בהר-בחוקותי | איסורי הונאה, נשך וריבית

פרשת 'בהר סיני' מזוהה בתודעת לומדי התורה בעיקר עם מצוות השביעית וחוקת היובל. אולם, מצוות אלו כמעט ואינן נוהגות בימינו, למרבה הצער. לעומת זאת, המצוות הנוהגות תמיד מפרשה זו הן איסורי הונאה, נשך וריבית. מצוות אלו הן עמודי תווך במוסר התורה, ובהן נתרכז בשיעור זה.

א. בין הונאת ממון להונאת דברים

"וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ, אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ – אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו: בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ, בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ: לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ, וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ, כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ: וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי, וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח"    (ויקרא כ"ה, י"ד-י"ח)

מדרש ההלכה (ספרא בהר, פרק ד') למד מכאן שני סוגי הונאה – הונאת ממון והונאת דברים. על פי הפשט, לכאורה, הפסוק "ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מא-לוהיך" בסוף הפרשיה איננו אלא פסוק סוגר לפסוק "ולא תונו איש את אחיו" שבתחילת הפרשה. אולם, מדרש ההלכה אינו מקבל חזרה סוגרת ומסכמת מבלי ללמוד ממנה חידוש להלכה. להבנתו, ההדגשה הזאת מחייבת לאסור כל סוג של הונאה.

המדרש למד שדברי הכתוב "אל תונו איש את אחיו" משמעותם הונאת ממון, שהרי נאמר שם במפורש "וכי תמכור ממכר לעמיתך או קָנֹה מיד עמיתך". מילים אלו מתפרשות במדרש ההלכה כמדברות על מסחר רגיל של דברים העוברים מיד ליד. רק אחר כך עוברת התורה לקרקעות, שמכירתן היא מכירה זמנית של שנות תבואה. בהן כלל אין 'הונאה' במובן של המסחר הרגיל, כי שם תלוי הכל בחוקת היובל.

לבסוף, כאשר נאמר "ולא תונו איש את עמיתו", מדובר, לפי מדרש ההלכה, בהונאת דברים.

מעניין לציין, שכתוב בהונאת דברים "עמיתך", ולא "אחיו" כמו בהונאת ממון. הונאת דברים מסורה ללב, ולא ניתן לשפוט אותה. כך, מובנת ההדגשה של התורה בסיום, כי כל דבר שמסור ללב נאמר בו "ויראת מא-לוהיך".

כך נאמר בבבא מציעא:

"תנו רבנן: 'ולא תונו איש את עמיתו', באונאת דברים הכתוב מדבר! אתה אומר: באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר: 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קָנֹה מיד עמיתך', הרי אונאת ממון אמור[ה]; הא מה אני מקיים: 'ולא תונו איש את עמיתו', באונאת דברים!

הא כיצד? אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים; אם היה בן גרים, אל יאמר לו: זכור מעשה אבותיך; אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: פה שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?! אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב: 'הלֹא יראתך כסלתך, תקותך ותֹם דרכיך; זכר נא מי הוא נקי אָבָד'!

אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה, ויודע בו שלא מכר מעולם; רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו: 'ויראת מא-להיך"   (בבא מציעא נח:)

עד היכן מגיע איסור הונאת דברים? למשל, אם אין בדעת האדם לקנות, הוא חייב לומר זאת למוכר מתחילה. זאת, על מנת שלא יחשוב שלוחצים עליו להוריד מחיר, ויעשה מאמץ לקראתך, בעוד אתה אינך מתכוון כלל לקנות. גם זו הונאת דברים, שהוא איסור חמור.

יש לשאול, כיצד הונאת ממון והונאת דברים נופלות יחד על אותה לשון? איך "ולא תונו איש את עמיתו", ו"אל תונו איש אחיו" משתמשות באותם מונחים? בלשוננו, הונאת דברים היא סוג של גרימת צער, פגיעה ועלבון, בעוד הונאת ממון היא רמאות. לכאורה, הונאת דברים לא נופלת תחת הכותרת של 'רמאות'.

מסתבר, שבלשון התורה גם הונאת ממון היא סוג של גרימת צער, שהרי האדם נפגע מכך ש'סידרו' או ניצלו אותו. הכאב הזה של ההונאה, הוא העומד ביסוד האיסור "אל תונו איש את אחיו" גם במסחר העובר מיד ליד. רמאות, כמו גביית מחיר מופקע, גורמת פגיעה וצער גדול.

