דילוג לתוכן העיקרי

יחזקאל | פרק ט"ז | משל האסופית | 2

קובץ טקסט
א. הזנות והבגידה הגדולה
חלף ההשקעה העצומה שהשקיע בה ה', מנחילה לו התינוקת האסופית, שגדלה בינתיים והייתה לאישה, אכזבה מרה. הפסוקים הבאים הם מן המקראות החמורים במקרא, והם מתארים את זנותה של אותה נערה לאחר נישואיה. התיאור הארוך משתרע על פסוקים טו–לד, אך על מנת לעמוד על היבטיו השונים נחלק אותו לארבעה חלקים:[1]
(טו) וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ וַתִּזְנִי עַל שְׁמֵךְ וַתִּשְׁפְּכִי אֶת תַּזְנוּתַיִךְ עַל כָּל עוֹבֵר לוֹ יֶהִי: (טז) וַתִּקְחִי מִבְּגָדַיִךְ וַתַּעֲשִׂי לָךְ בָּמוֹת טְלֻאוֹת[2] וַתִּזְנִי עֲלֵיהֶם לֹא בָאוֹת וְלֹא יִהְיֶה:[3] (יז) וַתִּקְחִי כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ מִזְּהָבִי וּמִכַּסְפִּי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וַתַּעֲשִׂי לָךְ צַלְמֵי זָכָר וַתִּזְנִי בָם: (יח) וַתִּקְחִי אֶת בִּגְדֵי רִקְמָתֵךְ וַתְּכַסִּים וְשַׁמְנִי וּקְטָרְתִּי נָתַתְּ [נתתי כתיב] לִפְנֵיהֶם: (יט) וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ סֹלֶת וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךְ וּנְתַתִּיהוּ לִפְנֵיהֶם לְרֵיחַ נִיחֹחַ וַיֶּהִי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
האישה מנצלת את יופייה לזנות קיצונית וטירדונית (אובססיבית): "עַל כָּל עוֹבֵר לוֹ יֶהִי". אל תוך המשל חודרים היבטים מהנמשל, ומהם עולה שהזנות מסמלת עבודה זרה, המתבטאת בהקמת במות ובהקרבת קורבנות: "וּנְתַתִּיהוּ לִפְנֵיהֶם לְרֵיחַ נִיחֹחַ". יתרה מזאת, האישה לוקחת את כל הטוב שהרעיף עליה ה' בימי נעוריה ומשתמשת בו למעשי זנות חריגים – "וַתִּקְחִי כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ מִזְּהָבִי וּמִכַּסְפִּי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וַתַּעֲשִׂי לָךְ צַלְמֵי זָכָר וַתִּזְנִי בָם" – המסמלים אף הם את העבודה הזרה: "וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ סֹלֶת וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךְ וּנְתַתִּיהוּ לִפְנֵיהֶם לְרֵיחַ נִיחֹחַ". בכך מודגש שהזנות היא בגידה במלוא מובן המילה: לא רק ניאוף, אלא גם שימוש במה שנתן לה הבעל לצורך זה.
בפסוקים הבאים יש דגש על עבודה זרה מסוימת, חמורה במיוחד:
(כ) וַתִּקְחִי אֶת בָּנַיִךְ וְאֶת בְּנוֹתַיִךְ אֲשֶׁר יָלַדְתְּ לִי וַתִּזְבָּחִים לָהֶם לֶאֱכוֹל הַמְעַט מִתַּזְנוּתָיִךְ [מתזנתך כתיב]:[4] (כא) וַתִּשְׁחֲטִי אֶת בָּנָי וַתִּתְּנִים בְּהַעֲבִיר אוֹתָם לָהֶם: (כב) וְאֵת כָּל תּוֹעֲבֹתַיִךְ וְתַזְנֻתַיִךְ לֹא זָכַרְתְּ [זכרתי כתיב] אֶת יְמֵי נְעוּרָיִךְ בִּהְיוֹתֵךְ עֵרֹם וְעֶרְיָה מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמֵךְ הָיִית: (כג) וַיְהִי אַחֲרֵי כָּל רָעָתֵךְ אוֹי אוֹי לָךְ נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה':
כאן התיאור קרוב יותר לנמשל, והוא מכוון לעבודת המולך: הקרבת הבנים והבנות לעבודה זרה. הפועל עב"ר הנזכר כאן – "וַתִּתְּנִים בְּהַעֲבִיר אוֹתָם לָהֶם" – מכוון ללשון האיסור בתורה: "וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ" (ויקרא י"ח, כא). ואף כאן מודגש שהבנים והבנות הם של ה': "אֲשֶׁר יָלַדְתְּ לִי... וַתִּשְׁחֲטִי אֶת בָּנָי".
