יחזקאל | פרק י"ב | יחזקאל גולה 'לעיניהם'

בפרק י"ב שלוש נבואות, שאין ביניהן קשר משמעותי:

1.   בפס' א–טז מובאת נבואת הגלות, ובה יחזקאל עושה שוב מעשים סמליים על מנת ללמד מסר.

2.   בפס' יז–כ יחזקאל מצטווה לעשות עוד מעשה סמלי: אכילה מבוהלת, כפי שיהיה בירושלים בזמן המצור.

3.   בפס' כ–כח נדון הזלזול של ישראל בנבואות החורבן.[1]

הנבואה הראשונה בפרקנו נפתחת בהקדמה, שחשובה להבנת המשך הדברים:

בנבואה זו חוזר המונח שכבר נתקלנו בו שוב ושוב בנבואת ההקדשה בפרקים ב'–ג': עם ישראל הם "בית מרי". כפי שהתבאר שם, משמעות הדבר היא שעם ישראל אינו שומע לקול נביאיו ומוכיחיו. כעת נוספת טענה חדשה: לא רק שהעם אינו רוצה 'לשמוע', הוא גם מסרב 'לראות'. זאת אומרת: הם מתעלמים לא רק מדברי הנביאים, אלא גם מן הראייה הנכוחה של המציאות.

אשר על כן מצטווה יחזקאל לנקוט כעת בדרך שאולי תוכל לשנות זאת:

יחזקאל מצטווה להציג הצגה של אדם הגולה מביתו בסתר. מה שבולט כאן במיוחד הוא המילה "לְעֵינֵיהֶם", המופיעה בפסקה קצרה זו שבע פעמים, כדרכן של מילים מנחות. נראה כי אף על פי שכבר אבד הסיכוי שהעם ישמע לדברי הנביא, עדיין יש תקווה שמא סירובם לראות איננו עובדה מוגמרת, ועודנו בגדר 'קוצר ראייה' ולא עיוורון מוחלט. לכן אם יעשה יחזקאל מעשה המדגים את הגלות הצפויה, ויקפיד שהכול ייעשה "לְעֵינֵיהֶם" של בני ישראל, יש לקוות שהם יפנימו את המסר מהמחזה הנגלה לעיניהם. ובכל זאת, 'כולי האי ואולי': "אוּלַי יִרְאוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה"; אולי יראו, כי לשמוע בוודאי לא ישמעו.

מכאן נוכל להבין מדוע ככלל הִרבה יחזקאל במעשים סמליים ייחודיים, יותר מכל נביא אחר בישראל, כגון השכיבה על צדדיו ארבע מאות ושלושים יום (פרק ד') וגילוח שערותיו (פרק ה'), כפי שכבר ראינו. מסתבר שזהו ביטוי לייאוש מהסיכוי שבני ישראל ישמעו, שבגינו יחזקאל מנסה שוב ושוב לחדד את מסריו באופן חזותי, בולט ומודגש. החידוש בנבואה שלפנינו הוא בישירוּת של המסר הנבואי. בנבואות הקודמות הייתה למעשים של יחזקאל משמעות מופשטת יותר: השכיבה אל מול הלבנה ייצגה בעיקר את המצור, וגילוח השערות ביטא בדרך סמלית ביותר את עונשם של אנשי ירושלים. כעת המסרים מועברים בדרך מוחשית הרבה יותר: יחזקאל פשוט מדגים בעצמו בדיוק את מה שעתיד לקרות לעם ישראל.

גם ירמיהו הנביא התמודד עם אותה בעיה: "שִׁמְעוּ נָא זֹאת עַם סָכָל וְאֵין לֵב עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ" (ירמיהו ה', כא). אבל אצל ירמיהו הפתרון לבעיה היה עדיין הגברת הקול, חידוד המסרים באופן תקיף יותר: "הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם ה'?! אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ?! אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ" (שם, כב). אכן, "וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה סָרוּ וַיֵּלֵכוּ" (שם, כג), וכפי שביארנו, "מוֹרֶה" הוא מי שאינו מוכן לשמוע, ובכל זאת, התגובה נשארת בתחום הדיבור והתוכחה: "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם... שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ גַּם עָבְרוּ דִבְרֵי רָע דִּין לֹא דָנוּ דִּין יָתוֹם וְיַצְלִיחוּ וּמִשְׁפַּט אֶבְיוֹנִים לֹא שָׁפָטוּ. הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקֹד נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי?!" (שם, כה–כט). דומה שאצל יחזקאל הולכת ומתחזקת התחושה שאין די בתוכחות, חריפות ככל שתהיינה, ויש צורך במעשים שיזעזעו את הלב האטום.

התהליך שיחזקאל עושה מתמשך על פני היממה: הוא מוציא את כלי הגולה בשעות היום; יוצא וחותר בקיר בערב; ואילו הבריחה עצמה מתרחשת בעלטה. נראה שהתארכות המעשה נועדה למשוך את עיני הקהל ולעורר את סקרנותם למתרחש באור יום, על מנת שימשיכו לעקוב אחרי יחזקאל גם בשעות החשכה של הערב והלילה.

