דילוג לתוכן העיקרי

שמואל ב | פרק י"ב | כבשת הרש

קובץ טקסט

פרק י"ב (1) / כבשת הרש

א. המשל

לאחר התיאור המפורט של החטא בפרק י"א, מתאר פרק י"ב את העונש. נתן הנביא נשלח אל דוד, אך להפתעתנו, הוא אינו פותח בהטחת החטא בפניו של דוד כי אם בסיפור - הלוא הוא המשל הידוע של כבשת הרש:

(א) וַיִּשְׁלַח[1] ה' אֶת נָתָן אֶל דָּוִד וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ: (ב) לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד: (ג) וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת: (ד) וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו:

תגובתו של דוד לא איחרה לבוא:

(ה) וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת: (ו) וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל:[2]

הקשר בין המשל והנמשל ברור: העשיר הוא דוד, הרש הוא אוריה, והכבשה - בת שבע. אשר להֵלֶךְ, חז"ל (סוכה נב ע"ב) ביארו שהכוונה ליצר הרע, כלומר שההלך מייצג את המניע המעשי לחטא.[3] כמובן, יש במשל גם פרטים שאין להם מקבילה מדויקת בנמשל: דוד לא טבח את 'הכבשה' אלא שלח למוות את בעלה; ההלך הוא דמות חיצונית נוספת, שאינה נזכרת בפרשה; וגם אין מקבילה ברורה ל"וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו".[4] וכבר ציין מצודת דוד: "ואף כי הרבה בדברים שאין ענין להם עם דבר דוד, אולם כוונתו היתה להעלים ביותר לבל ירגיש דוד וישמור פיו מלפסוק הדין".

ב. המשל השיפוטי

מדוע נזקק נתן למשל הזה? אמנם מסתבר שיש יתרון בזה "שדוד בעצמו יפסוק הדין על עצמו" (מצודת דוד), שהרי לאחר שחרץ במו פיו את דינו של העשיר, יתקשה דוד ללמד זכות על עצמו כשיתברר לו שהדברים מכוונים בעצם כלפיו. ובכל זאת יש לתמוה: הלוא נתן עומד להטיח בדוד בשפה שאינה משתמעת לשני פנים האשמות חמורות ביותר על הריגת אוריה ועל לקיחת בת שבע; האין די בהאשמות חמורות אלו? כלום אין משל כבשת הרש גורע מחומרתם של המעשים שעשה דוד?

כדי להשיב על שאלה זו עלינו לעמוד על תופעת המשל השיפוטי. בשני מקומות נוספים במקרא אנו מוצאים פנייה למלך במסווה של דיון משפטי, אשר מתברר בסופו של דבר - לאחר שחרץ המלך את הדין - כמשל למעשיו של המלך עצמו. מקרה אחד מסופר להלן בפרק י"ד. לאחר שאבשלום הרג את אמנון וברח לגשור, ידע יואב ש"לב המלך על אבשלום", ולכן ביקש מהאישה התקועית החכמה לפנות אל דוד בסיפור שיהיה משל למצבו:

וַתֹּאמֶר אֲבָל אִשָּׁה אַלְמָנָה אָנִי וַיָּמָת אִישִׁי. וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ. וְהִנֵּה קָמָה כָל הַמִּשְׁפָּחָה עַל שִׁפְחָתֶךָ וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת הַיּוֹרֵשׁ וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי שום שִׂים לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (י"ד, ה-ז).

לאחר שהצליחה להוציא מפיו של דוד הבטחה שבנה לא ייפגע, האישה התקועית מבארת לו[5] שהכוונה בעצם אליו, וכשם שהבטיח שלא לפגוע בבן שרצח את אחיו, כך עליו לנהוג בעצמו: להחזיר את אבשלום ולא להוציאו להורג.[6]

המשל השיפוטי השלישי במקרא הוא בפרשת אחאב ובן הדד. אחאב צריך היה להבין שניצחונו הנסי על ארם מחייב להרוג את בן הדד, אך במקום זאת הוא מותיר את בן הדד בחיים ואף קורא עליו "אחי הוא!" (מל"א כ', לב), ולאחר מכן כורת עמו הסכם שלום מפוקפק. כדי להבהיר לאחאב את טעותו נשלח גם אליו נביא ובפיו משל שיפוטי:

