אמור | יום הכיפורים

להאזנה

בפרשת השבוע אנו קוראים את פרשת המועדות. כל מועדי ישראל מנויים בפרשתנו על פי סדרם בלוח השנה. ההדגשה כי כל המועדים מופיעים בפרשתנו חשובה במיוחד, מפני שהשוואה מהירה בין רשימת המועדות שבפרשתנו לבין הרשימה שבספר שמות (פרקים כ"ג ול"ד) ובספר בדברים (פרק ט"ז), תעלה כי רק בפרשתנו מובאת רשימת המועדות המלאה. בשני החומשים הנזכרים, הכתוב מביא את שלושת הרגלים בלבד (חג המצות, חג השבועות וחג הסוכות), ואינו מזכיר את שאר המועדים. הרשימה שבפרשתנו מקבילה לפרשת המועדות שבספר במדבר (בפרשת פינחס), ובשתיהן מופיעים כל המועדים על פי זמנם בלוח השנה.

"מקרא קודש"

על היחס בין פרשתנו לבין פרשת פינחס עמדו כבר חז"ל:

"בתורת כהנים (=בספר ויקרא) מפני סדרם, בחומש הפקודים (= בספר במדבר) מפני קרבן". (ספרי, דברים קכז)

פרשתנו מונה את המועדים לשם תיאורם לפי מהלך השנה, ואילו פרשת פינחס חוזרת ומונה אותם אך מתמקדת בקרבנות המוספים שיש להקריב בכל מועד ומועד.

הסבר זה מבהיר את הייחודיות של פרשת המועדות שבפרשת פינחס: התורה מפרטת שם את הקרבנות שיש להקריב בזמנים השונים. לעומת זאת, ההסבר אינו מבאר היטב את פרשת המועדות שבפרשתנו. המועדים אמנם מנויים כאן על פי הסדר הכרונולוגי של מעגל השנה, אך עדיין לא ברור מהי הנקודה שבה מתמקדת התורה בתיאור זה, מעבר לסדר המועדים שברשימה. מהו התוכן הממלא את המועדים שחוגגים כל ישראל?

התשובה לשאלה זו פשוטה, ומובאת בצורה מלאה בכותרת לפרשת המועדות שבפרשתנו:

"אלה מועדי ה' מקראי קֹדש אשר תקראו אֹתם במועדם". (כ"ג, ד)

התורה מדגישה את העובדה שזמנים מסויימים הם "מקראי קודש", ועל כן - ולשם כך - צריכים ישראל "לקרוא אותם" במועדם. ואמנם, הדגש החוזר לכל אורך פרשת המועדות הוא היות החגים "מקראי קדש". כיצד נענה עם ישראל לזמן הקדוש? מה פירוש ההוראה לקרוא את היום כקדוש?

בפירוש הביטוי "מקראי קודש" נחלקו הראשונים: רמב"ן הבין שהכוונה להיקראות - כלומר, להתכנסות ולהתאספות של קודש (מלשון "קרואי העדה"):

"וטעם מקראי קֹדש - שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להיקבץ בבית הא-לוהים ביום מועד, לקדש היום בפרהסיא בתפילה והלל לא-ל, בכסות נקייה, ולעשות אותו יום משתה". (רמב"ן כ"ג, ב)

פירושו של הרמב"ן נשען על הציווי שבספר דברים ביחס לשביעי של פסח:

"... וביום השביעי - עצרת לה' א-לוהיך, לא תעשה מלאכה". (דברים ט"ז, ח)

במקביל לציווי זה, מצווים אנו בפרשתנו:

"... ביום השביעי - מקרא קֹדש, כל מלאכת עבֹדה לא תעשו". (כ"ג, ח)

אם נשווה את שתי הלשונות, נקבל כי הביטוי "עצרת לה' א-לוהיך" זהה לביטוי "מקרא קודש יהיה לכם". ככל הנראה, "עצרת" היא התכנסות במקום מרכזי, ולפיכך מסיק הרמב"ן שגם "מקרא קודש" הוא התכנסות והתאספות[1].

לעומת פירוש הרמב"ן, רש"י ורשב"ם פירשו את הביטוי "מקרא קודש" מלשון קריאה והכרזה (כמו "קַדשו צום קִראו עצרה" (יואל א', יד)). הם טענו כי יש להכריז על היום המקודש, וכך לקדשו ולהזהיר את העם מלעבור על איסור המלאכה שבו.

כהמשך לשני פירושים אלו, ראוי לציין כי על פי לשון הכתוב נראה שיש קשר בין "מקרא קודש" לבין איסור המלאכה. כמעט לכל אורך הרשימה, מתארת התורה את המועדות בסגנון קבוע: "מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו". ככל הנראה, אי-עשיית המלאכה הוא מימוש של היות היום "מקרא קודש". להסבר זה, יש לפרש את המילה "מקרא" כדברי רש"י, שהיא מכוונת לנתינת צביון מיוחד ליום, אך בניגוד לדבריו - הצביון המיוחד אינו ניתן ליום באמצעות דיבור בפה דווקא, אלא באמצעות הימנעות ממלאכה. כאשר האדם נמנע מעשיית מלאכה ביום המועד - הוא "קורא" אותו כיום קדוש, ומעניק לו את צביונו המיוחד.

