דילוג לתוכן העיקרי

שמואל ב | פרק י' | שתי המלחמות עם עמון וארם

קובץ טקסט

פרק י' (2) / שתי המלחמות עם עמון וארם

א. המלחמה הראשונה

בסוף השיעור הקודם ראינו, שהפירוש המוטעה שנתנו בני עמון לשליחת המנחמים לחנון בן נחש עורר את כעסו של דוד, והוא החל בהכנות למלחמה בעמון. על מנת למנוע תבוסה, מגייסים העמונים לעזרתם כמה משכניהם באזור:

(ו) וַיִּרְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן כִּי נִבְאֲשׁוּ בְּדָוִד וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי עַמּוֹן וַיִּשְׂכְּרוּ אֶת אֲרַם בֵּית רְחוֹב וְאֶת אֲרַם צוֹבָא עֶשְׂרִים אֶלֶף רַגְלִי וְאֶת מֶלֶךְ מַעֲכָה[1] אֶלֶף אִישׁ וְאִישׁ טוֹב[2] שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ:

דוד שומע על כך, אך אינו נרתע מלצאת למלחמה. עם זאת, נראה שבעקבות המידע הזה הוא מחליט לשלוח למערכה את היחידות המובחרות:

(ז) וַיִּשְׁמַע דָּוִד וַיִּשְׁלַח אֶת יוֹאָב וְאֵת כָּל הַצָּבָא הַגִּבֹּרִים:

ואכן, מערכה זו הייתה קשה במיוחד. החיילים שצרו על בני עמון מצאו את עצמם נלחמים בשתי חזיתות:

(ח) וַיֵּצְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה פֶּתַח הַשָּׁעַר וַאֲרַם צוֹבָא וּרְחוֹב וְאִישׁ טוֹב וּמַעֲכָה[3] לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה: (ט) וַיַּרְא יוֹאָב כִּי הָיְתָה אֵלָיו פְּנֵי הַמִּלְחָמָה מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר וַיִּבְחַר מִכֹּל בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת אֲרָם: (י) וְאֵת יֶתֶר הָעָם נָתַן בְּיַד אַבְשַׁי[4] אָחִיו וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת בְּנֵי עַמּוֹן: (יא) וַיֹּאמֶר אִם תֶּחֱזַק אֲרָם מִמֶּנִּי וְהָיִתָה לִּי לִישׁוּעָה וְאִם בְּנֵי עַמּוֹן יֶחֶזְקוּ מִמְּךָ וְהָלַכְתִּי לְהוֹשִׁיעַ לָךְ: (יב) חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱ-לֹהֵינוּ וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו:

אין ספק שיואב מתואר כגיבור הסיפור, והמקרא מציין כאן ארבע תכונות חיוביות שלו:

1. ראשית, יואב מתגלה כמצביא מעולה, שאיננו נלחץ מן המצב הקשה, אלא נוקט בקור רוח באסטרטגיה הנכונה. הוא מפצל את הצבא לשניים, מציב את היחידות המובחרות ("מִכֹּל בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל") בקרב הקשה יותר, אך גם מכין מראש אפשרויות לשיתוף פעולה ולהעברת כוחות מחזית לחזית לפי הצורך.

2. יואב גם מראה אומץ לב: הוא מקבל עליו את המשימה הקשה יותר, הקרב נגד ארם, ומשאיר לאחיו את התפקיד הפחות קשה - המשך המערכה נגד עמון.

3. יואב פונה לאבישי בצניעות: הוא מזכיר תחילה את התרחיש שלפיו הוא יצטרך את עזרתו של אבישי - "אִם תֶּחֱזַק אֲרָם מִמֶּנִּי וְהָיִתָה לִּי לִישׁוּעָה"; ורק אחר כך הוא מציין את האפשרות ההפוכה - "וְאִם בְּנֵי עַמּוֹן יֶחֶזְקוּ מִמְּךָ וְהָלַכְתִּי לְהוֹשִׁיעַ לָךְ".[5]

4. והדבר החשוב ביותר - יואב מתגלה במלוא אישיותו האמונית, ודבריו הקצרים אך רוויי האמונה הפכו מני אז לסיסמה בקרבות ישראל: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱ-לֹהֵינוּ[6] וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו". בכך מבטא יואב את היחס הראוי שבין ההשתדלות שצריך האדם לעשות ובין הידיעה וההכרה כי כוחו מוגבל, וכי בסופו של דבר גורלו נתון בידי שמים.[7]

