דילוג לתוכן העיקרי

שמואל א | פרק י"ב | פרדת שמואל מהעם

קובץ טקסט

 

א. אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי?

ההמלכה המחודשת בגלגל, שבה הסתיים פרק י"א, כוללת לא רק את קבלת שאול למלך על כל ישראל, אלא גם את נאום הפרֵדה של שמואל מן העם, המשתרע לכל אורך הפרק. שלושה חלקים לנאום זה. תחילה מבקש שמואל מן העם שיכריזו פומבית כי לא ניצל את מעמדו כשופט:

(א) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: (ב) וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם[1] וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ג) הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי[2] וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר[3] וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם: (ד) וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה:[4] (ה) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד ה' בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד:

רק לאחר מכן מגיע שמואל אל העיקר - תוכחה נוספת לבני ישראל על בקשתם למלך, שעיקרה מבט לעתיד: הדגש על כך שהעם צריך להמשיך ללכת אחרי ה'. לסיום מחולל שמואל אות להוכיח את תוכחתו, ואז מסיים בדברי הרגעה והדרכה לעתיד. מבנה זה מעורר את השאלה: מדוע נזקק שמואל לפתיחה זו? כלום לא ניתן היה לעבור ישירות למסר המרכזי שלו?!

נראה, שחשוב מאוד היה לשמואל להדגיש לעם לפני תוכחתו על נושא המלוכה, שעמדתו בנושא בקשת המלך לא נבעה מאינטרס אישי אלא מאמונה אידאולוגית. שמואל מביא את העם להכריז כי לא היו לו שום טובות הנאה מתפקידו, ולכן יש להקשיב לדבריו היטב, שכן כל רצונו להביא את העם למצב טוב יותר.

דברים אלו של שמואל מזכירים מאוד את דברי משה בפרשת קֹרח:

לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם (במדבר ט"ז, טו).

הקבלה זו, המיתוספת לשורת הקבלות בין שמואל ומשה שעליהן עמדנו בפרקים הקודמים, מחדדת את הרעיון ששמואל ראה בבקשת העם לא רק מרד בה', אלא גם הבעת חוסר-אמון בו. כמשה בשעתו, מבקש גם שמואל כעת להדגיש שכל כוונתו לשם שמים, מבלי שתהיה לו כל נגיעה אישית בנושא הנהגת העם.

ב. הסקירה ההיסטורית

את תוכחתו מבסס שמואל על סקירה של אירועים שונים בהיסטוריה של עם ישראל, המוכיחים את התֶזה המרכזית בנאום: הקשר בין מעשיהם של בני ישראל לבין מצבם. שמואל סוקר את הכניסה לארץ ואת העליות והמורדות בתקופת השופטים, שהיו תלויים בשאלת התנהגותו של העם, וחושף את מגמתו המרכזית של העם בבקשת המלך: הפחד מנחש העמוני.[5] עמדתו העקרונית של שמואל מתבטאת בסיכום לחלק זה של הנאום:

(יד) אִם תִּירְאוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ וְלֹא תַמְרוּ אֶת פִּי ה' וִהְיִתֶם גַּם אַתֶּם וְגַם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: (טו) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וּמְרִיתֶם אֶת פִּי ה' וְהָיְתָה יַד ה' בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם:

המסקנה הנובעת מדברים אלו היא, כי על אף שה' ושמואל נעתרו לבקשת העם והמליכו להם מלך, מבחינה מהותית לא השתנה דבר: אם העם לא ילך בדרך ה', הוא יוסיף להיענש גם אם יהיה לו מלך; ואם ילך אחרי ה' - יושיע אותם ה' מצרותיהם כפי שהיה בעבר, גם ללא המלך. נמצא שמנקודת המבט של מניעי העם, לא הייתה שום משמעות למינוי המלך.[6]

שמואל מזכיר בנאומו מספר מנהיגים, וביניהם: "אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל".[7] השאלה המתבקשת היא מיהו "בְּדָן", והמפרשים העלו כיוונים שונים:

א. חז"ל (ראש השנה כה ע"א) אמרו שהכוונה לשמשון, שהוא 'בן דן'. רד"ק עומד על הקושי הכרונולוגי בכך - הופעת בדן בין ירובעל ויפתח, בעוד שבספר שופטים מופיע שמשון אחרי יפתח - והוא מיישב כי אף שיפתח קדם, שמשון היה חשוב יותר, ולכן הוזכר קודם.

