שיעור 29

שמואל ב | פרק י"ג | פרשת אמנון ותמר | 2

הרב אמנון בזק

תנ"ך

11.08.2014

קובץ טקסט

29shmuelbet.doc

פרק י"ג (1) / פרשת אמנון ותמר (חלק ב)

א. הרעה הגדולה הזאת

כפי שציינו בסוף השיעור הקודם, רשעותו של אמנון לא הסתיימה באונס תמר. מיד לאחר מעשה זה נמלא אמנון רגשי שנאה עזים כלפי תמר:

(טו) וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ...

שנאה זו – מה טיבה? המפרשים העלו כיוונים שונים,[1] אבל פשט הדברים נראה כביאורו של הגרי"ד סולוביצ'יק:

הוא שנא אותה עתה שנאה גדולה מאוד לא מחמת ייסורי מצפון שנתייסר בהם, אלא מחמת כך שפתאום ראה עד כמה איננה יפה, עד כמה כעורה היא ומאוסה היא. החטא היה לו תועבה. בגללו הוא בא לשנוא את עצמו – וממילא שנא אותה. לחטא השפעה מזוכיסטית. אמנון שנא את עצמו והעביר את שנאתו לתמר העלובה על לא-אשם בכפה. אותה תמר היפה להפליא – נהפכה בעיניו לסמל התועבה והשנאה.[2]

ואכן, השנאה מביאה את אמנון לעשות צעד נבזי עד מאוד:

...וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי: (טז) וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי[3] וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ:[4] (יז) וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ: (יח) וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ:

עד כמה שהדבר עשוי להישמע לנו מוזר, תמר אכן רצתה שאמנון יישא אותה לאישה, שכן שום איש אחר לא ירצה לשאת אותה מאחר שאינה בתולה. הנחה זו היא שעומדת ביסוד דין התורה שהאונֵס נערה חייב לשאתה, אם היא רוצה בכך – ובנוהג שבעולם היא אכן רצתה (עיין דברים כ"ב, כה–כט). אבל אמנון באכזריותו שולח את תמר מביתו בלא רחם, ואף נועל אחריה את הדלת.

כל כך שנואה ומאוסה נעשתה בעיניו, עד שלא הסתפק בכך שקרא לה 'קומי לכי', אלא 'ויקרא את נערו משרתו ויאמר שלחו נא את זאת מעלי החוצה ונעל הדלת אחריה'. גם שמה של תמר חמודת נפשו נעשה לו תועבה. 'את זאת!' – הוא אינו יכול להעלות את שמה על שפתיו, רגשות התועבה והטומאה מקיפים אותו, חונקים אותו, 'ונעל הדלת אחריה' – הוא נתקף פחד מפניה. רק לפני שעה אחת כה העריץ אותה וכה אהב אותה – והנה עתה כולו תיעוב מפניה.[5]

מלבד התהפוכה הפסיכולוגית הזאת, יש כאן ביטוי לפער שבין חטאו של אמנון לבין חטאו של דוד בבת שבע, למרות הדמיון שבין הסיפורים. בפרקים י"א–י"ב (ראה שיעורים 23 ו-25) ראינו את שבחו של דוד, שגם כששקע במעגל החטא, עדיין מנעה אותו תחושת האחריות מלהתעלם ממצוקתה של בת שבע. אמנון נוהג בדרך הפוכה בתכלית: מתוך רגשות התסכול שלו הוא מסיר מעליו כל אחריות לגורלה של תמר, ומסלק אותה מביתו באופן משפיל.

לתמר האומללה לא נותר אלא לבכות על מר גורלה:

(יח) וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ: (יט) וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה[6] וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ[7] וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה:

ב. בין אמנון לשכם

כדי להמחיש את רשעותו של אמנון, מקביל אותו המקרא לסיפור אונס אחר בתורה – פרשת דינה בשכם (בראשית ל"ד). נמנה תחילה את ההקבלות שבין שני הסיפורים:[8]

א. שתי הפרשיות מספרות בלשון דומה על אונס של אישה (דינה/תמר), בתו של אחד ממנהיגי ישראל (יעקב/דוד):

וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ (בראשית ל"ד, ב);

וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ (שמ"ב י"ג, יד).

ב. גם חומרת המעשה מתוארת במילים דומות:

כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה (בראשית ל"ד, ז);

כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת (שמ"ב י"ג, יב).

ג. תגובת המשפחה על המעשה דומה אף היא:

וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד (בראשית ל"ד, ז);

וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד (שמ"ב י"ג, כא).

