שיעורים בספר יחזקאל -
שיעור 24
יחזקאל | פרק י"ז | משל הנשרים
קובץ טקסט
א. המשל
כמו בפרקים הקודמים, גם בפרקנו מובא משל, אך המבנה של הפרק שונה במקצת מן המבנה של קודמיו, בראש ובראשונה מפני שהוא פותח במשל מפורט, ומיד לאחריו מציג גם נמשל מפורט. נפתח אפוא במשל:
(א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל: (ג) וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם אֶרֶךְ הָאֵבֶר[1] מָלֵא הַנּוֹצָה אֲשֶׁר לוֹ הָרִקְמָה[2] בָּא אֶל הַלְּבָנוֹן וַיִּקַּח אֶת צַמֶּרֶת הָאָרֶז: (ד) אֵת רֹאשׁ יְנִיקוֹתָיו[3] קָטָף וַיְבִיאֵהוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן בְּעִיר רֹכְלִים שָׂמוֹ:[4] (ה) וַיִּקַּח מִזֶּרַע הָאָרֶץ וַיִּתְּנֵהוּ בִּשְׂדֵה זָרַע קָח עַל מַיִם רַבִּים[5] צַפְצָפָה שָׂמוֹ:[6] (ו) וַיִּצְמַח וַיְהִי לְגֶפֶן סֹרַחַת שִׁפְלַת קוֹמָה לִפְנוֹת דָּלִיּוֹתָיו אֵלָיו וְשָׁרָשָׁיו תַּחְתָּיו יִהְיוּ וַתְּהִי לְגֶפֶן וַתַּעַשׂ בַּדִּים וַתְּשַׁלַּח פֹּארוֹת: (ז) וַיְהִי נֶשֶׁר אֶחָד גָּדוֹל גְּדוֹל כְּנָפַיִם וְרַב נוֹצָה וְהִנֵּה הַגֶּפֶן הַזֹּאת כָּפְנָה שָׁרָשֶׁיהָ עָלָיו[7] וְדָלִיּוֹתָיו שִׁלְחָה לּוֹ לְהַשְׁקוֹת אוֹתָהּ מֵעֲרֻגוֹת מַטָּעָהּ: (ח) אֶל שָׂדֶה טּוֹב אֶל מַיִם רַבִּים הִיא שְׁתוּלָה לַעֲשׂוֹת עָנָף וְלָשֵׂאת פֶּרִי לִהְיוֹת לְגֶפֶן אַדָּרֶת:[8]
(ט) אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' תִּצְלָח[9] הֲלוֹא אֶת שָׁרָשֶׁיהָ יְנַתֵּק וְאֶת פִּרְיָהּ יְקוֹסֵס וְיָבֵשׁ כָּל טַרְפֵּי צִמְחָהּ תִּיבָשׁ וְלֹא בִזְרֹעַ גְּדוֹלָה וּבְעַם רָב לְמַשְׂאוֹת אוֹתָהּ מִשָּׁרָשֶׁיהָ:[10] (י) וְהִנֵּה שְׁתוּלָה הֲתִצְלָח[11] הֲלוֹא כְגַעַת בָּהּ רוּחַ הַקָּדִים תִּיבַשׁ יָבֹשׁ עַל עֲרֻגֹת צִמְחָהּ תִּיבָשׁ:
המשל מספר על נשר גדול שבא אל הלבנון, קטף משם את צמרת הארז והביאה אל 'ארץ כנען'. בד בבד לקח הנשר מזרע הארץ ושתל אותו על מים רבים. הזרע צמח והיה לגפן פורייה אך נמוכה ושפלת קומה, שהייתה אמורה לפנות אל הנשר. במקום זאת פנתה הגפן אל נשר אחר על מנת שישקה אותה, ואליו שילחה את שורשיה וענפיה. וכעת מופנית כלפי הגפן הטענה שהנשר הגדול הראשון יכעס על הבגידה בו, ינתק אותה משורשיה, יקצץ את פירותיה וייבש אותה כליל.