בסיומו של חלק זה, עוד לפני המעבר לצדדים חמורים אחרים בזנות, התיאור נקטע במשפט של צער על חומרת העונש העתיד לבוא: "אוֹי אוֹי לָךְ נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' ". כביכול אין הנביא מסוגל להתאפק, ובעודו בעיצומו של המשל הוא 'גולש' בעל כורחו אל העונש המתבקש כל כך על כל המעשים החמורים הללו.
החלק הבא חוזר לתיאור הזנות הטירדונית (האובססיבית) ומוסיף היבט אחר שלה:
(כד) וַתִּבְנִי לָךְ גָּב וַתַּעֲשִׂי לָךְ רָמָה[5] בְּכָל רְחוֹב: (כה) אֶל כָּל רֹאשׁ דֶּרֶךְ בָּנִית רָמָתֵךְ וַתְּתַעֲבִי אֶת יָפְיֵךְ[6] וַתְּפַשְּׂקִי אֶת רַגְלַיִךְ לְכָל עוֹבֵר וַתַּרְבִּי אֶת תַּזְנוּתָיִךְ [תזנתך כתיב]: (כו) וַתִּזְנִי אֶל בְּנֵי מִצְרַיִם שְׁכֵנַיִךְ גִּדְלֵי בָשָׂר וַתַּרְבִּי אֶת תַּזְנֻתֵךְ לְהַכְעִיסֵנִי: (כז) וְהִנֵּה נָטִיתִי יָדִי עָלַיִךְ וָאֶגְרַע חֻקֵּךְ וָאֶתְּנֵךְ בְּנֶפֶשׁ שֹׂנְאוֹתַיִךְ בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים הַנִּכְלָמוֹת מִדַּרְכֵּךְ זִמָּה: (כח) וַתִּזְנִי אֶל בְּנֵי אַשּׁוּר מִבִּלְתִּי שָׂבְעָתֵךְ וַתִּזְנִים וְגַם לֹא שָׂבָעַתְּ: (כט) וַתַּרְבִּי אֶת תַּזְנוּתֵךְ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן כַּשְׂדִּימָה[7] וְגַם בְּזֹאת לֹא שָׂבָעַתְּ:
גם כאן יש כפל משמעות. בפשטות בא המשל להדגיש שלא רק עם בני עמה זינתה האישה, אלא גם עם אנשים מעמים אחרים. ברם, שמות העמים הנזכרים כאן – מצרים, אשור ובבל – רומזים לחטא אחר של מלכי יהודה: כריתת בריתות עם עמים אלו. היחסים עם מצרים החלו עוד בימי חזקיהו, שפנה לעזרתם בשעת מלחמתו עם אשור (מל"ב י"ח, כא); ואחריו נהג כך גם יהויקים, שהומלך בידי פרעה (שם כ"ג, לד); וכן צדקיהו, כפי שנראה בפרק הבא. אשר לאשור, המלך אחז פנה לעזרתם במלחמתו עם ארם (שם ט"ז, ז). ואף עם בבל היו למלכי יהודה קשרים: ברֹאדך בלאדן בן בלאדן קשר קשרי ידידות עם חזקיהו (שם כ', יב ואילך), ואת צדקיהו המליך נבוכדנאצר (שם כ"ד, יז). גם נביאים אחרים הוכיחו את ישראל על הבריתות שכרתו עם עמים אלו. הינה לדוגמה התקפתו החריפה של ישעיהו על ההסתמכות על מצרים: "הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים נְאֻם ה' לַעֲשׂוֹת עֵצָה וְלֹא מִנִּי וְלִנְסֹךְ מַסֵּכָה וְלֹא רוּחִי לְמַעַן סְפוֹת חַטָּאת עַל חַטָּאת. הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם. וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה לְבֹשֶׁת וְהֶחָסוּת בְּצֵל מִצְרַיִם לִכְלִמָּה" (ישעיהו ל', א–ג).