הציווי הייחודי "חֲתָר לְךָ בַקִּיר" יוצר זיקה לנבואה הארוכה שבפרקים ח'–י"א, שגם בה נאמר "חֲתָר נָא בַקִּיר" (ח', ח). שם הצטווה יחזקאל לחתור בקיר מן החוץ פנימה, וכך נגלה לעיניו החדר שזקני ישראל עובדים בו עבודה זרה. כאן התמונה הפוכה: יחזקאל חותר בקיר מבפנים החוצה, כדי לדמות את היציאה לגלות. ניגוד בולט אחר בין הנבואות הוא שביחידה הקודמת תוארה גלות השכינה, ואילו המעשה שיחזקאל עושה כעת מדמה את גלות ישראל.

עם זאת, בהמשך הדברים מתברר שיש לתיאורו של יחזקאל משמעות מסוימת יותר.

 

לאחר שסיים יחזקאל את המעשים הסמליים, ה' מבאר לו את מלוא משמעותם, כתשובה לשאלתם של בני ישראל:

רק בבוקר שלמחרת מגלה יחזקאל עצמו מה הייתה מלוא המשמעות של המעשים הסמליים שעשה, וכעת הוא מצֻווה להשיב לבני ישראל על שאלתם, שעד כה גם לו עצמו לא היה מענה ברור עליה. בראש ובראשונה, מתברר שיחזקאל הדגים את מה שיקרה במיוחד ל"נשיא" – "הַנָּשִׂיא – הַמַּשָּׂא[5] הַזֶּה בִּירוּשָׁלִַם" – ולכל ישראל עימו. מיהו אותו נשיא? התשובה פשוטה: זהו המלך צדקיהו, שיחזקאל מתעלם ממנו בעקיבות,[6] ואין הוא נזכר בשמו בכל הספר.[7] אכן, התיאור שלפנינו רומז בבירור למה שקרה לצדקיהו:

בסיומה של נבואה זו יחזקאל עומד על עוד עניין, הנראה במבט ראשון כסותר את הנבואה הקודמת:

בעיצומה של הנבואה הקודמת, בפרק ט', נזכרו האנשים שנצטוו לכלות את אנשי ירושלים החוטאים. כעת מתברר שרבים מהחוטאים יגלו, ולא יכלו בירושלים. למעשה, עד פרקנו התקבל הרושם שעל האנשים שנותרו ביהודה נגזר כיליון מוחלט, ורק בנבואה שלפנינו נאמר, לראשונה בספר, שתהיה עוד גלות מלבד גלות יהויכין.

הפתרון ל'סתירה' בא מייד לאחריה. אכן, מקצת החוטאים לא ימותו בחרב, ברעב ובדבר – שלושת העונשים הנזכרים שוב ושוב בנבואותיו של יחזקאל – אלא יישארו בחיים למטרה אחת: "לְמַעַן יְסַפְּרוּ אֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם". ולמי מכוון המסר? ייתכן שהכוונה לגויים (כפי שפירש בעל המצודות), אך אפשר גם שהוא מכוון לגולי גלות יהויכין, שיבינו עתה מדוע אירע החורבן, והם אלו שאכן יפנימו את המסר, "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' ".

 

בהמשך הפרק מובאת נבואה קצרה:

נבואה זו מזכירה במידה רבה את הנבואה בפרק ד'. שם, כזכור, הצטווה יחזקאל לאכול שני סוגים מאכלים. המאכל הראשון היה לחם העשוי ממיני דגנים שונים, "חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים", שנאכל בכמות מצומצמת, "עֶשְׂרִים שֶׁקֶל לַיּוֹם", ועימו "מַיִם בִּמְשׂוּרָה תִשְׁתֶּה שִׁשִּׁית הַהִין מֵעֵת עַד עֵת" (שם, ט–יא). אכילה זו נועדה לסמל את המחסור שישרור בירושלים בתקופת המצור: "הִנְנִי שֹׁבֵר מַטֵּה לֶחֶם בִּירוּשָׁלִַם וְאָכְלוּ לֶחֶם בְּמִשְׁקָל וּבִדְאָגָה וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה וּבְשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ" (שם, טז). המאכל השני היה "עֻגַת שְׂעֹרִים", שבתחילה נצטווה יחזקאל לאפותה "בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם", ולבסוף קיבל הקב"ה את תלונתו והמיר זאת באפייה ב"צְפִיעֵי הַבָּקָר". אכילה זו באה לסמל את הגועל של האכילה בגלות: "כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם" (שם, יב–טו).

כעת מצטרפת הנחיה שלישית בנוגע לאכילה, אך היא אינה נוגעת לכמות המזון או לאיכותו, כמו בפרק ד', כי אם לדרך האכילה, שתהיה בחוסר שקט ובלא מנוחה: "לַחְמְךָ בְּרַעַשׁ תֹּאכֵל וּמֵימֶיךָ בְּרָגְזָה וּבִדְאָגָה תִּשְׁתֶּה". אכילה זו מסמלת כנראה את התקופה שלפני החורבן בירושלים, כאשר כבר יורגש לחץ האויב, ועל כן "לַחְמָם בִּדְאָגָה יֹאכֵלוּ וּמֵימֵיהֶם בְּשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ".

בסיום נבואה קצרה זו נוסף משפט על תכלית החורבן הצפוי: "לְמַעַן תֵּשַׁם אַרְצָהּ מִמְּלֹאָהּ מֵחֲמַס כָּל הַיֹּשְׁבִים בָּהּ". נראה מכאן שהארץ זקוקה לטיהור מן החמס שנעשה בה, המטמא אותה כביכול, בדומה לאמור בפרשת התוכחה: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ" (ויקרא כ"ו, לד).

 

---