עוד בטרם הגענו אל הנמשל, כבר כעת ברורה הזיקה לפרק הקודם: הבגידה. בפרק הקודם סופר על בגידה של נערה אסופית במי שחמל עליה וגידל אותה, וכאן מסופר על בגידה של גפן במי ששתל אותה. כעת יש לבחון את השאלה: מהו הנמשל?
ב. הנמשל הפשוט
לכאורה הנמשל פשוט, כמפורש בפסוקים הבאים:
(יא) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (יב) אֱמָר נָא לְבֵית הַמֶּרִי הֲלֹא יְדַעְתֶּם מָה אֵלֶּה אֱמֹר הִנֵּה בָא מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח אֶת מַלְכָּהּ וְאֶת שָׂרֶיהָ וַיָּבֵא אוֹתָם אֵלָיו בָּבֶלָה: (יג) וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח: (יד) לִהְיוֹת מַמְלָכָה שְׁפָלָה לְבִלְתִּי הִתְנַשֵּׂא לִשְׁמֹר אֶת בְּרִיתוֹ לְעָמְדָהּ: (טו) וַיִּמְרָד בּוֹ לִשְׁלֹחַ מַלְאָכָיו מִצְרַיִם לָתֶת לוֹ סוּסִים וְעַם רָב הֲיִצְלָח הֲיִמָּלֵט הָעֹשֵׂה אֵלֶּה וְהֵפֵר בְּרִית וְנִמְלָט: (טז) חַי אָנִי נְאֻם אֲ‑דֹנָי ה' אִם לֹא בִּמְקוֹם הַמֶּלֶךְ הַמַּמְלִיךְ אֹתוֹ אֲשֶׁר בָּזָה אֶת אָלָתוֹ וַאֲשֶׁר הֵפֵר אֶת בְּרִיתוֹ אִתּוֹ בְתוֹךְ בָּבֶל יָמוּת: (יז) וְלֹא בְחַיִל גָּדוֹל וּבְקָהָל רָב יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ פַרְעֹה בַּמִּלְחָמָה[12] בִּשְׁפֹּךְ סֹלְלָה וּבִבְנוֹת דָּיֵק לְהַכְרִית נְפָשׁוֹת רַבּוֹת:[13] (יח) וּבָזָה אָלָה לְהָפֵר בְּרִית וְהִנֵּה נָתַן יָדוֹ וְכָל אֵלֶּה עָשָׂה לֹא יִמָּלֵט:
הנשר הגדול בעל הכנפיים הוא נבוכדנאצר מלך בבל, שמלכותו הלכה והתפשטה ברחבי המזרח. הענפים הרכים שבצמרת הארז הם יהויכין מלך יהודה[14] הצעיר[15] ושריו, שנבוכדנאצר לקח אותם והביאם לבבל, הלוא היא 'כנען'.[16] במקום יהויכין לקח נבוכדנאצר את צדקיהו, שהיה מזרע המלוכה, וכרת איתו ברית, שמהותה כפיפות של ממלכת יהודה לבבל. אך צדקיהו הפר את הברית, ופנה אל פרעה מלך מצרים שיסייע לו למרוד בנבוכדנאצר.[17] על כך עתיד צדקיהו להיענש, והוא ימות בבבל, מקומו של המלך שהמליך אותו.
משמעות זו של הנמשל פשוטה למדיי, אך גם פשוטה מדי. האומנם היה כל חטאה של ממלכת יהודה בגידה במלך בבל? גם אם התנהגות זו אינה ראויה מבחינה מוסרית, כלום בגללה חרבה ירושלים? דומה שהמסר העיקרי של הפרק עוד לפנינו.
ג. הנמשל הנסתר
בשלב זה הנבואה עוברת לעסוק במעשיו של צדקיהו:
(יט) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' חַי אָנִי אִם לֹא אָלָתִי אֲשֶׁר בָּזָה וּבְרִיתִי אֲשֶׁר הֵפִיר וּנְתַתִּיו בְּרֹאשׁוֹ: (כ) וּפָרַשְׂתִּי עָלָיו רִשְׁתִּי וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וַהֲבִיאוֹתִיהוּ בָבֶלָה וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ שָׁם מַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בִּי: (כא) וְאֵת כָּל מִבְרָחָו בְּכָל אֲגַפָּיו[18] בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְהַנִּשְׁאָרִים לְכָל רוּחַ יִפָּרֵשׂוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי:
דברים אלו מפתיעים למדיי: מדוע הפרת הברית עם נבוכדנאצר מלך בבל נתפסת לפתע כהפרת הברית עם הקב"ה בכבודו ובעצמו? רד"ק כותב שהשבועה והאלה היו בשם ה',[19] ועל כן הפרת הברית היא חילול שם ה'. אלא שהסבר זה איננו הולם את פשט הכתוב, הנראה כמוסב על הפרת ברית עם ה' ממש.