לאור מסקנה זו, נוכל להרחיב בהסבר ההבדל שבין פרשת המועדות שבפרשתנו לבין פרשת המועדות שבספר במדבר. אם בפרשת פינחס הדגש הוא על קרבנות המוספים שיש להקריב במועדים, הרי שאצלנו התורה מדגישה את עצם היות היום קדוש, ואת התוצאה המיידית של קדושה זו - הפסקת הפעילות היומיומית. ישנם זמנים שונים שיש להעניק להם צביון מיוחד ולהימנע בהם ממלאכה. זמנים אלו הם קדושים, ואינם 'סתם יום של חול'.

בשיעורנו לפרשה זו בשנת תשנ"ט, המשכנו לדון - על פי הסבר זה - במבנה הפרשה ובמאפייניה. בשיעורנו השנה, נבחן מועד ספציפי המובא בפרשתנו - יום הכיפורים.

יום הכיפורים

הפרשייה הקצרה העוסקת בדיני יום הכיפורים כתובה במבנה כיאסטי. במילים אחרות: היא מורכבת משני חצאים, המסודרים בסדר הפוך:

א. אך בעשור לחדש השביעי הזה - יום הכִּפֻּרים הוא,

    ב. מקרא קֹדש יהיה לכם ועִניתם את נפשֹתיכם

        ג. והקרבתם אִשֶה לה':

            ד. וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, כי יום כִּפֻּרים הוא לכפר עליכם לפני ה' א-לוהיכם:

                ה. כי כל הנפש אשר לא תעֻנֶה בעצם היום הזה - ונכרתה מעמיה:

                ה. וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה - והאבדתי את הנפש ההִוא מקרב עמה:

            ד. כל מלאכה לא תעשו,

         ג. חֻקת עולם לדֹרֹתיכם בכל מֹשבֹתיכם.

    ב. שבת שבתון הוא לכם ועִניתם את נפשֹתיכם,

א. בְּתשעה לחֹדש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם:

קל לעמוד על ההשוואה שבין שני חצאי הציווי על יום הכיפורים. נראה כאילו כל הפרטים כתובים פעמיים, ובניסוח כמעט זהה. המסגרת (א') תוחמת את זמנו של היום המקודש[2], בהמשך (ב') נאמר "ועיניתם את נפשותיכם", אחר כך (ד') נאסרה עשיית מלאכה, ובלב הפרשייה (ה') נאמר העונש: "כי כל הנפש אשר לא תעֻנה בעצם היום הזה - ונכרתה מעמיה", ולעומתו - "וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה - והאבדתי את הנפש ההִוא מקרב עמה".

כפי שנוהגת התורה לעיתים קרובות, נראה שמשמעות המבנה אינה נעוצה בחלקים הדומים שלו, אלא כוונתו דווקא לחדד את ההבדלים שבין שני הקטעים המושווים. גם בפרשייה זו, ישנם כמה פערים בין שני חצאי הפרשייה, ויש לתת עליהם את הדעת.

ההבדל הבולט ביותר קיים באמצע המבנה הכיאסטי (ג'). לפתע נראה כאילו ההשוואה נעלמת לגמרי, ולולא התבנית השלמה - לא היינו מעלים על דעתנו להשוות בין הפסוק "והקרבתם אִשֶה לה'" לבין הפסוק "חֻקת עולם לדֹרֹתיכם בכל מֹשבֹתיכם". למעשה, שני הפסוקים הם נוגדים: הכתוב הראשון עוסק בציווי שמקיימים במשכן בלבד, ואילו הכתוב האחרון מדגיש שציוויי יום הכיפורים חלים בארץ כולה, ולא רק במשכן.

דומני, כי שוני זה לא בא ללמד רק על עצמו, אלא על המבנה כולו. לאורו, יש לבחון את היחס שבין שתי מחציות הציווי: שמא המחצית הראשונה מתמקדת בפעולות הנעשות במשכן, ואילו המחצית השנייה עוסקת בכל המחנה?

איסור המלאכה

ביחס לאיסור המלאכה (ד'), השוני בין שתי המחציות בולט: האיסור מופיע בדיוק באותה לשון, אך במחצית הראשונה מופיעה תוספת המסבירה את איסור המלאכה: "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, כי יום כִּפֻּרים הוא, לכפר עליכם לפני ה' א-לוהיכם".