וַיֵּלֶךְ הַנָּבִיא וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְ עַל הַדָּרֶךְ וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר עַל עֵינָיו. וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עֹבֵר וְהוּא צָעַק אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ יָצָא בְקֶרֶב הַמִּלְחָמָה וְהִנֵּה אִישׁ סָר וַיָּבֵא אֵלַי אִישׁ וַיֹּאמֶר שְׁמֹר אֶת הָאִישׁ הַזֶּה אִם הִפָּקֵד יִפָּקֵד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ אוֹ כִּכַּר כֶּסֶף תִּשְׁקוֹל. וַיְהִי עַבְדְּךָ עֹשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה וְהוּא אֵינֶנּוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ אַתָּה חָרָצְתָּ (שם, לח-מ).

משחרץ אחאב את הדין, הנביא מבהיר לו שהיה זה משל:

וַיְמַהֵר וַיָּסַר אֶת הָאֲפֵר מֵעֲלֵי עֵינָיו וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵהַנְּבִאִים הוּא. וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ (שם, מא-מב).

מה משמעות השימוש במשל שיפוטי? התשובה טמונה במכנה המשותף הבולט שיש לשלושת המשלים: בכל השלושה נבעה עצם הפנייה אל המלך, ולא לשופט רגיל, מהנחה שבמקרה הנידון ראוי לפסוק שלא לפי שורת הדין הפשוטה, אלא על פי הנסיבות המיוחדות של האירוע, ולכן יש לפנות למלך, שיש לו סמכות לתת פסקי דין חריגים.[7]

במשל כבשת הרש הציפייה היא לפסק דין חמור יותר מדין התורה "ארבע צאן תחת השה" (שמות כ"א, לז), בגלל הנסיבות החמורות: במקום לקחת מצאנו, לקח האיש העשיר את כבשתו היחידה של הרש. דוד נענה לציפייה הזו, וגוזר דין חמור ביותר: "כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת,[8] וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם".[9] דוד מנמק את דינו במילים "עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל", וכבר ציינו המפרשים (עיין רד"ק ומצודות) כי הכפילות הזאת מבטאת שני פנים בחטא: המילים "אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" מוסבות על עצם גנבת הכבשה, ואילו המילים "וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל" מבטאות את החומרה המיוחדת של המעשה, המצדיקה הענשה מיוחדת בדינו של המלך.

גם האישה התקועית מבקשת פסיקה שלא לפי שורת הדין, אלא שבמקרה זה הבקשה היא דווקא לפסוק לקולה, בשל נסיבות מקלות. לפי שורת הדין יש להרוג את הבן הרוצח, אך האישה מתחננת לדוד שיחון את בנה, מפני שאם יומת, תישאר היא אלמנה בודדה, בלא משפחה. דוד נענה לבקשה גם במקרה זה, והוא חונן את הבן הרוצח.

גם במשל השבוי הפונה מבקש להקל משורת הדין, אלא שבמקרה זה הוא משיג תוצאה הפוכה דווקא. על פי שורת הדין, 'השומר' צריך לקיים את התחייבותו, דהיינו להפוך בעצמו לעבד או לשלם כיכר כסף (שהיא סכום עצום); אך הוא מבקש התחשבות בעקבות הנסיבות - "וַיְהִי עַבְדְּךָ עֹשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה וְהוּא אֵינֶנּוּ". אבל אחאב, שלא כדוד, אינו נענה לבקשה, מפני שהנסיבות אינן מצדיקות פסק דין חריג של המלך, ולכן צריך לחול כאן הדין הרגיל: "כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ אַתָּה חָרָצְתָּ".

כמובן, המשל לא בא אלא להבהיר דבר מה בנמשל. המסר המרכזי שביקש נתן להעביר לדוד במשל כבשת הרש הוא שאין מדובר 'רק' בשליחת אדם למוות ובלקיחת אשתו, אלא היו כאן נסיבות מחמירות במיוחד: דוד קיבל מה' כל כך הרבה, ואף על פי כן לא הסתפק במה שיש לו אלא לקח את בת שבע, אשתו היחידה של אוריה החתי. משום כך יהיה גם העונש חמור הרבה יותר מהעונש 'הרגיל' במקרה כזה, כפי שנראה בהמשך.