הדמות הזאת שונה עד מאוד מן הדמות שהכרנו בפרקים ב'-ג'. שם הצטייר יואב כאיש שש אלי קרב, שהרג את אבנר בן נר בדם קר, תוך התעלמות משיקולים לאומיים, וכניגוד מוחלט לדמותו של דוד. למעשה, הפער הזה משקף את אחד מתפקידיו הספרותיים המעניינים של יואב בספר שמואל. לאורך הספר משמשת דמותו של יואב כ'תשליל' ('נגטיב') של דוד: בשעה שדוד הולך בדרך ה' ופועל לטובה, אוחז יואב בדרך שלילית; ואילו הסיפורים שבהם יואב הוא דמות חיובית מתגלים בדרך כלל כסיפורים שדוד פועל בהם באופן שלילי. המלחמה בפרקנו עומדת בין טעותו של דוד בפרשת משלחת המנחמים לחנון בן נחש העמוני, שעליה עמדנו בשיעור שעבר, ובין החטא העיקרי בחייו - פרשת בת שבע, שעליה נעמוד בפרק הבא; ודווקא כאן מתגלה יואב במלוא עצמותיו, הצבאיות והרוחניות כאחת.

ואכן, יואב זוכה לניצחונות בשתי החזיתות:

(יג) וַיִּגַּשׁ יוֹאָב וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ לַמִּלְחָמָה בַּאֲרָם וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו: (יד) וּבְנֵי עַמּוֹן רָאוּ כִּי נָס אֲרָם וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵי אֲבִישַׁי וַיָּבֹאוּ הָעִיר וַיָּשָׁב יוֹאָב מֵעַל בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִָם:

עם זה, לא היה כאן ניצחון גמור. ארם ועמון אמנם נסו, אך לא הוכרעו. יואב לא הצליח למנף את הניצחון להכרעה מוחלטת, והשיג רגיעה זמנית לכל היותר.

ב. המלחמה השנייה

הארמים התקשו להשלים עם תבוסתם במערכה הראשונה, ועל כן התארגנו לקרב נוסף:

(טו) וַיַּרְא אֲרָם כִּי נִגַּף לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּאָסְפוּ יָחַד: (טז) וַיִּשְׁלַח הֲדַדְעֶזֶר וַיֹּצֵא אֶת אֲרָם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר וַיָּבֹאוּ חֵילָם[8] וְשׁוֹבַךְ שַׂר צְבָא הֲדַדְעֶזֶר לִפְנֵיהֶם: (יז) וַיֻּגַּד לְדָוִד וַיֶּאֱסֹף אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וַיָּבֹא חֵלָאמָה וַיַּעַרְכוּ אֲרָם לִקְרַאת דָּוִד וַיִּלָּחֲמוּ עִמּוֹ: (יח) וַיָּנָס אֲרָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּהֲרֹג דָּוִד מֵאֲרָם שְׁבַע מֵאוֹת רֶכֶב[9] וְאַרְבָּעִים אֶלֶף פָּרָשִׁים[10] וְאֵת שׁוֹבַךְ[11] שַׂר צְבָאוֹ הִכָּה וַיָּמָת שָׁם: (יט) וַיִּרְאוּ כָל הַמְּלָכִים עַבְדֵי הֲדַדְעֶזֶר כִּי נִגְּפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁלִמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיַּעַבְדוּם וַיִּרְאוּ אֲרָם לְהוֹשִׁיעַ עוֹד אֶת בְּנֵי עַמּוֹן:[12]

המערכה הזאת היא רק נגד ארם - שהתחזקו במידה ניכרת בצירוף אנשי ארם נהריים - וללא ממלכת עמון החלשה יותר. בין המלחמות יש שני הבדלים בולטים:

1. במלחמה הראשונה יצא יואב בראש הצבא, ואילו כאן היה זה דוד.

2. במערכה השנייה הושגה הכרעה מוחלטת: "וַיַּשְׁלִמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיַּעַבְדוּם וַיִּרְאוּ אֲרָם לְהוֹשִׁיעַ עוֹד אֶת בְּנֵי עַמּוֹן".

דומה שהמקרא ביקש לבטא את הקשר שבין שני הדברים.[13] עם כל עצמתו של יואב, בסופו של דבר היה זה דווקא דוד שהצליח להכריע את המערכה נגד ארם. ייתכן שמבחינת כישוריו הצבאיים היה יואב לוחם גדול מדוד, אך דוד היה נחוש יותר, ולא נח עד שהשיג את מטרתו, כדבריו בשירתו:

אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי
(כ"ב, לח-לט).