על כן נראה[20] שהמשל והנמשל שהובאו עד כה, שניהם גם יחד אינם אלא משל לעניין יותר מהותי, המשך ישיר למשל הארוך שבפרק הקודם: הבגידה במלך בבל אינה אלא ביטוי לאופייה הבוגדני של ממלכת יהודה.[21] לאור זאת, ייתכן שניתן להציע משמעות נוספת, חדשה, למשל הראשוני.
על פי המשמעות הנסתרת, הנשר הגדול אינו אלא הקב"ה, כפי שנאמר על יציאת מצרים: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות י"ט, ד).[22] עם ישראל כולו הוא הארז, והבאתו מן הלבנון "אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן" ושתילתו על מים רבים היא משל להוצאתו ממצרים והבאתו אל ארץ כנען ממש – הלוא היא ארץ ישראל, כנאמר: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם" (במדבר כ"ד, ה–ו). הייחור ניטע מחדש בארץ ישראל, וצמח כגפן: "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ. פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ. כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵ‑ל" (תהילים פ', ט–יא). והנשר האחר, שאליו פנתה הגפן, הוא משל לעבודה הזרה שעם ישראל פנה אליה לאחר הבגידה בקב"ה.
בכך משלב הנמשל הנסתר את שני המשלים שבשני הפרקים הקודמים: בפרק ט"ו הומשל עם ישראל לגפן; בפרק ט"ז – לנערה שבגדה באלוף נעוריה; ובפרקנו – לגפן שבגדה במיטיבה ופנתה לאחרים. יש כאן אפוא משל מיוחד במינו, שמתאים במידה רבה הן לנמשל הראשון, שיסודו בבגידה המדינית, הן לנמשל השני – הבגידה הרוחנית.
יש לגישה זו ראיות נוספות. ראשית, הלשון "וּפָרַשְׂתִּי עָלָיו רִשְׁתִּי וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וַהֲבִיאוֹתִיהוּ בָבֶלָה" חוזרת כמעט מילה במילה על מה שנאמר על צדקיהו לעיל י"ב, יג: "וּפָרַשְׂתִּי אֶת רִשְׁתִּי עָלָיו וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וְהֵבֵאתִי אֹתוֹ בָבֶלָה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים". וכזכור, שם נאמר שהעונשים יבואו על העבודה הזרה: "לְמַעַן יְסַפְּרוּ אֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם" (שם, טז).
גם המילים "אִם לֹא אָלָתִי אֲשֶׁר בָּזָה וּבְרִיתִי אֲשֶׁר הֵפִיר" חוזרות על האמור בפרק הקודם בעניין הבגידה הגדולה של הנערה האסופית: "וְעָשִׂיתִי אוֹתָךְ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אֲשֶׁר בָּזִית אָלָה לְהָפֵר בְּרִית" (ט"ז, נט). ויש עוד היבטים נוספים הקושרים בין פרקנו ובין הפרק הקודם, כגון הפנייה למצרים ("וַתִּזְנִי אֶל בְּנֵי מִצְרַיִם שְׁכֵנַיִךְ גִּדְלֵי בָשָׂר וַתַּרְבִּי אֶת תַּזְנֻתֵךְ לְהַכְעִיסֵנִי" [שם, כו]) וכינוי בבל 'ארץ כנען' ("וַתַּרְבִּי אֶת תַּזְנוּתֵךְ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן כַּשְׂדִּימָה" [שם, כט]).
