "אֵין ה' רֹאֶה אֹתָנוּ, עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ". לדבריהם, ה' כבר עזב את הארץ, ועל כן אין הוא רואה את מעשיהם. אך אם כך הדבר, מדוע הם עושים את מעשיהם בסתר?! יתרה מזאת, מראה הנבואה מוכיח כי ההפך הוא הנכון: ה' רואה את מעשיהם, ואף מראה אותם לנביא, אך בעקבות מעשיהם הוא אכן עומד לעזוב את הארץ, כפי שיסופר בפרק י'. כללו של דבר, הזקנים טוענים שה' עזב את הארץ ואינו רואה אותם, אך הנבואה מוכיחה שה' רואה אותם, ועל כן יעזוב את הארץ.
בסיומו של מראה התועבה הזו ה' שב ואומר ליחזקאל:
(יג) וַיֹּאמֶר אֵלָי עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים:
 
ד. התועבה השלישית
התועבה השלישית מתוארת בלשון הקצרה ביותר:
(יד) וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז: (טו) וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת מֵאֵלֶּה:
גם כאן יש החמרה מסוימת ביחס לתועבות הקודמות, שכן הללו נעשו בחצר המקדש, ואילו תועבה זו נעשית על פתח המקדש עצמו: "פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה' אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה". ועוד, ששבעים הזקנים נזהרו מלפעול בגלוי ונחבאו בחדר נסתר, ואילו כאן הנשים עובדות עבודה זרה בפרהסיה, לעין כול.
מהו 'ביכוי התמוז'? המפרשים הציעו פירושים שונים,[8] אך ההיכרות שיש לנו כיום עם תרבות המזרח הקדום מסייעת לנו להבין במה מדובר.[9] תמוז הוא שמו של אל הפריון במיתולוגיה המסופוטמית, ולפיה היה אל זה מת בכל שנה בקיץ, וקם לתחייה בסופו. בתקופת חום הקיץ נהגו הנשים להתאבל עליו, ויחזקאל צופה כאן במנהג זה. זהו ביטוי לחדירת התפיסות האליליות לעומק התרבות הישראלית, על פתח המקדש ממש.
כמובן, בעקבות פולחן זה קיבל החודש הרביעי בלוח השנה הבבלי (ובעקבותיו בלוח העברי), החל בעיצומו של חום הקיץ, את השם תמוז. ומאחר שהנבואה הייתה בחודש השישי, הוא חודש אלול, ולא בשיא הקיץ, הרי זו עדות נוספת שיחזקאל איננו רואה את הדברים בשעת התרחשותם, כי אם אוסף של מעשים שהתקיימו בסביבות המקדש בעת האחרונה, ובסופו של דבר חרצו את גורלו.
 
ה. התועבה הרביעית והמסקנה המפתיעה
התועבה האחרונה שיחזקאל רואה מחזירה אותו לחצר הפנימית, אך למקום מסוים ביותר:
(טז) וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית ה' הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל ה' בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ:
חומרת המעשה כפולה: עשרים וחמישה איש משתחווים לשמש, ולא זו בלבד, בשעה שהם משתחווים הם מפנים את אחוריהם אל היכל ה'. המיקום, "בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ", עשוי ללמד שמדובר בכוהנים, כאמור בנבואת יואל (ב', יז): "בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה' " (וראו גם כלים פ"א מ"ט). ובכן, הכוהנים, שנועדו לעבוד בתוך המקדש, מפנים את אחוריהם אליו ומשתחווים לשמש.