ההונאה איננה הרמאות אלא הפגיעה. על כן, איסורי הונאת ממון והונאת דברים בסיס אחד להם: הפגיעה באדם על ידי מחיר מופקע, או על ידי ניצול מצבו הכושל בהווה או בעבר.

אולם, להונאת ממון יש תקנה, כיוון שאפשר להחזיר אותה. לעומתה, הונאת דברים איננה חוזרת, כי הפגיעה והעלבון לא ניתנים להחזר. לכן נאמר "ויראת מא-להיך" דווקא בהונאת דברים.

ב. יש הונאה בקרקעות?

בכל אופן, מצד הפשט בפרשה יש כאן שאלה קשה מאד. פשוטו של מקרא מדבר דווקא בשדות, "כי מספר תבואֹת הוא מֹכר לך", וחוקת היובל אוסרת לקנות את הקרקע, אלא רק את מספר התבואות של הקרקע. אם כן, לפי הפשט, לא נזכרה כאן הונאה הלכתית כלל, שהרי לפי חז"ל אין הונאה לקרקעות[1].

יוצא כאן מצב מוזר, שהפשט ומדרש ההלכה כה רחוקים אחד מהשני. על זה כתב הרמב"ן:

"על כרחנו נצטרך להעתיק מקראות מפשוטן"  (רמב"ן ויקרא כ"ה, י"ד)

אולם, כדרכו בפירוש התורה, הדבר לא הניח את דעתו, ולכן כתב:

"ואני חושב עוד סברא, שודאי המאנה את חבירו לדעת עובר בלאו, בין במטלטלים בין בקרקעות, שבהן דיבר הכתוב: 'אל תונו איש את אחיו – במספר שנים אחר היובל ...', שהוא מזהיר שיקנו וימכרו לפי השנים, ולא יונו איש את אחיו;

אבל רבותינו (=חז"ל) חידשו באונאה תשלומים בשתות (=בשישית) המקח, וביטול מקח ביותר משתות (=משישית), ומזה בלבד מיעטו הקרקעות, לפי שהאונאה בהם (=בשוק הנדל"ן, גם בקרקע חקלאית), אפילו ביתר משתות, [נחשבת] מחילה, כמו שהיא מחילה במטלטלים בפחות משתות, אע"פ, שהוא אסור להונות כן לדעת, אבל אין דרך בני אדם לבטל ממכרם [בקרקע] מפני אונאה מועטת כזו"  (רמב"ן שם)

לפי הרמב"ן, אזהרות התורה "אל תונו איש את אחיו", ו"ולא תונו איש את עמיתו", חלות על הכל. גם על מיטלטלין הנקנים מיד ליד, גם על קרקעות וגם על פגיעה בדברים. זאת, כיוון שהפגיעה באדם אחר בכל האופנים של הפגיעה, היא גרימת צער חמורה, והכל אסור.

הוסיף הרמב"ן וכתב:

"ודרשו חכמים, מפני שאמר הכתוב: 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קָנֹה מיד עמיתך' – דבר הנקנה מיד ליד – 'אל תונו איש את אחיו', למדנו שיש באונאה דין מיוחד במטלטלים, שאינו נוהג בקרקעות, והוא חזרת הממון, אבל אזהרת הלאו נוהגת בכולן..."    (רמב"ן שם)

בזה חידש הרמב"ן, שהכל אסור בדיני הונאה. אלא, שרק דיני חזרה וביטול המקח מיוחדים להונאת ממון במטלטלין, ואילו העבֵרה חלה על כל המצבים כולם.

ג. כל השערים ננעלו – חוץ  משערי הונאה

סופה של הפרשה, המדבר על הונאת דברים, מחייבת אותנו לקרוא עוד כמה קטעים מהסוגיה במסכת בבא מציעא:

"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדול [איסור] אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו: 'ויראת מא-להיך', וזה לא נאמר בו: 'ויראת מא-להיך'; ורבי אלעזר אומר: זה בגופו וזה בממונו; רבי שמואל בר נחמני אמר: זה ניתן להישבון, וזה לא ניתן להישבון (=להשבה, להחזר)"  (בבא מציעא נח:)

כל המאמרים האלה נפסקו להלכה כמעט ללא מחלוקת, מהרמב"ם (הלכות מכירה, פרקים י"ב-י"ד) ועד השולחן ערוך (חושן משפט סימנים רכ"ז-רכ"ח). אף על פי כן, דינים אלה לא ידועים כל כך. לצערנו, הם נלמדים הרבה פחות מאשר הלכות תפילה וברכות, שבת וכשרות.

