שמואל ב | פרק ח' | מלחמות דוד | 1

א. וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן

פרק ח' עוסק, רובו ככולו, בניצחונותיו של דוד על הגויים שמסביב. בתחילת הפרק נאמר:

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ דָּוִד אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם וַיִּקַּח דָּוִד אֶת מֶתֶג הָאַמָּה[1] מִיַּד פְּלִשְׁתִּים:

מהו "וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן": אחרי מה? השאלה מחריפה על רקע סמיכותו של פרק ח' לפרק ז', שנפתח במילים: "וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו" (ז', א). כלום ייתכן שמלחמותיו של דוד באו לאחר שה' הניח לו מסביב מכל אויביו?!

נראה אפוא, שפרק ח' אכן איננו ממשיך את פרק ז', כי אם את סופו של פרק ה', שעסק במלחמות דוד עם הפלשתים. ראיה לדבר - הצירוף הלשוני המתקבל מהסמכת סוף פרק ה' לתחילת פרק ח':

וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי מָשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ כָל פְּלִשְׁתִּים לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד... וַיָבֹא דָוִד בְּבַעַל פְּרָצִים וַיַּכֵּם שָׁם דָּוִד...

וַיֹּסִפוּ עוֹד פְּלִשְׁתִּים לַעֲלוֹת וַיִּנָּטְשׁוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים... וַיַּעַשׂ דָּוִד כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ ה' וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים מִגֶּבַע עַד בֹּאֲךָ גָזֶר (ה', יז, כ, כב, כה).

(ח', א) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ דָּוִד אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם...

שלוש פעמים הכה, אם כן, דוד את פלשתים - תחילה מכה מקומית, אחר כך מכה אזורית, ולבסוף הכניעם לחלוטין: "ויכם... ויך... ויך... ויכניעם".

אם כנים דברינו, מתעוררת מאליה השאלה: מדוע באמת לא סמך המקרא את פרקנו לפרק ה'? דומה שהדבר נעשה בכוונה, על מנת שפרקי השיא של ממלכת דוד, פרקים ה'-ח', ייצרו מבנה מיוחד:

פרק ה' התבססות מלכות דוד[2]

פרק ו' העלאת הארון לירושלים

פרק ז' חזון נתן

פרק ח' דוד מכריע את האויבים

מבנה זה מבליט את התוכן הפנימי על רקע המסגרת החיצונית. הפרקים במסגרת החיצונית מתארים את ביסוס הממלכה והניצחונות על האויבים, דברים שעם כל חשיבותם אינם עומדים במרכז ממלכתו של דוד. ייחודו של דוד הוא בפרקים הפנימיים, המספרים על אהבת ה' הגדולה שלו, שהביאתו להוציא את ארון ה' ממקום מושבו הנשכח, להעלותו לירושלים ולבקש לבנות לארון בית - שאיפה שהגשמתה אמנם נדחתה לימי שלמה, אך בשכרה זכה דוד להבטחת מלכות הנצח. סדר הפרקים איננו כרונולוגי, אך הוא מכֻוון היטב מבחינה ספרותית.

נחזור לפסוק שפתחנו בו. הניצחון הגדול של דוד סיים את תקופת הזוהר של פלשתים. שנים רבות - מימות השופטים ועד ימי שאול ותחילת ימי דוד - היו פלשתים האויב המרכזי של עם ישראל. מכאן ואילך הם חדלים להוות גורם משמעותי בארץ, ועל שלמה כבר נאמר: "וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כָּל יְמֵי חַיָּיו" (מל"א ה', א).

ב. מואב

הפסוק הבא מפתיע במידה מסוימת:

(ב) וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה וַיְמַדֵּד שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת וַתְּהִי מוֹאָב לְדָוִד לַעֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה:

לשום עם אחר לא התייחס דוד בחומרה גדולה כל כך, עד כדי הריגת שני שלישים והותרת שליש אחד לעבדים נושאי מנחה. מדוע נהג כך דווקא במואב? השאלה קשה במיוחד דווקא בגלל הקשרים שאכן היו בין דוד לבין מואב, שתחילתם במוצאה המואבי של רות, אֵם זקֵנו, והמשכם - אולי בגלל הקשרים הללו - בהבאת הוריו למלך מואב בעת שברח משאול: "וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה לִּי אֱ-לֹהִים. וַיַּנְחֵם אֶת פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב וַיֵּשְׁבוּ עִמּוֹ כָּל יְמֵי הֱיוֹת דָּוִד בַּמְּצוּדָה" (שמ"א כ"ב, ג-ד). כיצד ניתן להבין את התופעה?