גם בפסקה זו מופיע פסוק החורג מתיאור הזנות ועובר כבר לעונש: "וְהִנֵּה נָטִיתִי יָדִי עָלַיִךְ וָאֶגְרַע חֻקֵּךְ וָאֶתְּנֵךְ בְּנֶפֶשׁ שֹׂנְאוֹתַיִךְ בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים הַנִּכְלָמוֹת מִדַּרְכֵּךְ זִמָּה". העונש הוא שירושלים תימסר ביד שונאיה, שאפילו הם, שהיו ידועים בפולחני זימה למיניהם, חשו בושה וכלימה לנוכח מעשיה האיומים.
כעת מגיע החלק הרביעי, האחרון, בתיאור הזנות:
(ל) מָה אֲמֻלָה לִבָּתֵךְ[8] נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' בַּעֲשׂוֹתֵךְ אֶת כָּל אֵלֶּה מַעֲשֵׂה אִשָּׁה זוֹנָה שַׁלָּטֶת:[9] (לא) בִּבְנוֹתַיִךְ גַּבֵּךְ בְּרֹאשׁ כָּל דֶּרֶךְ וְרָמָתֵךְ עָשִׂית [עשיתי כתיב] בְּכָל רְחוֹב וְלֹא הָיִית [הייתי כתיב] כַּזּוֹנָה לְקַלֵּס אֶתְנָן:[10] (לב) הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת זָרִים:[11] (לג) לְכָל זֹנוֹת יִתְּנוּ נֵדֶה וְאַתְּ נָתַתְּ אֶת נְדָנַיִךְ[12] לְכָל מְאַהֲבַיִךְ וַתִּשְׁחֳדִי אוֹתָם לָבוֹא אֵלַיִךְ מִסָּבִיב בְּתַזְנוּתָיִךְ: (לד) וַיְהִי בָךְ הֵפֶךְ מִן הַנָּשִׁים בְּתַזְנוּתַיִךְ וְאַחֲרַיִךְ לֹא זוּנָּה וּבְתִתֵּךְ אֶתְנָן וְאֶתְנַן לֹא נִתַּן לָךְ וַתְּהִי לְהֶפֶךְ:
הדגש כאן הוא באבנורמליות של הזנות. בנוהג שבעולם, שהזונה מזנה על מנת לקבל את האתנן על הזנות. זנותה של ירושלים חמורה לאין ערוך, שכן היא שנותנת אתנן לאחרים על מנת שיזנו עימה, "וַתְּהִי לְהֶפֶךְ". זהו שיאה של הזנות לשמה: לא רק שהאישה עושה אותה בלא לקבל שום תמורה, היא אף משלמת בעבורה.
מסתבר שהנמשל לתיאור זה הוא המתנות הגדולות שניתנו למלכי מעצמות האזור בתמורה לבריתות שנכרתו עימם, ובכללן כמויות אדירות של כסף וחפצי ערך. על אחז נאמר: "וַיִּקַּח אָחָז אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב הַנִּמְצָא בֵּית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר שֹׁחַד" (מל"ב ט"ז, ח). כך נהג גם חזקיהו בנו: "וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁלֹשִׁים כִּכַּר זָהָב. וַיִּתֵּן חִזְקִיָּה אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ. בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת דַּלְתוֹת הֵיכַל ה' וְאֶת הָאֹמְנוֹת אֲשֶׁר צִפָּה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּתְּנֵם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר" (שם י"ח, יד–טז). ויהויקים שיחד בדרך דומה את פרעה נכה מלך מצרים: "וְהַכֶּסֶף וְהַזָּהָב נָתַן יְהוֹיָקִים לְפַרְעֹה אַךְ הֶעֱרִיךְ אֶת הָאָרֶץ לָתֵת אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי פַרְעֹה אִישׁ כְּעֶרְכּוֹ נָגַשׂ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב אֶת עַם הָאָרֶץ לָתֵת לְפַרְעֹה נְכֹה" (שם כ"ג, לה).[13]
לסיכום, תיאור זנותה של ירושלים מדגיש ארבעה היבטים: השימוש בשפע שהרעיף עליה ה' לצורך הזנות, דהיינו לעבודה זרה; הקרבת הבנים לעבודת המולך; הפנייה לעמים הזרים שמסביב; והתשלום למאהבים על מנת שיזנו איתה ויכרתו עימה ברית. על היבטים חמורים אלו בא כעת תיאור העונש, שאף הוא, כמו החטא, יהיה חסר תקדים.