הדברים אמורים במיוחד כלפי אלה המנסים להסביר אסונות על ידי חטאים בדומה לדברי הרֵעים לאיוב. אנשים אלו אינם שמים ליבם לכך, שבעידן של תקשורת פתוחה וחופשית, האבלים שומעים את הדברים הללו ונפגעים מההסברים הללו (מדוע מתו ילדים, ועל מה באו אסונות כאלה ואחרים). גם אם ההסברים נכונים (ולרוב, לא!), עדיין הם בגדר איסור חמור של "הונאת דברים" מן התורה. על דברים אלו נאמר: "ויראת מא-להיך". על פי הגמרא, אי אפשר להשיב את הפגיעה, וקשה (ואולי בלתי אפשרי) לכפר על פגיעה כזאת.

על המטיפים בשער לתת את דעתם לאיסור הונאת דברים, שלא יפגעו באנשים אבלים ושכולים. איסור זה כה חמור עד שנאמר עליו 'שערי הונאה לא ננעלו', ואוי למי שיפגע במשפחות אבלות בגלל מה שקרה להם (בדומה למי שפוגע בגֵרים ובעלי תשובה בגלל עברם).

זה המקום לחזור יחד עם הגמרא בבבא מציעא, גם לסיפור תנורו של עכנאי ולרבי אליעזר. רוב הלומדים חושבים, שהסוגיה מסתיימת בהכרעת החכמים בארץ

"לא בשמים היא... שכבר ניתנה תורה בהר סיני, [ו]אין אנו משגיחין בבת קול..."[2]  (בבא מציעא נט:)

אולם הסיפור ממשיך, והגמרא חותמת אותו באסון הגדול, שפקד את רבן גמליאל כאשר רבי אליעזר נפל על פניו. זאת, אף על פי שרבן גמליאל צדק בהכרעתו נגד המופתים שעשה רבי אליעזר, אף על פי שרבי יהושע תמך בו כי "לא בשמים היא", וגם נחשול בים נרגע. האסון פקד את רבן גמליאל, למרות שאפילו הקדוש ברוך הוא, שאצלו דברי רבי אליעזר היו קרובים לאמת העליונה, אמר (בלשון הגמרא) "ניצחוני בָּנַי, ניצחוני בָּנַי". עדיין, שערי הונאה לא ננעלו.

אמנם ההלכה ננעלה נגד רבי אליעזר, אבל זה לא חל על הנידוי של רבי אליעזר, ועל הפגיעה בו. על זה היה חרון אף גדול באותו היום, וכך מספרת הגמרא בהמשך הסוגיה:

"...ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו, אמר: כמדומה לי, שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס – עמד על רגליו ואמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא יַרבו [החכמים] מחלוקת בישראל – נח הים מזעפו;

אימא שלום דביתהו (=אשתו) דרבי אליעזר, אחתיה (=אחותו) דרבן גמליאל הואי (=הייתה); מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה (=לא הייתה מניחה) ליה לרבי אליעזר למיפל על אפיה (=ליפול על פניו [בתחנונים]); ההוא יומא ריש ירחא הוה (=אותו היום ראש חודש היה), ואיחלף (=והתחלף) לה בין [חודש] מלא לחסר, [וחשבה שאין נפילת אפים באותו יום]; איכא דאמרי (=יש שאומרים), אתא עניא וקאי אבבא אפיקא ליה ריפתא (=בא עני ועמד בשער, הוציאה לו פת לחם), [ואז] אשכחתיה (=מצאה את רבי אליעזר), דנפל על אנפיה (=שנפל על פניו); אמרה ליה: קום קטלית לאחי (=קום! הרגת את אחי!); אדהכי (=באותה שעה) נפק שיפורא (=יצא קול שופר) מבית רבן גמליאל דשכיב (=שנפטר); אמר לה [רבי אליעזר לאשתו] מנא (=מנין) ידעת? אמרה ליה: כך מקובלני מבית אבי אבא (=סבא שלה ושל רבן גמליאל): כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה!"  (שם)

מסקנת הגמרא איננה רק שמכריעים הלכה על פי דעתם של רוב החכמים. המסקנה השנייה היא, שאפילו כשפוסקים על פי הרוב, עדיין אסור לפגוע במיעוט, אסור לנדות אותו, להחרים אותו, ולדחוק אותו לפינה.

