דילוג לתוכן העיקרי

שמואל א | פרק י"א | המלחמה עם עמון | 2

קובץ טקסט

פרק י"א - המלחמה עם עמון (ב)

א. הסתירות

לאחר שעמדנו בשיעור הקודם על עיקרי סיפור המלחמה עם עמון, נפנה כעת לבעיות המתעוררות בפרק זה, כמו גם בפרקים הקודמים, במה שנוגע לרציפות הסיפור. קריאת הפרק כהמשך ישיר של הפרק הקודם מעוררת קשיים לא-מבוטלים:

א. ראשית יש לשאול, מדוע נזקקו אנשי יבש גלעד לבקש עזרה "בכל גבול ישראל" (פס' ג), ולא פנו ישירות לשאול, כפי שמצופה היה מהם לנהוג. השאלה מחריפה עוד יותר לאור העובדה, שבפרק י"ב מספר שמואל כי כל עצמה של בקשת ישראל למלך לא באה אלא בגלל האיום הנשקף מעמון: "וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ" (י"ב, יב). ממילא, מצופה היה שלאחר המלכת שאול על כל ישראל תהיה הפנייה מידית אליו. חלף זאת מבקשים המלאכים עזרה בכל גבול ישראל, ורק כחלק מהסיבוב שהם עושים הם מגיעים גם לגבעת שאול.

ב. גם כאשר מגיעים המלאכים לגבעת שאול, אין הם מגיעים ישירות לשאול, אלא מספרים את הדברים לעם: "וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת שָׁאוּל וַיְדַבְּרוּ הַדְּבָרִים בְּאָזְנֵי הָעָם וַיִּשְׂאוּ כָל הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ" - וכל זאת שלא בנוכחותו של שאול.

ג. התנהגותו של שאול כשלעצמה מעוררת פליאה: "וְהִנֵּה שָׁאוּל בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן הַשָּׂדֶה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מַה לָּעָם כִּי יִבְכּוּ וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֶת דִּבְרֵי אַנְשֵׁי יָבֵישׁ". ראשית, תמוה ביותר מדוע הולך שאול, לאחר שנבחר למלך על ישראל, לעסוק בעבודת היום, כאילו אין לו ממלכה 'על הראש' לנהל, ובייחוד בשעה קריטית זו.

ד. גם ההמשך תמוה. על מנת לגרום לעם ללכת אחריו נוקט שאול בצעד דרסטי: "וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ וַיִּפֹּל פַּחַד ה' עַל הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד". ושוב: אם מינויו למלך לא נעשה אלא כדי להציל את העם מיד נחש העמוני, מדוע נאלץ שאול לנקוט באיום כה חריף על מנת לגייס את העם? הלוא היה העם אמור לצאת אחריו למלחמה ברצון ובחפץ לב?!

המפרשים עמדו על קשיים אלו והציעו פתרון אחד לכולם. בסוף פרק י' נאמר "וְגַם שָׁאוּל הָלַךְ לְבֵיתוֹ גִּבְעָתָה", וכתב שם רד"ק: "להודיע שהלך לו לביתו כבתחילה, כיון שראה שלא היה מקובל ומרוצה לכל ישראל הלך לביתו ולא התנהג עדיין כמשפט מלך" (וכעין זה כתב מצודת דוד בפרקנו, פס' ה). בדרך זו ניתן להשיב על השאלות הקודמות ולטעון, שגם בעיני העם לא נתפס שאול כמלך, ולמעשה חזר להיות כאחד העם.

ברם, לעניות דעתי יש קושי בפירוש זה, שהרי מן הכתוב אין מתקבל הרושם ששאול כלל לא התחיל לתפקד כמלך; אדרבה, משתמע שרק כמה בני בלייעל לא התייחסו אליו ברצינות, אך בפועל ראה בו העם, שהכריז "יחי המלך", את המלך הראוי.