המפרשים הלכו בעקבות חז"ל, שהניחו שמן הסתם אירעה תקרית כלשהי בין העברת הורי דוד למלך מואב ובין פרקנו. בניסיון להשלים את הפער בין שני הסיפורים אמרו חז"ל (במדבר רבה יד א) שמלך מואב הרג את הוריו של דוד, שהרי המקרא מציין רק את הגעתם למלך מואב, "ולא מצינו שיצאו משם" (רש"י כאן). לפי גישה זו, מנהגו של דוד במואבים בפרקנו הוא מעשה נקמה אישי.

דא עקא, שאם פירוש זה נכון, הרי העיקר חסר מן הספר, וראוי היה שהמקרא יציין בפירוש את מה שעשה מלך מואב להוריו של דוד. יתרה מזאת, קשה להבין למה ישנה לפתע מלך מואב את יחסו להוריו של דוד ויפגע בהם אחר שישבו עמו "כָּל יְמֵי הֱיוֹת דָּוִד בַּמְּצוּדָה".

ייתכן אפוא, שעל דרך הפשט יש לבאר בדרך שונה את יחסו הקיצוני של דוד למואב. ונראה שהיחס הזה נובע משיקול לאומי. עצם העובדה שדוד העביר את הוריו למואב מעידה שמואב היו אויב לישראל, ממש כשם שדוד עצמו מצא מקלט אצל מלך אויב - אכיש מלך גת. יתרה מזאת, מואב השתתפו במלחמה אכזרית כנגד ישראל, כמתואר בתהילים:

כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ. אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד. כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ. אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים (תהילים פ"ג, ג-ז).

מתי אירעה מלחמה זו? אין ספק שהיא התרחשה לאחר ימי השופטים דבורה וגדעון, שהרי במזמור זה נזכרים אויביהם במפורש: "עֲשֵׂה לָהֶם כְּמִדְיָן כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן... שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע[3] כָּל נְסִיכֵמוֹ". סביר להניח שהיא הייתה זמן לא רב מדי אחר כך, ועל כן עוד נזכרו המלחמות ההן בעת חיבור המזמור. נראה אפוא שמלחמה זו אירעה בימי שאול, ושמא היא המלחמה הרמוזה בפסוק "וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים" (שמ"א י"ד, מז).[4] הדיה של מלחמה זו עדיין נשמעו בימי דוד, ומשום כך פגע דוד במואב במיוחד.

אמנם המזמור מזכיר שותפים נוספים למלחמה: "אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים, גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר. גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם..." (תהילים פ"ג, ז-ט). אבל בסוף הרשימה נאמר במפורש שכל העמים הללו "הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט סֶלָה", זאת אומרת: הגורמים המרכזיים במלחמה היו בני לוט - מואב ועמון. ואכן, העם היחיד שדוד נהג בו באכזריות דומה היה עמון, שעליו נאמר להלן: "וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן" (י"ב, לא). על רקע זה יובן היטב היחס החריג למואב ולעמון - שני העמים המרכזיים במלחמה שנועדה למחות את שם ישראל ואירעה זמן לא רב קודם לכן.

ובכל זאת, קשה להשתחרר מן הרושם שדוד עשה כאן מעשה קיצוני, שהיה כנראה חלק מהנימוק שציין דוד עצמו למניעתו מבניין המקדש: "דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי" (דה"א כ"ב, ח). דומה שמשום כך השמיט מחבר דברי הימים את הסיפור הזה מן התיאור המקביל לפרקנו, והסתפק בתיאור כללי הרבה יותר: "וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיִּהְיוּ מוֹאָב עֲבָדִים לְדָוִיד נֹשְׂאֵי מִנְחָה" (שם י"ח, ב).

מכל מקום, הפגיעה בכוחם של מואב הייתה אפקטיבית מאוד, והם נותרו עבדים לישראל עד מות אחאב (עיין מל"ב א', א).