חובה לשמור על זכויות האדם, כפי שלמדו חז"ל מפרשתנו - בסוף פרשת ההונאה (שקשורה לפרשת היובל), מוזכרת הונאת דברים, עליה אין השבה. משום ש"שערי הונאה לא ננעלו", על כן יש להיזהר בהונאת דברים יותר מהונאת ממון ומכל שאר ההלכות שנזכרו בפרשה זו.

ד. כפרה על הונאת דברים

האם יש כפרה על הונאת דברים?

מכיוון שהגמרא הזכירה את ייסורי איוב ופגיעת הרֵעים בו כדוגמה חריפה לאיסורי הונאת דברים, אפשר למצוא בסופו של ספר איוב תשובה לשאלה זו:

"...ואיוב עבדי יתפלל עליכם, כי אם פניו אֶשָׂא, לבלתי עשות עמכם נְבָלָה ..."   (איוב מ"ב, ז'-י')

רק אם הנפגע בעצמו יתפלל בעד הפוגעים בו, רק אז יינעלו שערי הונאה, ו-ה' יסלח לפוגעים. לפיכך, רק רבי אליעזר בעצמו יכול היה להושיע את רבן גמליאל, אילו בא אליו לבקש שיתפלל עליו.

לכן, תיקנו חז"ל בערב יום כיפורים את החובה ללכת ולבקש מחילה בין אדם לחברו. בלעדיה, אין יום הכיפורים מכפר (יומא פה:), הוידוי לבדו לא יועיל. בקשה זו איננה רק בקשת סליחה, אלא כפי שתיקנו חכמי הדורות בתפילה זכה, שהאדם מקבל על עצמו למחול ולהתפלל גם בעד מי שפגע בו. זאת, מתוך הנחה ותקווה, שהפוגע מתחרט באמת.

ה. נשך וריבית

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ – וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, [גם] גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ –וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ: אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ, וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ: אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים"   (ויקרא כ"ה, ל"ה-ל"ח)

כפי שהזכרנו בעבר, שני סוגים של מצוות מוסריות יש בתורה בכלל ובפרשתנו בפרט. יש את מצוות המוסר הכללי, ויש את מצוות הצדקה המיוחדות ליוצאי מצרים.

בפסוק הפותח את פרשיית הצדקה, יש מוסר כללי:

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ – וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ [גם אם הוא] גֵּר וְתוֹשָׁב, וָחַי עִמָּךְ"  (שם כ"ה, ל"ה)

חובה עליך לסייע לאדם מאחיך, שנקלע לקשיים כלכליים. מוסיפה התורה שגם אם הוא גר ותושב, שאיננו מבני ישראל, אתה מצווה לסייע לו ולחיותו.[3]

מצוות החייאה נזכרה כאן פעמיים בביטוי "וָחַי עמך" ועוד פעם "וחֵי אחיך עמך", והיא מכוונת הן לאחיך והן לגר תושב.

מצווה זו כוללת קודם כל 'פיקוח נפש': אם צריך לסייע לו מבחינה כלכלית, קל וחומר, שצריך להתאמץ ולהחיותו אם קיימת סכנה לחייו. אם כן, המצווה לחיותו כוללת אנשים שנמצאים במצוקה ונתקעו בדרך, ועל כל אלה גר ותושב שווה לישראל.

מהביטוי "וחֵי אחיך עמך" למד רבי עקיבא למקרה הידוע של "שנים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים", ובמים יש מספיק רק לאחד להנצל, אז הדין הוא:

"חייך קודמים לחיי חברך"   (בבא מציעא סב.)

בעוד בן פתורא פירש, 'וחֵי אחיך עמך' אחרת:

"מוטב ישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו"  (שם)

הויכוח הזה על הבנת הפסוק מסתיר מאחוריו ויכוח על תפיסת עולם: האם הזכות לחיים מבוססת על שוויון בכל מחיר, גם אם המחיר הוא ששניהם ימותו? לדעת רבי עקיבא, כמותה הכריעה גם הגמרא, חובת ההחייאה והעזרה לזולת מתפשטת במעגלים. מצווה זו מתחילה מהדחף הראשוני שיש באדם להציל את עצמו, וממנה מתפשט גם אל זולתו.

אשר צבי גינצברג, "אחד העם",[4] ראה בדברי רבי עקיבא את תמצית השוויון היהודי, שמקדים חיים למוות, ולו גם חיים של אחד. זאת, לעומת השוויון המזויף של אומות העולם.