ברם, מסתבר שההדגשה הזאת לא באה אלא לחדד את מה שקרה בהמשך. ראינו כי במלחמה הראשונה לא הושגה הכרעה לא כנגד עמון ולא כנגד ארם, אך במלחמה השנייה, שבה הנהיג דוד את צבא ישראל, הוכרעו ארם לחלוטין. מצופה היה אפוא שדוד ינהל גם את המערכה השנייה בעמון. ואולם, תיאור המלחמה השנייה מזכיר מאוד את תיאור המלחמה הראשונה:

וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה[14] לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים[15] וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם
(י"א, א).[16]

המקרא מטעים כי לא זו בלבד שדוד הסתפק בשליחת יואב למלחמה נגד עמון, אלא "וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם". דבר זה משמעותי ביותר להבנת המשך האירועים: לוּ אחז דוד במנהגו במלחמת ארם ויצא בעצמו למלחמה נגד עמון, לא הייתה פרשת בת שבע מתרחשת. אבל דוד בחר לשלוח שוב את יואב. בפרק הבא נראה את המקום המרכזי שתפסו בפרשת בת שבע שליחויות שהטיל דוד על אנשים שונים. מכל מקום, כבר כעת נוכל לומר שהפסוק הזה הוא הכנה לפרשת בת שבע והסבר ראשוני לאירועיה הקשים. וכן כתב המלבי"ם: "שעל ידי זה שישב המלך בביתו ולא הלך בעצמו ללחום מלחמת ה' בא מעשה לידו".

לסיום נרשה לעצמנו להתקדם עוד פסוק אחד בתחילת הפרק הבא:

וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד (שם, ב).

נראה שהמקרא קושר בין הפסוקים. שורש הפרשה הוא "וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם"; מאחר שישב שם, נגרר דוד ל'משכב' צהריים שהתמשך עד לעת ערב, ומשם ל"וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ". אל מול המאמצים האינטנסיביים של יואב ולוחמיו בולטות הרגיעה והשלווה הפסטורלית בירושלים, והניגוד החריף הזה עומד ברקע הפרשה הקשה ביותר בחיי דוד.

 

[1] מעכה הוא אזור בעבר הירדן בצפון הגלעד, עיין דברים ג', יד ויהושע י"ב, ה. לקשר בין מעכה ובין ארם יש יסוד משפחתי קדום: ארם הוא בנו של קמואל בן נחור (עיין בראשית כ"ב, כא), ומעכה הוא בנו (ושמא בתו) של נחור מפילגשו ראומה (שם, כד). במקבילה בדברי הימים התיאור שונה במקצת: "וַיִּשְׁלַח חָנוּן וּבְנֵי עַמּוֹן אֶלֶף כִּכַּר כֶּסֶף לִשְׂכֹּר לָהֶם מִן אֲרַם נַהֲרַיִם וּמִן אֲרַם מַעֲכָה וּמִצּוֹבָה"; אזכורה של ארם נהריים (במקום ארם רחוב) בשלב זה תמוה, וצריך עיון.

[2] בפשטות "איש טוב" הם אנשי ארץ טוב, הנמצאת בגלעד, כנזכר בסיפור יפתח הגלעדי: "וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב" (שופטים י"א, ג); לפי זה, יצאו מארם 20,000 איש, ומארץ טוב עוד 12,000. ברם, בדה"א י"ט, ז לא נזכרו אנשי ארץ טוב, ובמקום זאת נאמר "וַיִּשְׂכְּרוּ לָהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְאֶת מֶלֶךְ מַעֲכָה וְאֶת עַמּוֹ". מכאן ניתן אולי להסיק, כי בעל דברי הימים הבין ש"איש טוב" הם לוחמים נבחרים (השווה שמ"א ט', ב, "וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר וָטוֹב"; ושם י"ד, נב, "וְרָאָה שָׁאוּל כָּל אִישׁ גִּבּוֹר וְכָל בֶּן חַיִל וַיַּאַסְפֵהוּ אֵלָיו"), ועל כן צירף את כולם לקבוצה אחת של 32,000 חיילים.

[3] שמות העמים נזכרים במבנה כיאסטי: בפס' ו - ארם בית רחוב / ארם צובא, מעכה/טוב, ואילו בפס' ח - ארם צובא / ארם רחוב, טוב/מעכה.

[4] זו הפעם היחידה שאבישי בן צרויה נקרא בספר שמואל אַבְשַׁי, אך בדברי הימים זהו כינויו הקבוע. הסבר מקורי להבדל הזה שבין הספרים מובא בפירוש המיוחס לרש"י על דברי הימים. אחד הקווים המרכזיים בפירוש הזה הוא שספר דברי הימים מספר רק בשבחו של בית דוד, והעיקרון הזה מסביר, לדעתו, גם את השם אבשי: "ולכך בכל הספר הזה אבשי, שכל הספר הזה נכתב בשביל כבודו של דוד, ואין זה כבודו שיקראו לבן אחותו אבישי, דמשמע: גם אני חשוב כדוד, כי אבי הוא ישי. לכך בכל הספר הזה אבשי, ובכל ספר שמואל אבישי לבד חד אבשי".