 
ב. העונש
הפתיחה לעונש מזעזעת במיוחד:
(לה) לָכֵן זוֹנָה שִׁמְעִי דְּבַר ה':
גם נביאים אחרים השתמשו בכינוי גנאי זה כלפי ישראל, אבל אך ורק כהשוואה: ישעיהו קונן "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (א', כא), וירמיהו טען "וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם" (ירמיהו ג', ג). הפנייה הישירה הזאת לישראל: "זוֹנָה" – אין לה אח ורע במקרא.
ההמשך חמור לא פחות:
(לו) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' יַעַן הִשָּׁפֵךְ נְחֻשְׁתֵּךְ[14] וַתִּגָּלֶה עֶרְוָתֵךְ בְּתַזְנוּתַיִךְ עַל מְאַהֲבָיִךְ וְעַל כָּל גִּלּוּלֵי תוֹעֲבוֹתַיִךְ וְכִדְמֵי בָנַיִךְ אֲשֶׁר נָתַתְּ לָהֶם: (לז) לָכֵן הִנְנִי מְקַבֵּץ אֶת כָּל מְאַהֲבַיִךְ אֲשֶׁר עָרַבְתְּ עֲלֵיהֶם[15] וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אָהַבְתְּ עַל כָּל אֲשֶׁר שָׂנֵאת וְקִבַּצְתִּי אֹתָם עָלַיִךְ מִסָּבִיב וְגִלֵּיתִי עֶרְוָתֵךְ אֲלֵהֶם וְרָאוּ אֶת כָּל עֶרְוָתֵךְ: (לח) וּשְׁפַטְתִּיךְ מִשְׁפְּטֵי נֹאֲפוֹת וְשֹׁפְכֹת דָּם וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה: (לט) וְנָתַתִּי אוֹתָךְ בְּיָדָם וְהָרְסוּ גַבֵּךְ וְנִתְּצוּ רָמֹתַיִךְ וְהִפְשִׁיטוּ אוֹתָךְ בְּגָדַיִךְ וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ וְהִנִּיחוּךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה: (מ) וְהֶעֱלוּ עָלַיִךְ קָהָל וְרָגְמוּ אוֹתָךְ בָּאָבֶן וּבִתְּקוּךְ בְּחַרְבוֹתָם: (מא) וְשָׂרְפוּ בָתַּיִךְ בָּאֵשׁ[16] וְעָשׂוּ בָךְ שְׁפָטִים לְעֵינֵי נָשִׁים רַבּוֹת וְהִשְׁבַּתִּיךְ מִזּוֹנָה וְגַם אֶתְנַן לֹא תִתְּנִי עוֹד: (מב) וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי בָּךְ וְסָרָה קִנְאָתִי מִמֵּךְ וְשָׁקַטְתִּי וְלֹא אֶכְעַס עוֹד: (מג) יַעַן אֲשֶׁר לֹא זָכַרְתְּ [זכרתי כתיב] אֶת יְמֵי נְעוּרַיִךְ וַתִּרְגְּזִי לִי בְּכָל אֵלֶּה וְגַם אֲנִי הֵא דַּרְכֵּךְ בְּרֹאשׁ נָתַתִּי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' וְלֹא עָשִׂית [עשיתי כתיב] אֶת הַזִּמָּה עַל כָּל תּוֹעֲבֹתָיִךְ:[17]
מהותו של העונש היא 'מידה כנגד מידה' – "הֵא דַּרְכֵּךְ בְּרֹאשׁ נָתַתִּי": הזרים שעימם זינתה הנערה, הם שיפגעו בה. הם יפשיטו אותה מבגדיה, ירגמוה באבנים ויבתקוה בחרב. האסופית שהחלה את דרכה "עֵרֹם וְעֶרְיָה" (פס' ז), תסיים את דרכה באותו מצב בדיוק: "וְהִנִּיחוּךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה" (פס' לט). תחת שפיכות הדמים בעבודת המולך – "וְכִדְמֵי בָנַיִךְ אֲשֶׁר נָתַתְּ לָהֶם" – יישפכו דמיה שלה: "וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה".