כל אלו מחזקים את ההבנה שהבגידה בנבוכדנאצר מלך בבל איננה המסר היחידי בפרק, אלא היא ביטוי סמלי לבגידה היותר מהותית של יהודה: בגידתה בקב"ה.
ד. הנחמה
כמו הפרק הקודם, גם פרקנו נחתם בדברי נחמה:
(כב) כֹּה אָמַר אֲ‑דֹנָי ה' וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה וְנָתָתִּי מֵרֹאשׁ יֹנְקוֹתָיו רַךְ אֶקְטֹף וְשָׁתַלְתִּי אָנִי עַל הַר גָּבֹהַּ וְתָלוּל: (כג) בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר וְשָׁכְנוּ תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה: (כד) וְיָדְעוּ כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה כִּי אֲנִי ה' הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַּ הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי:
על פי דברי הנחמה הללו, הקב"ה עתיד לפעול בדרך שתזכיר במידת מה את פעולת הנשר הראשון, אך התוצאות תהיינה שונות בתכלית. גם הקב"ה ייקח מצמרת הארז, וישתול את הענפים מחדש בארץ ישראל. ייתכן שיש כאן רמז כי הגולים שיחזרו לארץ לא יהיו בני הדור הראשון, אלא בני הדור השני והדור השלישי, שיחזרו לארץ בתום שבעים שנות הגלות בבבל. אבל שלא כנשר הגדול, שחפץ ב"גֶפֶן סֹרַחַת שִׁפְלַת קוֹמָה", הקב"ה לא יניח את הייחור במקום נמוך, כי אם "עַל הַר גָּבֹהַּ וְתָלוּל, בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ,[23] וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר". לא עוד יזדקק הייחור לעזרתם של הנשרים הגדולים, אדרבה, הם יצטרכו לו: "וְשָׁכְנוּ תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה". מלכות ישראל תחזור לאיתנה ולמקומה, ולא תזדקק עוד לחסדיהם של מלכים אחרים, אלא להפך: כמו בימי שלמה, מלכים אלו ישחרו לפתחה.[24]
כך ילמדו כל באי עולם כי הקב"ה מושל בכל העולם כולו, וגם אם לפעמים עמים שונים זוכים לפריחה, סוף סוף "אֲנִי ה' הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַּ הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי".
[1] 'אבר' הוא כנראה שם נרדף ל'כנף', כמו בפסוק "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" (דברים ל"ב, יא); או שהכוונה לעצם הכנף, להבדיל מ'כנף', הכוללת גם את הנוצות.
[2] 'רקמה' היא בגד צבעוני הרקום מחוטים בצבעים שונים, והיא משמשת כאן דימוי ליפי הנוצות המגוונות גוונים גוונים, כנוצת הטווס (רד"ק).
[3] "הענפים הרכים והם העליונים יקראו 'יניקות', כמו הנער היונק שהוא רך" (רד"ק).
[4] כבר ביארנו בפרק הקודם ש'כנען' היינו סוחר (כגון ישעיהו כ"ג, ח: "אֲשֶׁר סֹחֲרֶיהָ שָׂרִים כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ"), ומכאן שהצירופים 'ארץ כנען' ו'עיר רֹכלים' מכוונים במשל למקומות שמצויים בהם סוחרים. להלן נעמוד על המשמעות הכפולה שיש לשם 'כנען' בנמשל.
[5] "לקחה וזרעה סמוך למים רבים" (מצודת דוד). הפועל 'לקח' בא לפעמים במקרא בצורה מקוצרת, כגון הושע י"א, ג: "וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו".
[6] כלומר הזרע נעשה כצפצפה: מין של ערבה שהיה נפוץ בגדות נהרות בבל, וייחוריו מכים שורש על נקלה וצומחים במהירות (על פי עולם התנ"ך).
[7] "כפפה והטתה שרשיה עליו" (דעת מקרא).
[8] "אדרת – גדולה וחזקה" (מצודת ציון).
[9] "כמו: 'התצלח?!', ותחסר ה"א התימא" (מצודת דוד).