[5] אמנם אפשר שהייתה זו תמונת המצב הריאלית, שכן המערכה נגד ארם אמורה להיות קשה יותר.

[6] התפיסה שערי ישראל הן ערי ה' נזכרת גם בדברי האישה החכמה מאבל מעכה: "אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ה'" (שמ"ב כ', יט). בדרך כלל כינוי זה ייחודי לירושלים (עיין תהילים מ"ח, ב, ט; פ"ז, ג; ועוד).

[7] שלא כגישתו של עלי הכוהן, שכששמע מפי שמואל על הגזרה הרעה העומדת לחול על ביתו הגיב במילים דומות - "ה' הוּא הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה" (שמ"א ג', יח) - אך לא ניסה לפעול לשינויה (על גישה זו, האופיינית לדרכו הכללית של עלי, עמדנו בהרחבה בשיעורנו שם [שיעור 6 לספר שמ"א]). ורלב"ג כתב כאן: "למדנו מזה שאין ראוי לסמוך על הנס, אבל ראוי שישתדל האדם בהצלתו לפי מה שאפשר, ואז יעזור השם יתברך, כי השם יתברך לא יחדש המופתים רק במקומות הכרחיים".

[8] העיר חֵילָם מצויה, כנראה, בצפון עבר הירדן, ורוב החוקרים מזהים אותה עם עלמא שבקרבת בצר שבבשן (עיין אנציקלופדיה מקראית, ערך: חילם, כרך ג עמ' 114). בדברי הימים שם העיר אינו נזכר, ובפסוק הבא כתוב שם "וַיַּעֲבֹר הַיַּרְדֵּן וַיָּבֹא אֲלֵהֶם" (במקום "וַיַּעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וַיָּבֹא חֵלָאמָה" אצלנו).

[9] בפסוק המקביל בדברי הימים: "וַיַּהֲרֹג דָּוִיד מֵאֲרָם שִׁבְעַת אֲלָפִים רֶכֶב" (דה"א י"ט, יח). רד"ק עומד, כדרכו, על ההבדל, ומציע שהיו שבע מאות "רכב בחור", ושבעת אלפים רכב בסך הכול.

[10] בדברי הימים: "וְאַרְבָּעִים אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי", ועיין רד"ק.

[11] בדברי הימים: "שופך". על חילופי ב/פ ראה שיעור 15 הערה 1. במסכת סוטה דף מב ע"ב מבוארים ההבדלים שבין שני השמות על דרך הדרש.

[12] מכאן נראה שפרקנו קודם כרונולוגית לפרק ח', ששם מתואר ניצחונו המוחלט של דוד על הדדעזר מלך ארם: "וַיָּשֶׂם דָּוִד נְצִבִים בַּאֲרַם דַּמֶּשֶׂק וַתְּהִי אֲרָם לְדָוִד לַעֲבָדִים נוֹשְׂאֵי מִנְחָה" (ח', ו). וכבר ראינו (שיעורים 17-18) שפרק ח' חותם את יחידת הפרקים ה'-ח' - פרקי השיא של ממלכת דוד - ואילו פרשת בת שבע ותוצאותיה הטרגיות מהוות יחידה נפרדת.

[13] כה גדול היה הניצחון, עד שהמשנה משווה אותו לניצחון על גלית: "הן באין בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום. פלשתים באו בנצחונו של גלית, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו. בני עמון באו בנצחונו של שובך, מה היה סופו? לסוף נפל בחרב ונפלו עמו. ואתם אי אתם כן: 'כי ה' א-להיכם ההולך עמכם להלחם לכם' וגו' (דברים כ', ד)" (סוטה פ"ח מ"א).

[14] דהיינו בחלוף שנה, כדברי מצודת דוד: "בעת תשובת השמש אל הנקודה ההיא בעצמה שהיתה בה בעת צאת המלכים בשנה העברה להלחם בישראל ולעזור לבני עמון". ועיין מל"א כ', כב, כו; דה"ב ל"ו, י.

[15] "הַמְּלָאכִים"= מלכים, ושיעור הכתוב: בחלוף שנה מאז יצאו המלכים להילחם (עיין רד"ק; וראה הפירוש הנוסף שהוא מביא לביטוי הזה).

[16] בחלוקת הפרקים הנכרית, ששייכה את הפסוק הזה לפרשת בת שבע, יש מן הצדק. אבל תמונה מדויקת יותר עולה מחלוקת המסורה, שקובעת את הפסוק כפרשה לעצמו, ובזה מלמדת שהוא מסיים את הפרק הקודם מצד אחד, ומצד שני מתחיל את הפרק הבא ואת פרשת בת שבע.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)