ג. המלחמה עם ארם ומשמעותה

לאחר הניצחונות על פלשתים ומואב מתוארים הניצחונות על שני חלקיה של ארם - ארם צובה וארם דמשק:

(ג) וַיַּךְ דָּוִד אֶת הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה בְּלֶכְתּוֹ לְהָשִׁיב יָדוֹ[5] בִּנְהַר פְּרָת:[6] (ד) וַיִּלְכֹּד דָּוִד מִמֶּנּוּ אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת פָּרָשִׁים[7] וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי וַיְעַקֵּר דָּוִד אֶת כָּל הָרֶכֶב וַיּוֹתֵר מִמֶּנּוּ מֵאָה רָכֶב: (ה) וַתָּבֹא אֲרַם דַּמֶּשֶׂק לַעְזֹר לַהֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה וַיַּךְ דָּוִד בַּאֲרָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף אִישׁ: (ו) וַיָּשֶׂם דָּוִד נְצִבִים בַּאֲרַם דַּמֶּשֶׂק וַתְּהִי אֲרָם לְדָוִד לַעֲבָדִים נוֹשְׂאֵי מִנְחָה וַיֹּשַׁע ה' אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ:

שתי נקודות מרכזיות עולות בפסוקים אלה. האחת: עיקור הסוסים. פעולה זו מזכירה את צו ה' ליהושע במלחמה נגד מלכי הצפון: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי מָחָר כָּעֵת הַזֹּאת אָנֹכִי נֹתֵן אֶת כֻּלָּם חֲלָלִים לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר וְאֶת מַרְכְּבֹתֵיהֶם תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ" (יהושע י"א, ו). אין ספק שעיקור הסוסים נועד לקיים את צו התורה למלך "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים" (דברים י"ז, טז): עיקור הסוסים - עקירת הגידים המחברים את הפרסה לארכובה - פוגם בכושר הלחימה שלהם, ובזה מונע מן המלך את תחושת הביטחון בחילו ושיכרון הכוח. כבר ציינו בעבר (ראה שיעור 14 לספר שמ"א), שהמקרא יוצא פעמים רבות כנגד הביטחון בכוח הסוס במקום האמונה בה', כגון בנבואת ישעיהו (ל"א, א): "הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ".[8] גדולתו של דוד ניכרת בזה שלא חיכה לצו מיוחד מאת ה' כדוגמת הצו שניתן ליהושע, אלא עיקֵר את הסוסים מדעתו, ובזה המשיך בדרך המאפיינת אותו - אמונה גדולה בה' שיצליח את דרכו: "כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה" (שמ"א י"ז, מז).

נקודה שנייה, הנובעת במידה רבה מן העניין הקודם, היא התיאור "וַיֹּשַׁע ה' אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ". לדבר זה יש משמעות רבה. בספר שמ"א ראינו כי הושעתם של בני ישראל הייתה המטרה של המלכת שאול: "כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי" (שמ"א ט', טז). אבל בפועל לא נזכרה בשאול מעולם לשון ישועה, ומי שהושיע את ישראל בתקופת מלכותו היו אנשים אחרים: יהונתן בנו[9] ודוד במלחמות עם הפלשתים.[10] אמנם גם שאול הגיע להישגים במלחמותיו, אך המקרא מקפיד שלא לנקוט בהם לשון ישועה, ובמקום אחד ניכר בייחוד שהדבר מכֻוון: "וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ" (שמ"א י"ז, מז). סגנון זה עומד בבירור כנגד לשון 'ובכל אשר יפנה יושיע',[11] להראות ששאול לא מילא את תפקידו, ולא הושיע באמת את ישראל.

על רקע זה ניתן להבין היטב את החזרה בפרקנו על המילים "וַיֹּשַׁע ה' אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ" (פס' ו, יד), המהוות כעין פזמון לשירי המלחמה של הפרק. דוד, שעיקֵר את הסוסים כביטוי לאמונתו בקב"ה, זכה לישועת ה' ולניצחונות מוחלטים על אויביו.

ואכן, גם ארם השתעבדה לישראל תקופה ארוכה, עד סוף ימי שלמה, שאז המליך את עצמו עליה רזון בן אלידע - שברח מהדדעזר בהיותו שר גדוד (עיין מל"א י"א, כג-כד) - ומני אז חזרה להיות ממלכה מאיימת ואויב מר לישראל.