והינה, לאחר ארבעת מראי התועבה באה הפתעה:
(יז) וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם הֲנָקֵל לְבֵית יְהוּדָה מֵעֲשׂוֹת אֶת הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ פֹה כִּי מָלְאוּ אֶת הָאָרֶץ חָמָס וַיָּשֻׁבוּ לְהַכְעִיסֵנִי וְהִנָּם שֹׁלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם: (יח) וְגַם אֲנִי אֶעֱשֶׂה בְחֵמָה לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל וְקָרְאוּ בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל וְלֹא אֶשְׁמַע אוֹתָם:
מן האמור כאן עולה, שלמרות הריבוי והחומרה של תועבות העבודה הזרה, החטא החמור ביותר הוא בין אדם לחברו דווקא: "הֲנָקֵל לְבֵית יְהוּדָה מֵעֲשׂוֹת אֶת הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ פֹה, כִּי מָלְאוּ אֶת הָאָרֶץ חָמָס"![10] גם בפרקים הקודמים נזכרו זה בצד זה תועבות העבודה הזרה והחמס, אך כאן נקבע לראשונה מדרג ברור בין שני התחומים.[11]
בהמשך הפסוק מופיע ביטוי קשה ביותר: "וַיָּשֻׁבוּ לְהַכְעִיסֵנִי וְהִנָּם שֹׁלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם". המפרשים העלו כיוונים שונים בביאורו של ביטוי סתום זה. רד"ק כתב, בעקבות חז"ל, שיש כאן 'תיקון סופרים', כלומר שהיה אמור להיות כתוב כאן: 'והנם שולחים את הזמורה אל אפי'.[12] מפרשים רבים שהלכו בכיוון זה ביארו כי הכוונה למעשה מעורר גועל, כגון בפירוש מצודת דוד: "והנה עתה הם שולחים אל אפם ריח הרע בזמר הרוח היוצא מפי הטבעת בעת יתריזו, והוא תקון סופרים, והראוי: אל אפי". הבעיה בפירוש זה ובדומיו, שבפשטות כבר עבר הדיון מן התועבות למעשי החמס, ולכן נראה סביר יותר שמדובר בחטא חברתי-מוסרי, ולא בבין אדם למקום.
ייתכן אפוא שיש להסביר את הפסוק בדרכו של מלבי"ם, שביאר אותו כפשוטו, בלא לראותו כ'תיקון סופרים':[13] "הם הורגים זה בזה באף ובחמה, כמו שיתבאר (בסימן כ"א) שרוב ההרוגים ביניהם היה מה שהרגו זה את זה בימי המצור שהיה ביניהם שנאה ומלחמה, ואל אפם וכעסם הם שולחים את הזמורה, היינו החרב הזומרת וכורתת כל ענפי היער. ובסימן [=ובפרק, א"ב] הבא יפרש הדבר איך זמרו וכרתו איש את אחיו". לדעתו, ביטוי זה מתאר את מעשי ההרג שהיו בירושלים, ואת המילה "זמורה" פירש ככלי נשק המשמש לפגיעה אלימה: "הזמורה – מענין 'וחניתותיהם למזמרות' (ישעיהו ב', ד): סכין קטן היה להם בתבנית מזמורה שכורתים בו ענבי הגפן, ובו היו הורגים ודוקרים זה את זה בצנעה". על פי דרך זו נוכל להוסיף ולפרש את המילים "אֶל אַפָּם", שהנשק שהם מניפים כדי לפגוע באחרים יפגע בסופו של דבר בהם עצמם, כפי שהודגש בפרק הקודם, שהם ייענשו על ידי חטאיהם: "כִּי דְרָכַיִךְ עָלַיִךְ אֶתֵּן וְתוֹעֲבוֹתַיִךְ בְּתוֹכֵךְ תִּהְיֶיןָ".
 
[1]   בתאריך זה יש בעיה. לפי הפירוש המקובל, נבואת ההקדשה של יחזקאל הייתה "בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ... הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין" (א', א–ב). המשכה היה כעבור שבעה ימים (ג', טז), ואם כן נבואת השכיבה שבפרק ד' הייתה לא לפני י"ב בתמוז. מאחר שנצטווה יחזקאל לשכב ארבע מאות ושלושים יום (ד', ה–ו), ובהנחה ששנת לבנה רגילה היא 354 ימים, הייתה תקופת השכיבה צריכה להסתיים בסביבות כ"ט באלול של השנה השישית. כיצד אפוא יחזקאל "יוֹשֵׁב" כבר בחמישה באלול של אותה שנה? ניתן להציע כמה כיוונים בפתרון הבעיה. רד"ק כותב בשם סדר עולם שאותה שנה הייתה מעוברת, וכך אכן נפתרת הבעיה. לאחר מכן הוא מוסיף כי לפי פירושו, שנבואת השכיבה הייתה במראה הנבואה בלבד (כדעת הרמב"ם, שהרחבנו עליה בפרק ה'), אין הקושי מתעורר כלל ועיקר. לחלופין, אם מבינים שיש בתחילת פרק א' שתי פתיחות שונות, בפס' א ובפס' ב, כפי שהצענו בעיוננו שם, אין הכרח לומר שנבואת ההקדשה הייתה בחודש הרביעי.
[2]   כזכור, יחזקאל יושב בביתו מכוח גזרת ה' "בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ... וְלֹא תֵצֵא בְּתוֹכָם" (ג', כד–כה).