אולם, יש להדגיש שיש בדברי רבי עקיבא גם היגיון עמוק של סיכוי הצלה עבור שניהם. אם אחד ישתה ויגיע ליישוב, הוא יזעיק עזרה והצלה, וקיים סיכוי (אפילו קטן מאד), שבכך יציל גם את חברו. במצב בו הם נמצאים במדבר הסיכוי נראה לא הגיוני, אבל כולנו מכירים גם מצבים בהם אחד הלך והציל גם את חברו. כמובן, גם לצד מצבים שאחד הלך להזעיק עזרה והשני לא שרד, וגם מצבים בהם המזעיק לא שרד.

מעניין לציין, שרבי עקיבא לא קבע מי ישתה. בפשטות הסיפור מדובר על בעל המים. אולם, בדרך כלל מסכימים השניים שילך הצעיר יותר או החזק יותר, שלו הסיכוי להינצל גבוה יותר, והוא ינסה להזעיק עזרה.

מכאן עולה גם, שאין חובה להציל אדם כאשר ברור שאין סיכוי להצילו, או כאשר ברור שהמציל ימות. רק אם יש סיכוי שאחד יינצל ויזעיק עזרה, מצווה על המציל להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חברו.

אמנם קשה מאד לאמוד סכנות, אך קורה לפעמים שקופצים להציל אחד, ומתים שניים ויותר. התורה אינה רוצה במיתת אנשים, והלכה כרבי עקיבא, "חייך קודמים לחיי חברך". החובה להציל חלה כאשר יש סיכוי להציל.

ו. איסור ריבית – דווקא לאחיך

כל זה נוגע לעיקרון של "וָחַי עמך", שחל גם על "אחיך", וגם על "גר ותושב". אולם, איסורי נשך ותרבית באים מכוח יציאת מצרים, ולכן הם חלים רק על "אחיך". כך מדייקת הגמרא (בבא מציעא עא.) מהמילים "אל תִקַח מֵאִתוֹ נשך ותרבית", שהכוונה ל'אחיך', שאם לא כן היה צריך לכתוב 'מֵאִתָם'.

אבל מדוע איסורים אלה חלים דווקא על "אחיך", ומכוח יציאת מצרים, ואינם ציוויים אוניברסליים?

הרמב"ן הסביר זאת כבר בפרשת משפטים על הפסוק "אם כסף תַלוֶה את עמי... לא תשימון עליו נשך" (שמות כ"ב, כ"ד). לדבריו, אין בעיה מוסרית עקרונית בהסכם בין שני אנשים על תשלום ריבית על הלוואה. למעשה, זהו הסכם לגיטימי בין שני צדדים, שבו צד אחד מבקש כסף והשני מבקש להרוויח מכך שהכסף שלו עובד אצל זולתו. אין הדבר שונה מכל מכירה רגילה בכל מקום בעולם. נכון, שיש בעיה של ריבית מופרזת, אבל זה כמו מחיר מופקע בכל עסקה אחרת.

אם אדם נמצא במצב שהוא מוכן לשלם ריבית כדי לקבל הלוואה נחוצה, למה לאסור עליו?

התשובה היא, משום ששני האנשים היו עבדים מצרים. מה ש-ה' נותן לכם מכוח יציאת מצרים צריך להתחלק ביניכם ברמה של אחווה, ואחים אינם נושכים זה את זה. לא ינצל אח את מצוקת אחיו ולא יתן לו כסף או אוכל בריבית, ובוודאי לא בריבית נושכת.

אין פגם מוסרי אוניברסלי בריבית, כי אין בה גניבה או גזילה או עושק. אולם, מנקודת המבט המוסרית של יציאת מצרים, יש בה ניצול מצבו של החלש, ועשיית רווח על גבו.

לכן, אין איסורים כאלה בין אדם מישראל לבין נוכרי. כל נוכרי יכול לגבות ריבית מכל אדם מישראל, כמו שכל ישראלי יכול לגבות ריבית מנוכרי. אבל, בין אנשים מישראל, כל מי שמשתתף, כולל מי שערב להלוואה,  או אפילו הסופר והעדים, עובר עבֵרה חמורה. זה חל גם על המלווה וגם על הלווה, כפי שלמדו חז"ל מספר דברים:

"לא תַשיך לאחיך נשך כסף נשך אֹכל, נשך כל דבר אשר יִשָך" (דברים כ"ג, כ')

פסוק זה, להבנת חז"ל, מופנה גם אל הלווה ("לא תשיך", לא תִלווה בנשך). בנוסף, מהפסוק בשמות (כ"ב, כ"ד) "לא תשימון עליו נשך", למדו איסור גם על הסופר והעדים.