למרות התיאורים הקשים, נראה שאין הכוונה שהנערה תמצא את מותה במעשים אלו, שהרי מפסוקי הסיום של חלק זה נראה שהיא עודנה בחיים, וקנאת ה' סרה ממנה. דומה שהכוונה בעיקר לפגיעה פיזית ולהשפלה פומבית. מכל מקום, בזה תחדל תופעת הזנות ככלל, ובפרט התופעה החריגה שהזונה היא שנותנת את האתנן: "וְהִשְׁבַּתִּיךְ מִזּוֹנָה וְגַם אֶתְנַן לֹא תִתְּנִי עוֹד".
עם כל חומרת העונש, יש בדברים אלו גם סיומת של נחמה פורתא. לאורך פסוקים רבים היה נדמה שאין סליחה ואין כפרה לבגידה האיומה ולכפיות הטובה הבלתי-נסבלת שעלו מתיאורי הזנות הנרחבים. והינה, מתברר שלמרות הכול, אין זה סוף דרכה של מערכת היחסים שבין ה' וירושלים. לאחר הענישה החמורה תנוח חמת ה', "וְסָרָה קִנְאָתִי מִמֵּךְ וְשָׁקַטְתִּי וְלֹא אֶכְעַס עוֹד". או אז תבוא העת לראות כיצד ניתן לשקם את היחסים הללו.
 
[1]   הפרק גדוש ביטויים שאינם שגרתיים, ופעמים שהם גם קשים להבנה. בהערות נשתדל לבאר את מרביתם, עד מקום שידנו מגעת.
[2]   המפרשים ביארו שהכוונה לבמות המכוסות בבדים צבעוניים מנומרים העשויים טלאים טלאים בצבעים שונים.
[3]   "מעשים כאלה לא באו עדיין בעולם ולא יהיו נעשים עוד דוגמתן" (מצודת דוד).
[4]   "וכי מעט בעיניך ממה שהלכת אחר הזנות, עד שגם עשית את זאת?!" (מצודת דוד).
[5]   ה'גב' וה'רמה' נזכרים גם לקמן (פס' כה, לא, לט), ויש שתי דרכים להבין את משמעותם. לפי ההבנה הפשוטה הם מן המשל, רוצה לומר: הזנות הייתה בראש כל חוצות, וזוהי חומרה יתרה אחרת שיש בה, שנעשתה בפרהסיה, לעיני כול. אבל ייתכן שהמילה 'רמה' רומזת גם לנמשל: הקרבה לעבודה זרה בבמות ('רמה' מעין 'במה') ו"עַל הֶהָרִים הָרָמִים" (דברים י"ב, ב).
[6]   כלומר הפכת את יופייך לתועבה.
[7]   "אֶרֶץ כְּנַעַן כַּשְׂדִּימָה" היא ארץ בבל: 'כשדים' הוא כינוי נבואי שכיח לבבל (כגון לעיל י"ב, יג; ישעיהו י"ג, יט; שם מ"ז, א; ועוד), והמילה 'כנען' משמעה בלשון הנביאים גם סוחר ומסחר (ראו להלן י"ז, ד; ישעיהו כ"ג, ח – "אֲשֶׁר סֹחֲרֶיהָ שָׂרִים, כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ"; הושע י"ב, ח).
[8]   הביטוי קשה להבנה. רוב המפרשים ביארו 'מה אומלל ליבך' או מעין זה. אבל בפירוש עולם התנ"ך הוצע, על סמך טקסטים ארמיים מיֵב ומאשור, שהכוונה: 'כמה מלא אני כעס נגדך'.
[9]   'אישה שלטת' היא כנראה אישה השליטה בנכסיה, כלומר אישה עשירה, בעלת נכסים משל עצמה, שאין לבעלה רשות בהם (כך הוצע בפירוש עולם התנ"ך לפסוקנו, אף זאת על סמך מקורות וטקסטים חיצוניים למקרא). פירוש זה עולה בקנה אחד עם תיאור האישה כמי שמשלמת אתנן למאהביה, שלא כשאר זונות.