ד. בשני המקרים התגובה הראשונה היא שתיקה:

וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם (בראשית ל"ד, ה);

וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד. וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב
(שמ"ב י"ג, כא–כב).

ה. בשני הסיפורים הרגו, בסופו של דבר, אחי הנאנסת (שמעון ולוי, אבשלום) את האונס (שכם, אמנון) תוך ניצול חולשתו:

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים... וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב (בראשית ל"ד, כה-כו);

וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ (שמ"ב י"ג, כח).[9]

מה משמעותה של השוואה זו? נראה שנקודות הדמיון שבין שני הסיפורים מסייעות לחדד את ההבדלים שביניהם:

א. השוני המרכזי הוא בקבלת האחריות. שכם בן חמור מוכן להכיר באחריותו ולשאת את הנערה לאישה:

וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה
(בראשית ל"ד, יא–יב).

אמנון, לעומת זאת, נוהג כלפי תמר באכזריות רבה, ומתעלם מכל רגש של אחריות כלפיה.

ב. מעשה שכם – ראשיתו בתאווה, אבל לאחר מכן מתגלה בו גם אהבה כלפי דינה:

וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ
(בראשית ל"ד, ב–ג).

באופן מפתיע למדיי, דווקא לאחר האונס מתמלא פתאום שכם רגשות עזים כלפי דינה,[10] והוא נוהג בה בעדינות רבה.

אצל אמנון המסלול הפוך. הוא פועל רק מתוך תאווה, ולאחר שביצע את זממו הפכה תאוותו לשנאה חסרת תקדים:

וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד... וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ... וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי (שמ"ב י"ג, א–טו).

משמעותה של ההקבלה מובנת מאליה: באמצעותה מבקש המקרא להדגיש את חומרת מעשהו של אמנון, שהיא גדולה לאין ערוך מרשעותם של תושבי כנען שעמם נאלצו בני יעקב להתמודד. שני האנשים עשו מעשים נוראים, אך דרכי פעולתם לאחר מכן היו הפוכות: שכם החל לנהוג ברגישות, שהיה בה כדי לכפר ולו במעט על מעשהו, ואילו אמנון רק הוסיף חטא על פשע.

ג. בין יוסף לאמנון

מכאן נוכל לעבור להקבלה אחרת, אף היא ברורה מאוד, בין דמותו של אמנון לבין דמות אחרת בספר בראשית – דמותו של יוסף – ובייחוד ההקבלה בין סיפור אמנון ותמר לסיפור יוסף ואשת פוטיפר. נציין את ההקבלות העיקריות:

א. בשני הסיפורים יש פנייה לאדם לשכב עמו. דברי אמנון לתמר "בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי" מזכירים את פנייתה של אשת פוטיפר ליוסף: "וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי" (בראשית ל"ט, ז).[11]

ב. להלן פס' כ מכנה אבשלום את מעשהו של אמנון בלשון נקייה: "הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ". גם לשון זו מופיעה אצל יוסף ואשת פוטיפר: "וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ" (בראשית ל"ט, י).

הן התביעה הן הלשון הנקייה הזאת מופיעות רק בשתי פרשות אלו בלבד.

ג. תמר אומרת לאמנון "אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי" (פס' טז), ובלשון זו נקט גם יוסף: "וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא‑לֹהִים" (בראשית ל"ט, ט).[12]

ד. בשני הסיפורים נזכרת יציאה החוצה לאחר האירוע: בפרקנו נאמר "וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה... וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ" (פס' יז–יח), ובפרשת אשת פוטיפר נאמר "וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה" (בראשית ל"ט, יב–יג).

ה. בשתי הפרשיות כעס בעל הבית מאוד בשמעו על מה שנעשה: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד" (פס' כא); "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ" (בראשית ל"ט, יט).

מלבד הקבלות תוכניות ולשוניות אלו, יש בפרקנו שני דברים היוצרים זיקה ישירה ליוסף. האחד הוא כמובן כתונת הפסים של תמר, המזכירה את כתונת הפסים של יוסף (בראשית ל"ז, ג ועוד). והשני הוא הביטוי המפורסם של יוסף, שגם אמנון משתמש בו: "הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלַי" (פס' יט; בראשית מ"ה, א).[13]

מה משמעותה של הקבלה זו? נראה שבדרך זו המקרא מבקש להציג את הניגוד המוחלט שבין שתי הדמויות בהתמודדותן עם היצר. יוסף הצדיק עומד בפני התגרותה של אשת פוטיפר, מכיר בהיותה "רעה גדולה", ובורח מן הבית כדי להינצל מן החטא. אמנון, לעומתו, אינו מסוגל לעמוד בפני תאוותו, חוטא ברעה גדולה, ולא זו בלבד שאינו מקבל אחריות על מעשיו, הוא אף מוסיף חטא על פשע ומסלק את מושא חטאו החוצה.