מדוע חוזרת התורה בפרשתנו על נשך ותרבית פעמיים "אל תִקַח מֵאִתוֹ נשך ותרבית", ושוב "את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך"?

אסור לקחת ריבית גם אם זה לא הוסכם מראש. כגון, אם בעת הפירעון בעל החוב אומר ללווה, 'עכשיו תן לי משהו נוסף תמורת זה שהכסף שלי היה בטל אצלך, ולא הרווחתי עליו ריבית שהייתי יכול לקבל בבנק'. לכן נאמר: "אל תקח מאתו נשך ותרבית" בסוף הדרך, וגם "את כספך לא תתן לו בנשך", מראש.

ז. בין נשך לריבית

מה ההבדל בין נשך לבין ריבית? על פי פשוטו של מקרא בפרשתנו, 'נשך' חל על כסף ואילו 'ריבית' על אוכל. אם אתה נותן לחברך תבואה ומקבל בסוף יותר, אתה עובר על "ובמרבית לא תתן אכלך".

אולם, חז"ל השוו את המידות בעקבות הפסוק בדברים:

"לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אֹכל, נשך כל דבר אשר יִשָך"  (דברים כ"ג, כ')

הרמב"ן הסביר, על פי פשוטו של מקרא, ש'נשך' הוא מלשון נשיכת הנחש. כלומר, הריבית מוגדרת וקצובה בהלוואות, ואילו הנשך הוא החוב שצומח ועולה. דבר זה אנו מכירים בהלוואות בנקאיות (וחמור מזה ב'שוק האפור'), שאדם עלול להשתעבד לשנים רבות. רוב הזמן הוא משלם ריבית וריבית דריבית, בעוד הקרן נשארת כמו שהיא.

ח. היתר עסקה

כל זה מעלה את השאלה, איך מותר לנו לנהל את העסקים הבנקאיים שלנו בריבית ובריבית דריבית, כאשר התורה אסרה עלינו ריבית, באיסור כל כך חמור.

התשובה הקלאסית של ההלכה היא "היתר עסקה", הבנק סוחר בכסף ומי שזקוק לכסף עושה איתו עסקה: מי שרוצה להשקיע כסף מלווה לבנק את כספיו, והרי זה עסק כמו כל עסק אחר.

מי שמדקדק בהיתר עסקה במקורו הראשון רואה, שההיתר יכול לחול על דברים שהם באמת עסק, אבל הלוואה גמורה שאיננה עסק כלל וכלל, יש מידה רבה של הערמה להחיל עליה היתר עסקה.

בנוסף, פוסקים חשובים[5] סבורים שאין היתר עסקה כלל למטרות צרכניות. ההיתר של 'היתר עסקה' הוא כדי לממן לימודים או דירה או קניית רכב, שאפשר לעבוד בו ולהרוויח, או כמובן להקמת עסק. אבל ריבית רגילה שמשלמים בבנק, גם המפקידים והחוסכים, ויותר מזה הלווים מהבנק, אסורה!

אולם הגאון הרוגצ'ובי, ר' יוסף ראזין (צפנת פענח, קפ"ד), כתב שבנק איננו בעלות מוגדרת, אלא בעלות וירטואלית ("צורה ולא חומר"). אני מוסיף על כך, שחברות כלכליות (בע"מ) ובנקים לא יצאו ממצרים ולכן לא חלים עליהם גדרי המוסר של יציאת מצרים.[6] על כן, 'היתר עסקה' יכול לפעול בקשרים עם בנקים וחברות, שאינם מצווים מן התורה, כי הוא מתיר רק ריבית האסורה מדרבנן.

אבל אנשים פרטיים, יהודים שיצאו ממצרים, מחויבים זה לזה במוסר של אחים. אם הם מלווים ולווים בשוק האפור בהסכם בין שני אנשים מעם ישראל, זהו איסור חמור מאד, שהוא כמו כפירה ביציאת מצרים. שום 'היתר עסקה' לא יכול להתיר אותו.

אדם ירא שמים ואוהב תורה וישראל, אסור לו באיסור חמור מן התורה, להשתתף בעסקת ריבית. כמובן, שאסור לקחת ולתת ריבית בעסקה בינו לבין אחיו, אדם כמוהו, מעם ישראל.