על כן, נראה שיש להמשיך כאן בכיוון שבו הלכנו בפרקים הקודמים, ולפיו כוללים פרקים אלו שני תיאורים של ראשית המלכות בישראל: תיאור אחד הרואה באופן שלילי את בקשת המלך, ותיאור שני, הרואה את מינוי המלך מנקודת מבט חיובית. עד עתה ראינו, שהתיאור השלילי התחיל בפרק ח', בבקשת המלכות שנבעה מיזמה של ישראל, נתפסה משום כך כמרידה בה', ונענתה בחיוב רק מתוך גישה של 'דיברה תורה כנגד יצר הרע'; המשכה של בחינה זו היה בחלקו השני של פרק י', שבו כינס שמואל את העם, והגורל בחר בשאול להיות מלך על ישראל. לעומת זאת, בפרק ט' מתחיל התיאור החיובי של רעיון המלכות, ובו יוזם הקב"ה עצמו את בואו של שאול לשמואל, כמי שעתיד להושיע את ישראל מיד פלשתים; המשך התיאור בבחינה זו הוא בחלקו הראשון של פרק י', שבו קיבל שאול את האותות וצלחה עליו רוח ה'.

טענתנו כעת היא שפרק י"א מהווה, ברובו הגדול, המשך הבחינה החיובית של המלכות, אשר ממנה נפרדנו בי', טז, ובה טרם התגלה שאול אל העם וטרם התמנה למלך על ישראל. בכך נענות כל השאלות שבהן פתחנו: בשלב הזה העם עדיין לא הכיר את שאול, וממילא לא פנו המלאכים רק לגבעת שאול, וגם שם לא פנו אל שאול, שעדיין לא היה מוכר להם; לכן נאלץ שאול לנקוט בצעדים דרסטיים כדי לגייס את העם לצאת למלחמה אחרי דמות לא-מוכרת, ולכן גם הזכיר את שמואל יחד עמו.

גם מבחינה רעיונית ממשיך תיאור זה את חלקו הראשון של פרק י', שם אמר שמואל לשאול "וְהָיָה כִּי תָבֹאנָה הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה לָךְ עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ כִּי הָאֱ-לֹהִים עִמָּךְ" (י', ז); פרקנו מתאר את התגשמות ההבטחה והציפייה ששאול יפעל כפי רצונו. בהמשך נאמר שם "וַיָּבֹאוּ שָׁם הַגִּבְעָתָה וְהִנֵּה חֶבֶל נְבִאִים לִקְרָאתוֹ וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱ-לֹהִים" (שם, י), ואותו ביטוי בדיוק מופיע שוב בפרקנו: "וַתִּצְלַח רוּחַ אֱ-לֹהִים עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (פס' ו). ביטויים אלו מאפיינים את דמותו של שאול בבחינה החיובית של המלכות.

ב. התיאור החסר בבחינה השלילית

עד כה סייעה לנו חלוקת התיאורים לבחינות שונות לפתור כמה בעיות קשות במבנה הסיפורים, ועוד ניעזר בחלוקה זו לפתרון סתירות קשות המצפות לנו בפרקים הבאים. ברם, כאן קיימת בעיה המקשה על הפתרון שהצענו זה עתה. בסוף הפרק, לאחר הניצחון במלחמה, נאמר:

(יב) וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל מִי הָאֹמֵר שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ תְּנוּ הָאֲנָשִׁים וּנְמִיתֵם: (יג) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לֹא יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה כִּי הַיּוֹם עָשָׂה ה' תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל:[1] (יד) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה: (טו) וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה' וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד:

על פסוקים אלו לא ניתן לומר שהם מהווים חלק מן הבחינה החיובית של המלכות, שכן דברי העם מתייחסים לאותם בני בלייעל שאמרו "מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה" (י', כז) בסוף פרק י', בבחינה השלילית של המלוכה. גם דברי שמואל בהמשך על הצורך לחדש את המלוכה, נראים כשייכים לאותה בחינה, שהרי רק בבחינה זו הייתה כבר המלכה אחת, וכעת יש צורך לחדש אותה. האם אין בכך סתירה להסבר שהצענו לעיל?

דומה שכך יש לבאר את הדברים. בניגוד לתיאור עד כה, שהיה תיאור כפול מלא ותיאר במקביל אותן נקודות בכל אחת משתי הבחינות (היזמה להקמת המלוכה, הבחירה בשאול, תיאורו החיצוני של שאול ועוד), תוארה המלחמה בעמון - אף שהיא רלוונטית לשתי הבחינות - בעיקר בבחינה החיובית. הדילוג על תיאורה בבחינה השלילית של המלוכה נבע, מן הסתם, מהרצון לגמד את הצלחתו של שאול ולמעט בתיאור הצלחותיו. עם זאת, גם בבחינה זו הייתה למלחמה עם עמון משמעות, שלא ניתן להתעלם ממנה: קבלת מלכות שאול על ידי כל העם, ולא רק על ידי חלקו כפי שהיה לפני המלחמה. לכן, כל שנשאר מן התיאור השלילי של המלכות הוא רק הסיומת של המלחמה - בהקשר של הצורך בחידוש המלוכה, כפי שאכן אירע בפועל בתיאור בפרק י"ב.