ב. יש שפירשו שבדן הוא עבדון בן הלל הפרעתוני, הנזכר בין השופטים שבין יפתח לשמשון (שופטים י"ב, יג); וגם כאן יש קושי כרונולוגי מבחינת מיקומו ברשימה לפני יפתח.

ג. אפשר שמדובר בשופט שאינו מוכר מספר שופטים. אדם בשם בדן מופיע בספר דברי הימים (דה"א ז', יז), ומכאן שייתכן שאכן מדובר בשם אמתי.

ד. בתרגום השבעים מופיע כאן 'ברק'; התופעה של חילופי ד' ור' מוכרת, אך נראה שיש כאן פרשנות מתקנת, ולאו דווקא גרסה אחרת.

וייתכן, שלשאלת זיהויו של בדן יש להתייחס כחלק ממכלול רחב יותר, שעליו נדון בסעיף הבא.

ג. לשונו של שמואל

נאומו של שמואל רצוף ביטויים בעייתיים וסתומים, הבולטים בחריגותם על רקע לשונו הבהירה של הספר כולו. נציין כמה מביטויים אלו:

1. כבר בתחילת דבריו מופיע ביטוי צורם:

(ו) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם: ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן...

המפרשים הציעו לביטוי זה פירושים שונים,[8] אך עדיין נותרת השאלה פתוחה: מדוע נקט שמואל בלשון קשה זו? ככלל, נראה שזוהי גרירה מן הלשון שבפסוק הבא: "וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי ה' אֵת כָּל צִדְקוֹת ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת אֲבוֹתֵיכֶם".

2. כאמור, שמואל מדגיש בפני העם שעתידם תלוי בהליכה בדרך ה'. אלא שגם כאן נוקט שמואל בלשון עמומה:

(יד) אִם תִּירְאוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ וְלֹא תַמְרוּ אֶת פִּי ה' וִהְיִתֶם גַּם אַתֶּם וְגַם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם:

משפט זה מנוסח כתנאי, אך המשכו של התנאי אינו מוזכר: מה אמור לקרות אם באמת יתגשם התנאי, ועם ישראל ישמע בקול ה', לא ימרה את פיו ויהיה עם המלך אחר ה'? קושי זה הביא חלק מן המפרשים לבאר שחלקו השני של הפסוק - "וִהְיִתֶם גַּם אַתֶּם וְגַם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" - הוא כבר התוצאה, שמשמעה: "ותתקיימו לאורך ימים גם אתם גם המלך" (רש"י). ואולם, גם בפירוש זה יש דוחק, שהרי מהמילה "וִהְיִתֶם" אין משתמע קיום לאורך ימים.

3. גם הפסוק הבא קשה:

(טו) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וּמְרִיתֶם אֶת פִּי ה' וְהָיְתָה יַד ה' בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם:

הקושי המרכזי הוא המילה "וּבַאֲבֹתֵיכֶם". לכאורה, המילה הצפויה כאן היא 'ובמלככם', שהוזכר בפסוק הקודם, וכפי שנאמר גם להלן: "וְאִם הָרֵעַ תָּרֵעוּ גַּם אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ" (פס' כה). המילה "וּבַאֲבֹתֵיכֶם" נראית כנגררת מהופעתה הכפולה לעיל בפס' ז-ח, אך הופעתה כאן כמעט חסרת-משמעות. אף כאן העלו המפרשים כיוונים שונים,[9] ועדיין נותרה התמיהה בעינה.

4. בדבריו האחרונים אומר שמואל לעם:

(כא) וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה: (כב) כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם:

שמואל חוזר, כמודגש, ארבע פעמים על המילה "כי", אך הופעתה הראשונה של המילה תמוהה מאוד. לכאורה התכוון שמואל לומר 'ולא תסורו אחרי התוהו', והוספת המילה 'כי' הופכת לחלוטין את משמעות דבריו - כביכול שיעור הכתוב הוא: 'לא תסורו אחרי שום דבר, מלבד התוהו, שאחריו תסורו'. המפרשים עמלו קשות לתת משמעות למשפט כמות שהוא,[10] וקושי זה, יחד עם שורת הקשיים הקודמים שהזכרנו, אומרים דרשני.