[10]  המילים "לְקַלֵּס אֶתְנָן" קשות. רש"י כתב: "לדבר ולהתהלל באתנן יפה שנותנין לה". הקושי בפירושו, שהוא מפרש קילוס במובן חיובי, כפי שהמילה משמשת בלשון חז"ל בהשפעת היוונית. אבל בלשון המקרא קלס הוא תמיד לשון גנאי וזלזול, כגון "כִּי הָיָה דְבַר ה' לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם" (ירמיהו כ', ח). ואכן, רוב המפרשים ביארוהו גם כאן כלשון גנאי, והסבירו שבדרך כלל זונה מזלזלת באתנן המוצע לה, על מנת שהלקוח יציע תשלום גבוה יותר, ואילו הנערה שבמשל לא נהגה כך. ואולם, נראה יותר לפרש שהזלזול באתנן הוא תיאור התנהגותה של הנערה האסופית דווקא, רוצה לומר: שלא כזונות רגילות, את קילסת את האתנן, כלומר זלזלת בו ולא היית מעוניינת בו כלל.
[11]  על פי הטעמים יש לפסק: "הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת – תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת זָרִים". אשר לכוונת הדברים, רש"י פירש: "אַת האשה המנאפת... בהיותה תחת בעלה נותנת עיניה באחרים". ומעין זה פירשו שאר המפרשים. אך בפירוש דעת מקרא הציע: "האישה המכורה לתאוות הניאוף... אף כשהיא תחת אישה תִקנה זרים בכסף ובמתנות".
[12]  המילים "נֵדֶה" ו"נְדָנַיִךְ" הן לשון מתנה (בדומה לנדוניה).
[13]  וראו גם מל"א ט"ו, יח–יט; מל"ב י"ב, יט.
[14]  "פירוש: תחתיתך, ובאמרו אחריו 'ותגלה ערותך' הוא כפל ענין במלות שונות, כי ענין 'השפך' כענין 'ותגלה', כי הדבר הנשפך נגלה ונראה, וענין 'נחשתך' כענין 'ערותך', כי תחתית האשה היא הערוה" (רד"ק).
[15]  בפשטות הכוונה למאהביה שהיא הייתה ערבה עליהם (הצירוף 'ערב על' מופיע גם בפסוק "יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה' " [תהילים ק"ד, לד]). ברם, מאחר שלא נזכר לעיל יחס חיובי כלפי האישה מצד מאהביה – אדרבה, היא התאמצה להשיג לה מאהבים, והייתה אף נכונה לשלם להם אתנן – אולי יש לפרש "עָרַבְתְּ" במובן 'עגבת'. הפועל 'עגב' (ושמות הגזורים ממנו) מופיע כמה וכמה פעמים בספר יחזקאל (ורק בו, מלבד מופע אחד בירמיהו ד', ל), והפסוק שלפנינו מזכיר במבנהו ובתוכנו את הפסוק להלן כ"ג, ה: "וַתַּעְגַּב עַל מְאַהֲבֶיהָ אֶל אַשּׁוּר קְרוֹבִים".
[16]  את המילה "בָתַּיִךְ" ניתן להבין הן במסגרת המשל, ככינוי לכל המקומות, הגבים והרמות, שבהם זינתה, הן במסגרת הנמשל – כלומר בתי ירושלים.
[17]  סוף הפסוק קשה. רש"י כתב: "אף על פי שאני נתתי דרכך בראשך לא עשית עצה לתת לב על תועבותיך לשוב מהם. כל זימה שבמקרא לשון עצה הוא, יש לטובה ויש לרעה". וכן פירש רד"ק: "ולא עשית המחשבה שהיה עליך לעשות, כלומר לא נתת אל לבך איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לא‑להים שהוציאני מבית עבדים ונתן לי ארץ נחלה ועשה לי כמה טובות וכמה חסדים, כל זה לא נתת אל לבך". ואילו בעל המצודות פירש את הביטוי כתמיהה: "וכי לא עשית את הזמה ההיא נוסף על כל שאר התועבות שעשית?!".
לפי הכתיב "עשיתי" אולי ניתן לפרש כך: אומנם נתתי דרכך בראשך מידה כנגד מידה, ובכל זאת לא הענשתי אותך בכל חומרת הדין כראוי לך, ושיעור הכתוב: 'ולא עשיתי את הזימה [הראויה לבוא עלייך] על כל תועבותייך'. פירוש זה נראה סביר, אם כי יש להעיר שכתיב כדוגמת זה – המשקף צורה דקדוקית עתיקה של פנייה לנוכחת – מופיע כמה פעמים בפרק, כשם שהוא מופיע בכמה וכמה מקומות אחרים במקרא (ראו לדוגמה מל"ב פרק ד'), ובדרך כלל לא ניתן לפרשו בדומה להצעת הפירוש הזאת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)