על פי דרכנו, ניתן לבאר את ההפרש בין שתי המחציות. במחצית הראשונה של הפרשייה, עוסק הכתוב בכפרה הנעשית ביום הכיפורים במשכן. איסור המלאכה קשור כאן באופן ישיר לעמידה הציבורית של העם במשכן לפני ה'. לעומת זאת, במחצית השניה הציווי מופיע ללא תלות במשכן דווקא אלא באופן כללי וסתמי - "כל מלאכה לא תעשו" (ולא "לפני ה' א-לוהיכם"). אם אמנם מחצית זו עוסקת בפרספקטיבה הרחבה של היום, המתקיימת בכל הארץ, ברור מדוע הכתוב אינו מדגיש את הכפרה הנעשית "לפני ה'".

תיאור הזמן

ייתכן שכך יש לבאר גם את היחס שבין שני תיאורי הזמן של יום זה (א'). במחצית הראשונה נאמר באופן פשוט, וכפי שנאמר לאורך כל פרשת המועדות, שיום הכיפורים חל "בעשור לחודש השביעי הזה". לעומת זאת, בפסוק החותם את הפרשייה ישנה הדגשה כי החג מתחיל מהערב: "בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם".

כידוע, היממה במשכן מתחילה מהבוקר. הלילה במשכן הוא המשך היממה שלפניו, כפי שמוכח מכך שממשיכים להקטיר את הקרבנות לאורך הלילה שאחרי יום ההקרבה. לעומת זאת, היממה בארץ כולה מתחילה מן הערב, ולכן השבת מתקדשת במוצאי היום השישי, אור ליום השביעי.

פער זה בא לידי ביטוי בניסוח השונה בין שתי המחציות. בפתיחת הפרשה, כשהתורה מדגישה את יום הכיפורים במשכן, נאמר שהיום העשירי הוא יום הכיפורים. בסיכום הפרשה, כאשר התורה עוסקת ביום הכיפורים בארץ כולה, היא חוזרת על קדושתו של יום זה אך מדגישה שהוא מתחיל מהערב ומסתיים בערב שלמחרת: "מערב עד ערב" - כיממת הגבולין, ולא כיממת המשכן.

* * *

מדוע דווקא בעניין יום הכיפורים מחדדת התורה את המתח שבין העבודה שבמשכן לבין קדושת היום בארץ כולה?

עיקרו של יום הכיפורים מתמקד בעבודת חיטוי המשכן וטהרתו. בפרשת אחרי-מות נאמר במפורש כי הכהן מכפר "על הקודש מטומאות בני ישראל" (ט"ז, טז). ניתן היה להעלות על הדעת שכל קדושתו ותוקפו של היום באים לידי ביטוי במשכן בלבד. על מנת להוציא מדעתנו מחשבה שכזו, יצר הכתוב זיקה מכוונת בין שני חצאי הציווי; בין חובות יום הכיפורים בפרספקטיבה של המשכן לבין חובות היום בפרספקטיבה של הארץ כולה. השוואה זו מלמדת אותנו שקדושתו של יום הכיפורים חורגת מתחומי המשכן אל עבר כל הארץ, ואיסורי המלאכה ועינוי הנפש נדרשים מיושבי הגבולין כמו מבאי המשכן.

למעשה, ניתן להביא מדברינו ראיה לדעה ש"עצמו של יום הכיפורים מכפר" (הל' תשובה א', ג), גם בלי עבודת הקרבנות ובלי משכן. יתר על כן: הופעתו של יום הכיפורים ברשימת המועדות שבפרשתנו נובע מהמשמעות שיש לו בארץ כולה. כפי שאמרנו בתחילת דברינו, פרשת המועדות שבפרשתנו דנה בזמנים המקודשים, ולא בחובות המשכן הנעשים באותם זמנים. רק בגלל שיום הכיפורים הוא מקרא קודש "בכל מושבותיכם" - הוא יכול להופיע בפרשתנו כיום חג.

במובן זה, ישנו מועד נוסף בפרשתנו המזכיר את יום הכיפורים - חג השבועות. גם עיקרו של חג השבועות, כיום הכיפורים, מתמקד במעשים הנעשים בו במשכן (הבאת שתי הלחם והקורבנות המלווים אותה). על כן, גם ביחס לחג השבועות מדגיש הכתוב: "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קֹדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו, חֻקת עולם בכל מֹשבֹתיכם לדֹרֹתיכם" (כ"ג, כא). ביטויים אלו דומים לביטויים שנאמרו ביום הכיפורים, שכן בשני החגים הללו מבקש הכתוב להדגיש כי למרות עבודת המשכן הקשורה אליהם, יש לקרוא אותם "מקרא קודש" ולהימנע מעשיית מלאכה בארץ כולה.

---

 

[1] ראה גם בפירוש שד"ל, שהלך בדרכו של הרמב"ן.

[2] אמנם, בחתימה יש דגש מיוחד על התחלת היום מהערב, וניתן את דעתנו לכך בהמשך.