[10] במילים "בעם רב" יש מעבר מן המשל אל הנמשל, תופעה שכבר עמדנו עליה בפרקים הקודמים. מפשט הפסוק נראה כי הכוונה שהנשר הראשון לא יזדקק למאמץ רב על מנת לעקור את הצמח משורשיו; אך עיינו להלן בהערה לפס' יז.
[11] כלומר גם אילו נותרה שתולה – היא לא תצלח, אלא תיבש ברוח קדים.
[12] בפשטות פסוק זה בנמשל עומד כנגד פס' ט במשל: "הֲלוֹא אֶת שָׁרָשֶׁיהָ יְנַתֵּק וְאֶת פִּרְיָהּ יְקוֹסֵס וְיָבֵשׁ כָּל טַרְפֵּי צִמְחָהּ תִּיבָשׁ וְלֹא בִזְרֹעַ גְּדוֹלָה וּבְעַם רָב לְמַשְׂאוֹת אוֹתָהּ מִשָּׁרָשֶׁיהָ". אלא ששם היה נראה שהכוונה לנשר הראשון, ואילו כאן מתברר שהכוונה לפרעה, הנשר השני, שלא יושיט לצדקיהו סיוע של ממש ברגע האמת. ואולי שני הפירושים נכונים, וכפל המשמעות בא לידי ביטוי בפרשנות השונה במשל ובנמשל.
[13] כלומר בזמן שמלך בבל ישפוך סוללה ויבנה דייק על ירושלים על מנת להכרית את יושביה.
[14] כדרכו לכל אורך הספר, יחזקאל איננו מזכיר את מלכי יהודה האחרונים בשמותיהם. אפשר שנהג כך מחשש כלשהו, כפי שנטען בהקדמה לפירוש דעת מקרא לפרקנו. אך אפשר גם שהדבר נבע מתחושת בוז כלפי מלכים אלו, שחיו 'על זמן שאול', כפי שראינו בפרקים הקודמים, ומלכותם הייתה חסרת משמעות.
[15] "בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם" (מל"ב כ"ד, ח).
[16] על כינויה של בבל 'כנען' עמדנו לעיל ט"ז, כט.
[17] על מעשה זה עמד גם ירמיהו, כשאמר לשליחיו של צדקיהו: "כֹּה אָמַר ה' אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם אֵלַי לְדָרְשֵׁנִי הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם. וְשָׁבוּ הַכַּשְׂדִּים וְנִלְחֲמוּ עַל הָעִיר הַזֹּאת וּלְכָדֻהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ" (ירמיהו ל"ז, ז–ח).
[18] כלומר כל מי שניסו לברוח מכל צדדיו.
[19] וכך אכן מפורש בדה"ב ל"ו, יא–יג: "בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ... וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱ‑לֹהָיו לֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִפִּי ה'. וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּא‑לֹהִים...".
[20] כפי שביאר מ' גרינברג, 'יחזקאל י"ז – אינטרפרטציה הוליסטית', מחקרי ירושלים בספרות עברית ד (תשמ"ד), עמ' 7–17.
[21] ייתכן שכך יש להבין את הפתיחה הכפולה "חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל": המשל הפשוט הוא המשל בעל הפרשנות הפוליטית; החידה היא הרעיון הנסתר, הפרשנות הרוחנית, שהנמשל הפוליטי גופו אינו אלא משל לה.
[22] וכן "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן... כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף" (דברים ל"ב, י–יא).
[23] נבואה זו מזכירה כמובן את נבואת אחרית הימים המפורסמת של ישעיהו (ב', ב): "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת".
[24] גם הפרק הקודם הסתיים בדרך דומה: פסוקי הנחמה שבסיום התבססו על מוטיבים מתוך משל התוכחה שבנבואה. וכבר ציינו שיחזקאל נוקט בדרך זו גם במקומות אחרים, כגון בזיקה שבין הנבואה על חורבן הרי ישראל שבפרק ו' ובין הנבואה על גאולתם שבפרק ל"ו.
עוד מאפיין של דברי הנחמה בספר יחזקאל שעולה כאן וכבר עמדנו עליו בפרק הקודם, שהם אינם תלויים בתשובה של עם ישראל, אלא הגאולה תבוא בכל מקרה, למען שמו של ה'.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)