[3]   'ציצית הראש' היא מחלפות השיער, קווצות השיער היוצאות מן הראש, כמו 'ציצית הכנף', שהיא קווצת החוטים היוצאת מקצה הבגד. לקיחת יחזקאל בציצית ראשו היא ביטוי נוסף למגמה שכבר עמדנו עליה בנבואת ההקדשה (פרקים ב'–ג'), שהנבואה נכפית על יחזקאל בעל כורחו.
[4]   אפשר שנקרא "שער המזבח" כי נעשה שם מזבח לפסל (רד"ק). או שנקרא כך על שם מזבח העולה, "שהיה אותו שער מכוון כנגד המזבח" (רש"י).
[5]   כגון "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה... כִּי אָנֹכִי ה' אֱ‑לֹהֶיךָ אֵ‑ל קַנָּא" (שמות כ', ג–ד); "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ אֵ‑ל קַנָּא הוּא" (שם ל"ד, יד); "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם" (דברים ל"ב, כא).
[6]   "חֹר" כמקום מחבוא מופיע גם בשמ"א י"ד, יא: "וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם".
[7]   ראו שמות כ"ד, א; במדבר י"א, טז.
[8]   רד"ק ציין לדברי הרמב"ם במורה הנבוכים (ח"ג פרק כט), שהביא את המסופר באחד מספרי כת ה'צאבה': "ובספר ההוא ספר על איש מנביאי עבודה זרה שהיה שמו תמוז, קרא מלך לעבוד השבעה כוכבים והי"ב מזלות, והרגו המלך ההוא הרג משונה. וזכר, שליל מותו התקבצו הצלמים מקצות הארץ אל ההיכל אשר בבבל אשר לצלם הזהב הגדול אשר הוא צלם השמש והיה הצלם ההוא נתלה בין השמים והארץ, ונפל באמצע ההיכל והצלמים כולם סביבו והתחיל לאנות על התמוז ולהגיד מה שקרהו, והצלמים כולם בוכים ומקוננים כל הלילה. וכעלות השחר עפו הצלמים ושבו להיכליהם בכנפות הארץ, והיה זה מנהג מתמיד בתחלת יום מחודש תמוז יקוננו ויבכו על תמוז ויספדו עליו ויאנו בני אדם".
[9]   ראו למשל אנציקלופדיה מקראית כרך ח, ערך תמוז, עמ' 582–592.
[10]  כתוב אחר במבנה דומה נאמר באחאב: "וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ" (מל"א ט"ז, לא). גם שם הכוונה שההליכה בחטאות ירבעם, שאמנם עשה עגלי זהב אך עדיין עבד את ה', הייתה קלה במושגיו של אחאב, שעבד עבודה זרה ממש.
[11]  מדרג דומה מצינו באחאב (על הזיקה לסיפור אחאב ראו גם בהערה הקודמת): גם הוא עבר עברות חמורות של עבודה זרה, אך בסופו של דבר נחרץ גורלו וגורל ביתו בעקבות חטא חברתי-מוסרי דווקא – רצח נבות היזרעאלי (מל"א כ"א).
[12]  לתופעה של שינוי בלשון הכתוב כדי לשמור על כבוד שמיים יש שני שמות בלשון חז"ל – 'תיקון סופרים' ו'כינה הכתוב' – והם משקפים שתי דרכים שונות מהותית בהבנתה. במדרשי ההלכה (ראו למשל מכילתא דרבי ישמעאל בשלח מסכתא דשירה פרשה ו) הלשון היא "כינה הכתוב", ונראה שהכוונה שהכתוב עצמו עשה את השינוי. מדרשי האגדה, לעומתם, נוקטים בביטוי "תיקון סופרים" (לדוגמה שמות רבה פרשות יג ומא), ומשמע שמדובר בתיקון מאוחר יותר, וכך נאמר במפורש במדרש תנחומא (פרשת בשלח סימן טז): "וכנהו הכתוב שהוא תיקון סופרים אנשי כנסת הגדולה". דיון נרחב בעניין מובא במנחת שי על זכריה ב', יב, והוא שולל בתוקף את ההבנה שמדובר בתיקון מאוחר. ראוי לציין כי ראב"ע סבר שאין צורך כלל לשנות את המילים, ו"בפירושים הישרים אין צורך לתיקון סופרים" (הקדמה לפירוש התורה, הדרך החמישית), אלא אפשר לפרש את כל המקראות הללו כפשוטם.
[13]  כלומר כדרכו של ראב"ע שהוזכרה בהערה הקודמת. ראוי לציין שגם רש"י, שככלל נוטה לאמץ את העיקרון של 'תיקון סופרים', מפרש את הכתוב כאן כלשונו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)