על אף שדרך זו מורכבת במקצת, נראה שניתן להוכיח את נכונותה מסתירה חזיתית נוספת הקיימת ביחס למלחמה בעמון. כפי שראינו באריכות בשיעור הקודם, פרקנו מתאר את המלחמה עם עמון כמלחמה מקומית בין נחש העמוני ובין תושבי יבש גלעד, שעם ישראל כלל אינו ממהר לחוש לעזרתם (מן הסיבות שהארכנו בהן שם). לעומת זאת, בפרק י"ב, בתיאור 'חידוש המלוכה', הממשיך את הבחינה השלילית של רעיון המלוכה, אומר שמואל לעם: "וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ" (י"ב, יב). מדברים אלו נראה, כאמור, שכל עצמו של רעיון המלוכה לא עלה אלא בגלל נחש העמוני, והם אינם תואמים אפוא כלל וכלל את האמור בפרקנו, אשר מציג את הסיפור כבעיה מקומית!

נראה, אם כן, שלמלחמה עם עמון בכללותה ניתן להתייחס משתי זוויות ראייה שונות, התלויות כאמור בשתי הבחינות בנושא המלוכה בכלל. בבחינה החיובית של המלכות, האויב שבגללו נוצר בכלל הצורך במלך הוא הפלשתים: "כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי" (ט', טז). בבחינה זו, פרשת מלחמת עמון היא אכן אפיזודה מקומית, שעניינה המרכזי הוא הדרך שבה התגלה שאול אל העם. לעומת זאת, בבחינה השלילית של המלכות נוצרה בקשת המלך כתוצאה מאיום מכיוון נחש העמוני, המתואר כאיום על עם ישראל כולו; וכפי שבואר לעיל, תיאור המלחמה בבחינה זו נעדר מן המקרא, ונותר ממנו רק האפילוג, הרלוונטי לנושא המלוכה - קבלת מלכותו של שאול על כל עם ישראל בשלב זה, לאחר שההמלכה הראשונה לא התקבלה על ידי העם כולו.

הבה נסכם את תיאור הבחינות עד כה:

הבחינה השלילית

הבחינה החיובית

ח' - העם מבקש מלך, בקשה הנתפסת כמאיסה בה'.

ט' - ה' מודיע לשמואל על מינויו של שאול למלך, כדי שיושיע את ישראל מפלשתים.

 

י', א-טז - האותות וצליחת רוח ה' על שאול.

י', יז-כז - המלכת שאול בגורל והתגלות שאול אל העם.

 

[התיאור שאינו מופיע - ניצחון על עמון כחלק ממגמת מינוי המלך מיזמת ישראל.]

י"א, א-יא - הניצחון על עמון והתגלות שאול אל העם.

י"א, יב-טו - תוצאות המלחמה עם עמון: קבלת שאול כמלך על כל ישראל.

 

י"ב - ההמלכה השנייה של שאול.

 

כאמור, ניתן וצריך לקרוא כל אחד מן הטורים בנפרד, כרצף בפני עצמו (למעט פרשת המלחמה נגד עמון בבחינה השלילית, שהושמטה במכוון), וכך לפתור את הבעיות השונות שהתעוררו ברציפות הסיפורים.

בשלב זה נוכל לעזוב למשך מספר שיעורים את נושא הבחינות השונות בהמלכת שאול. נשוב אליו בע"ה בסיום פרק ט"ו, שם נעמוד על הסתירה בין פרק זה לבין פרקים י"ג-י"ד בשאלה מאיזו סיבה איבד שאול את מלכותו.

ג. יהודה וישראל

לסיום עיוננו בפרק י"א, נבקש לעמוד על נקודה נוספת אחת, שאינה קשורה לדברים שבהם דנו עד עתה:

(ח) וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק[2] וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף:

החלוקה בין ישראל ליהודה מפתיעה במקצת: הרי אנו עומדים בפני תחילתה של הממלכה המאוחדת, בימי שאול ודוד, ומה מקום יש להפרדה זו?!