נראה, אם כן, שיש לבאר את פשרם של קשיים אלו[11] מתוך מבט כולל. כפי שראינו, ברוב המקרים נובע הקושי מחזרה על מילה שמיקומה הנכון הוא בהקשר אחר ברצף הדברים. תופעה זו מתרחשת פעמים רבות כאשר אדם שרוי בהתרגשות מיוחדת, ודבריו אינם שגורים על פיו. נראה, שהמקרא בחר כאן בדרך מיוחדת במינה לתאר את מצבו הנפשי של שמואל בזמן אמירת הדברים. שימורם של דברי שמואל בנוסח המדויק שבו נאמרו מאפשר לנו לקבל את הרושם הדרמטי שלהם - דווקא בזכות הלשון החריגה המופיעה בהם שוב ושוב. כך לומדים אנו ששמואל לא נשא נאום קר ומרוחק, מתוכנן מראש ובנוי לתלפיות, אלא דיבר מעומק לבו, בהתרגשות מיוחדת של מנהיג מודאג, החושש שכל מפעל חייו ירד לטמיון.

אין זה מקרה יחיד שבו נוקט המקרא בדרך זו. גם בדברי ההודיה הנרגשים של דוד לאחר חזון נתן (שמ"ב ז', יח-כט) או בדבריה של האישה התקועית לפני דוד (שם י"ד, יג-יז) ניתן לראות את התופעה, שבקטעים שבהם עצם התוכן מעיד על התרגשות, משמר המקרא את הלשון המדויקת, הבלתי-שגרתית, שבה נאמרו הדברים, מתוך מגמה מכוונת להעצים בדרך זו את תחושות הקוראים שאכן מדובר כאן בלשון נרגשת באופן מיוחד. כך מביא המקרא לא רק את לשון הדברים, אלא גם את תחושותיהם של הדוברים, באופן ישיר ובלתי-אמצעי.

ד. מטר בימי קציר חיטים

לקראת סוף נאומו פונה שמואל אל העם ומכריז על האות שיוכיח את צדקת תוכחתו כלפיהם:

(טז) גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר ה' עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם: (יז) הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ:

מה טיבו של אות זה? רש"י ציין, שגשמים בתקופת הקציר הם סימן קללה.[12] ואולי יש להוסיף, כי הקללה נובעת מן העיתוי הבלתי-מוצלח - בעוד שגשמים היורדים בעתם הם ברכה גדולה - וכי בכך יש רמז לבקשת המלכות. כפי שכבר ציינו בפרק ח', התורה אינה שוללת את המלכות, ועקרונית יש בצורת שלטון זו גם יתרונות מבחינת ההליכה בדרך ה'. הבעיה המרכזית, כפי שחשף שמואל זה עתה, היא שהבקשה באה ממניעים לא-נכונים ובעיתוי לא-נכון: "וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ...". מטר בימי קציר ממחיש אפוא כי הבעיה בבקשתם של ישראל הייתה בעיתויהּ, ולאו דווקא בעצם הרעיון.

בסיום הפרשה אומר שמואל: "אַךְ יְראוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבַבְכֶם כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר הִגְדִּל עִמָּכֶם" (פס' כד). לשון זו מזכירה את דברי התורה בפרשת 'והיה אם שמֹע': "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים י"א, יג). בפסוק שלאחר מכן נאמר "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ..." - שוב ביטוי לקשר שבין עבודת ה' לירידת גשמים בעתם; ומכאן גם ניתן לדייק, שפגיעה בעבודת ה' תביא לירידת גשמים שלא בעתם - הדבר שמסמל שמואל באות שהוא נותן.

ועם כל זאת, שמואל מסיים את נאומו בנימה מפויסת:

(כג) גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה:

ואכן, באופן חריג לחלוטין, ממשיך שמואל לשמש דמות משמעותית בעם ישראל גם לאחר שסיים את תפקידו כמנהיג וכשופט. שמואל מלווה את שאול, מוכיח אותו, מודיע לו על החלפתו, מושח את דוד, ומלווה גם אותו בצעדיו הראשונים. בכך היה שמואל למנהיג היחיד במקרא הממשיך לשרת את עמו גם לאחר שסיים את תפקידו - בדיוק כפי שהתחייב במעמד זה.