לסיום יש מקום לתת את הדעת על שאלה נוספת: כיצד לא הבין דוד שהמשל הוא עליו? אף שיש, כאמור, כמה הבדלים בין הסיפורים, הרי עיקרי הדברים מובנים, ויתרה מזאת: הם נאמרים מפיו של נביא (שלא כמשלים האחרים, שנאמרו על ידי אנשים פשוטים, ולכן עוררו יותר אמון)! ובכן, כלום קשה כל כך להבין שנתן רומז לדוד עצמו?!

דומה שהדבר הזה מלמד עד כמה הדחיק דוד את החטא עד בואו של נתן הנביא. מן הסתם נתן דוד לעצמו הצדקות שונות למעשיו, ובמיוחד להריגת אוריה החתי; ומשהסתיים הסיפור שוב לא הקדיש לו מחשבה נוספת, והסירו מדעתו. ההדחקה העמוקה הזאת מעידה שדוד עמד בעצם על גודל חומרתו של החטא. ומסתבר שראוי היה דוד המלך לסיוע מאת ה', שלא אִפשר לו לברוח מן החטא, אלא זיכה אותו באילוץ להתמודד עם החטא פנים אל פנים ולחזור בתשובה שלמה.

 

[1] בשיעורים הקודמים ראינו שהשורש של"ח הוא המילה המנחה בפרק י"א, ושהשימוש המוגזם בשליחים - אשר נטע בדוד תחושת כוח מוגזמת מצד אחד וחוסר זהירות מפני ידיעתם של אחרים מצד שני - היה שורש מפלתו. כעת, מידה כנגד מידה, נפתחים התוכחה והעונש ב"וַיִּשְׁלַח ה' אֶת נָתָן אֶל דָּוִד".

[2] יש בפסוקים האלה משחק מילים מעניין, הסובב על שתי המשמעויות של הפועל 'חמל': בפס' ד נאמר שהעשיר חמל - "וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ"; ואילו בפס' ו נאמר שהוא לא חמל - "עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל". בפס' ד הכוונה היא שהעשיר חס על ממונו שלו (עיין שמ"א ט"ו, ט ובשיעור 27 שם), ואילו בפס' ו הפועל מופיע במשמעותו השכיחה יותר - רחמים.

[3] ושמא יש בזה רמז לנסיבות חטאו של דוד, שתחילתו ב"וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ" (י"א, ב). חז"ל (במסכת סוכה שם) לומדים מן המשל יסוד מוסרי חשוב ומעניין בדבר אופן התנהלותו של היצר: "בתחילה קראו 'הלך' ולבסוף קראו 'אורח' ולבסוף קראו 'איש' ".

[4] ורד"ק כתב: "ומה שאמר 'ותגדל עמו ועם בניו יחדו' אמרו כי בנים היו לו מאשה אחרת שהיתה לו ומתה".

[5] הגם שבאופן עמום במקצת, וראה שיעור 21 לספר שמ"א, בסוף סעיף ג.

[6] האם צדקה האישה בהקבלה זו? על כך נעמוד בע"ה בפרק י"ד.