נראה שהמקרא מדגיש בכוונה גם בפרקים אלו, כי הפיצול בין יהודה וישראל קיים לכל אורך הדרך, וכי אחד ממבחניו הגדולים של המלך יהיה להתגבר עליו. ואכן, במהלך הספר שוזר המקרא מדי פעם, כביכול בדרך אגב, את הפיצול הזה אל תוך הסיפור. כך, למשל, לקראת סיומה של מלחמת דוד וגלית נאמר: "וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים" (י"ז, נב). ולאחר מכן, כשדוד הופך לדמות מרכזית יותר, מודגש שוב: "וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם" (י"ח, טז).

בשלב מסוים במהלך הספר אכן מתפצלת הממלכה למשך שנים ספורות, כאשר לאחר מותו של שאול ממליכים אנשי יהודה את דוד עליהם, בעוד שעל ישראל מולך לזמן קצר איש בושת בן שאול (עיין שמ"ב ב', א-יא). גם לקראת סופו של הספר, לאחר סיומו של מרד אבשלום, פורץ מרד 'קטן' של שבע בן בכרי, המייצג את שבטי ישראל המורדים בדוד וביהודה (שמ"ב כ').

כך מתקבל המסר, שגם מלכי ישראל הראשונים לא הצליחו לאחד את השורות לגמרי, ובסופו של דבר, פיצול הממלכה לאחר מותו של שלמה (מל"א י"ב) לא היה אלא שאלה של זמן. שורשי הפילוג היו קיימים למן הרגע הראשון של הקמת הממלכה, ואיש ממלכי ישראל לא הצליח לעקרם קודם שיביאו לקרע בין שתי הממלכות. על סיבותיו של קרע זה נעמוד בע"ה בפרקים הבאים.

 
 

[1] שאול קובע כאן עיקרון שהופך ל'עיקרון מתגלגל' בספר שמואל: אין ממיתים איש ביום שעשה ה' תשועה בישראל. לימים השתמש העם בטיעון זה נגד שאול, כשביקש להרוג את יהונתן לאחר שהפר את השבועה וטעם מיערת הדבש, בטיעון הבא: "וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל: הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל? חָלִילָה! חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה, כִּי עִם אֱ-לֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה" (י"ד, מה); אם ביום שבו עשה ה' ישועה אין ממיתים איש, קל וחומר שאין ממיתים את מי שעשה "עם א-להים" את הישועה. בהמשך משתמש יהונתן עצמו בטיעון זה, בשעה שהוא מבקש משאול שלא לפגוע בדוד: "וַיָּשֶׂם אֶת נַפְשׁוֹ בְכַפּוֹ וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיַּעַשׂ ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה לְכָל יִשְׂרָאֵל רָאִיתָ וַתִּשְׂמָח וְלָמָּה תֶחֱטָא בְּדָם נָקִי לְהָמִית אֶת דָוִד חִנָּם" (י"ט, ה). ולסיום, גם דוד עצמו משתמש בעיקרון זה, כאשר בסיומו של מרד אבשלום הוא מסרב להמית את שמעי בן גרא, שסיקל אותו באבנים, בטענה: "הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל?! כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל" (שמ"ב י"ט, כג). נראה, שאת הקו הישיר העובר בין הסיפורים יסד שאול בפרקנו.

[2] המפרשים נחלקו אם מדובר בשם מקום או בדרך המפקד. שני הפירושים מובאים כבר ברש"י על אתר. לפי הפירוש הראשון, מדובר בדרך המפקד: "רבותינו אמרו: בשברי חרסים. לשון אחר: 'בבזק' - באבנים, שנטל מכל אחד אבן ומנאם, כמו 'ויפקדם בטלאים' (ט"ו, ד), שנטל מכל אחד טלה ומנאם בהם, כמו שהיו מונים אותם בחצאי שקלים". לפי הפירוש השני מדובר בשם מקום, ורש"י מציין את הפסוק "וימצאו את אדֹנִי בזק בבזק" (שופטים א', ה). על דרך הפשט נראה יותר שמדובר בשם של מקום, אם כי שונה מזה שציין רש"י, שהרי בזק שבספר שופטים נמצאת בנחלת יהודה, בעוד שכאן מדובר באזור הגבול עם עמון. כיום מקובל לזהות את המקום עם ח'ירבת איבזיק, דרומית-מערבית לבית שאן.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)