 
 

[1] בתחילת פרק ח' (שיעור 12) למדנו מן המילים "וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם" על מרירות מסוימת של שמואל, שסבור היה כי בניו היו אמורים להמשיכו בתפקידו.

[2] הצירוף "עָשַׁקְתִּי... רַצּוֹתִי" מוכר לנו ממספר מקומות במקרא, כגון "והיית רק עשוק ורצוץ כל הימים" (דברים כ"ח, לג; ועיין גם ירמיהו כ"ב, יז). משמעות המילה "רצותי" היא 'רצצתי' (ויש כאן תופעה לשונית של הידמות).

[3] המילה כופר משמשת במקרא הן במשמע פדיון כספי במקום עונש מוות (עיין שמות כ"א, ל; במדבר ל"ה, לא) הן במשמע שוחד (עמוס ה', יב). כאן אפשריות שתי המשמעויות.

[4] לעיל בפרק ח', בעניין משפט המלך (שיעור 13), עמדנו על כך שארבע פעמים נאמר כאן ששמואל 'לא לקח', ולעומת זאת מזכיר שם שמואל ארבע פעמים שהמלך שבני ישראל מבקשים 'ייקח' מהם את רכושם.

[5] בפרק הקודם (שיעור 20) עמדנו על היחס בין תיאור זה לבין התיאור בפרק י"א, לפיו עלה נחש העמוני רק על יבש גלעד באופן מקומי. בפרק ח' (שיעור 12) עמדנו על כך שכאן חושף שמואל את טיבה האמתי של הבקשה למלך, שלא הייתה קשורה ישירות לזקנותו של שמואל.

[6] גם מנהיגים אחרים נפרדו מן העם בסקירה היסטורית בעלת מסר דומה: משה תיאר באריכות את הקורות במדבר (דברים א'-ה', ואף בהמשך), וכך נהג גם יהושע (יהושע כ"ג-כ"ד). הרעיון בכל המקרים הללו מקביל: מנהיג בא ומנהיג הולך, שיטות ההנהגה משתנות, אך דבר אחד נשאר קבוע -ישועת ישראל תלויה בהליכה בדרך ה'.

[7] העובדה ששמואל מדבר על עצמו בגוף שלישי עלולה לצרום מעט. דוגמות נוספות לתופעה זו אנו מוצאים אצל למך (בראשית ד', כג), דבורה (שופטים ה', ז) ושלמה (מל"א ב', מה).

[8] רש"י פירש שהקב"ה הכין את משה ואת אהרן "להיות נכונים לשליחותו", וכעין זה ברד"ק: "אשר הגדילם ולמדם". ואילו בתרגום יונתן נאמר: "די עבד גבורן על ידי משה ואהרן", וכך גם במצודת דוד: "הנפלאות שעשה על ידיהם ועמהם".

[9] רש"י פירש "והיתה בכם אחר שהיתה באבותיכם", והביא את דעת חז"ל שהכוונה לאבות שמתו, שיוכו אף הם ב"מכת בזיון על המתים". ורד"ק פירש שאכן הכוונה למלך - "כי האדון לעם כמו האב לבן, וכן אמר 'וישימני לאב לפרעה' (בראשית מ"ה, ח)".

[10] רד"ק הציע שתי אפשרויות: א. "ולא תסורו מאחרי ה', כי אם תסורו מאחריו ותסורו אחרי התוהו והם האלילים אשר לא יועילו ולא יצילו אתכם כי תוהו המה"; ב. "ולא תסורו אחרי התוהו כי הם אשר לא יועילו ולא יצילו".

[11] וייתכן שניתן להוסיף עליהם גם את הקשיים בעניין "בדן" ובעניין הזכרת שמו של שמואל על ידי עצמו.

[12] על ממד הקללה שיש בתופעה זו ניתן אולי ללמוד גם מהופעת הצירוף של קולות ומטר במכות מצרים: "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַה' נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר ה' בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם... וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה' וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה" (שמות ט', כג, לג).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)