[7] הר"ן מרחיב בדרשותיו (דרוש י"א) על הצורך במערכת משפטית כפולה, של שופטים ושל מלך, ועל ההבחנה בין תפקידיהם השונים: "והשם יתברך ייחד כל אחד מהענינים האלו לכת מיוחדת, וצוה שיתמנו השופטים לשפוט המשפט הצודק האמיתי... שתכלית מינויים הוא כדי לשפוט את העם במשפט צדק אמיתי בעצמו, ואין יכלתם עובר ביותר מזה. ומפני שהסידור המדיני לא ישלם בזה לבדו, השלים הא-ל תיקונו במצות המלך. ונבאר עוד כשנניח צד אחד מהצדדים, הרי שנינו בפרק היו בודקין (סנהדרין מ ע"ב): תנו רבנן מכירים אתם אותו כו' התריתם בו קיבל התראה התיר עצמו למיתה המית בתוך כדי דיבור וכו'. ואין ספק כי כל זה ראוי מצד משפט צדק, כי למה יומת איש, אם לא שידע שהכניס עצמו בדבר שיש בו חיוב מיתה ועבר עליו, ולזה יצטרך שיקבל עליו התראה, וכל יתר הדברים השנויים באותה ברייתא, וזהו משפט צדק אמיתי בעצמו הנמסר לדיינים. אבל אם לא יענש העובר כי אם על זה הדרך, יפסד הסידור המדיני לגמרי, שיתרבו שופכי דמים ולא יגורו מן העונש, ולכן צוה השם יתברך לצורך ישובו של עולם במינוי המלך... והמלך יכול לדון שלא בהתראה כפי מה שיראה שהוא צריך לקיבוץ המדיני". לדבריו, השופט רואה לנגד עיניו רק את המקרה הנידון ופוסק בו בלבד, ואילו למלך מבט רחב יותר, המתחשב בטובת האומה בכללותה ובשיקולים החורגים מחוץ למה שנותנת שורת הדין במקרה הנדון.

[8] האם התכוון דוד לדין מוות ממש? רד"ק סבור שלא לכך כוונתו: "ואמר כי בן מות הוא דרך גוזמא, כי לא יתחייב אדם מיתה בעבור גזילה וגנבה, אבל לפי שעשה דבר מכוער אמר כי בן מות הוא האיש העושה זאת". אמנם גם רד"ק מודה שפסק הדין חורג מן המקובל, שכן את המילים "ואת הכבשה ישלם ארבעתים" הוא מפרש: "כפלים על משפטן, כי גנב אחד משלם ארבע צאן תחת השה, אבל זה שהוא עשיר וגנב הכבשה של הרש ראוי לקנוס אותו ולשלם כפלים", כלומר שהגנב ישלם בפועל פי שמונה: ארבע על הנסיבות הרגילות וארבע על הנסיבות המיוחדות (ועיין עוד ספרי דברים פיסקא כו, ששם הובאה דעת רבי חנינה ש"ארבעתים" הם פי שישה עשר).

מכל מקום, על דרך הפשט נראה שדוד התכוון לעונש מוות ממש (עיין רש"י). ואכן, מצינו בכמה מקומות בתורה שגנֵבה בנסיבות מחמירות דינה מיתה: התורה קובעת "וגֹנב איש ומכרו ונמצא בידו - מות יומת" (שמות כ"א, טז); כשהתלונן לבן באוזני יעקב על גנבת התרפים שלו, השיב יעקב "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה" (בראשית ל"א, לב); ואחי יוסף גזרו כך את דינו של גונב הגביע - "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת" (בראשית מ"ד, ט). גם בחוקי חמורבי, להבדיל, דינו של גנב הוא מוות. ואף בחז"ל אנו מוצאים אמירות הרואות גנבה וגזלה כעברות שחומרתן מחייבת בנסיבות מסוימות מוות: בכתובות יט ע"א מובאת דעה שגזל הוא מן העברות שדינן 'ייהרג ואל יעבור'; ובבבא מציעא פג ע"ב נאמר שרבי אלעזר ברבי שמעון הוציא גנבים להורג באמצעות המלכות, וביאר הריטב"א שם כי "מדיני המלכות להרוג בלא עדים והתראה לייסר העולם, כמו שראינו בדוד שהרג גר עמלקי, ושלוחו של מלך כמותו".

[9] חז"ל (יומא כב ע"ב) הבינו כי פסק הדין "ואת הכבשה ישלם ארבעתים" אכן נתקיים בדוד, ששילם על המעשה במות ארבעה מילדיו: הבן הראשון מבת שבע, תמר, אמנון ואבשלום. רלב"ג מחליף את תמר, שלא נרצחה, באדוניה (וכנראה המדרש במסכת יומא לא מנה את אדוניה כיוון שהוא מת בספר מלכים, לאחר מותו של דוד). ועיין עוד בשיעור 12 סעיף ב, ששם הבאנו הסבר אחר למילה "ארבעתים" ודחינו אותו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)