דומה שניגוד זה עמד גם לפני חז"ל. על הפסוק "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ אֲסוּרִים יָדֶיהָ טוֹב לִפְנֵי הָאֱ‑לֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ" (קהלת ז', כו) דרשו חז"ל: "'טוב לפני הא‑להים ימלט ממנה' – זה יוסף... דבר אחר: 'טוב' זה פלטי, 'וחוטא' זה אמנון" (קהלת רבה ז ג).[14] יוסף הצליח להימלט מן הפיתוי, ואילו אמנון נלכד ביצרו ושקע בתהומות החטא.[15]

*	**********************************************************	*
* * * * * * * * * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תש"ע עורך: בעז קלוש ******************************************************* בית המדרש הווירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected] לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php	* * * * * * * * * * * * * * *
*	**********************************************************	*

[1] מרבית המפרשים סברו שתמר פגעה באמנון בדרך זו או אחרת. רש"י כתב על פי חז"ל: "נימא נקשרה לו ועשאתו כרות שפכה", ורלב"ג הוסיף: "שנתעצמה כפי יכלתה לחלוק על רצונו, ואולי הכאיבה אותו בזה ההתעצמות שהיה ביניהם, או אמרה לו דברי חרפות, ולזה שנאה". ואילו רד"ק ראה בשנאה זו תופעה נסית: "זאת השנאה היתה סבה מאת השם כדי להגדיל החרפה בשלחו אותה מביתו ויהיה אבשלום יותר שונא אותו עד מות עד שחשב להרגו".

[2] הרב י"ד סולוביצ'יק, על התשובה: דברים שבעל-פה, ירושלים תשל"ה, עמ' 115.

[3] "אל יהיה זה הדבר לשלחני, כי גדולה הרעה הזאת וחרפה ובזיון יותר מהאחרת שעשית עמי [כלומר יותר מהעינוי, א"ב]. ויונתן תרגם 'אַל' – 'על'" (רד"ק).

[4] דייק המלבי"ם: על הצעתה של תמר לפני האונס הייתה תגובתו של אמנון "וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ" (שם, יד), כלומר הוא שמע את דבריה, אך לא ניאות לקבלם; ואילו על בקשתה של תמר לאחר האונס נאמר "וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ", כלומר אמנון סירב אפילו להקשיב.

[5] על התשובה (ראה הערה 2), עמ' 116.

[6] למעשה זה יש משמעות כפולה: ראשית, זהו מעשה אבל רגיל; שנית, מאחר שתמר שוב אינה בתולה, אין היא יכולה ללבוש את בגדי הבתולות.

[7] שימת ידיים על הראש כביטוי של צער והשפלה מופיעה גם בנבואת ירמיהו (ב', לו–לז): "גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבוֹשִׁי כַּאֲשֶׁר בֹּשְׁתְּ מֵאַשּׁוּר, גַּם מֵאֵת זֶה תֵּצְאִי וְיָדַיִךְ עַל רֹאשֵׁךְ".

[8] להרחבה על הקבלה זו ועל ההקבלה המתוארת בסעיף הבא עיין בספרי מקבילות נפגשות – מקבילות ספרותיות בספר שמואל, אלון שבות תשס"ו, עמ' 149–165.

[9] ייתכן שהקבלה זו מסייעת להבין פרט נוסף בפרשה. שמעון ולוי אינם מסתפקים בהריגת שכם וחמור אביו, אלא הורגים את כל אנשי העיר: "וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר, וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב" (בראשית ל"ד, כה–כו). והנה, לאחר הריגת אמנון היו שסברו שגם אבשלום נהג בדרך זו: "וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה אֶל דָּוִד לֵאמֹר הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד" (שמ"ב י"ג, ל). השמועה התבררה לבסוף כמוטעית, אך מה יסודה? אין זה מן הנמנע שהיא הוזנה גם מן התקדים של תגובת שמעון ולוי למעשה שכם!

[10] הצירוף 'דבקות נפש' בא במקרא במשמעות זו רק עוד פעם אחת, בפסוק "דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ" (תהילים ס"ג, ט [בתהילים קי"ט, כה – "דָּבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי חַיֵּנִי כִּדְבָרֶךָ" – המשמעות שונה]); הדבר מלמד על עצמת רגשותיו של שכם כלפי דינה.

[11] על הקבלה זו (ואחרות) עמד כבר רב שמואל בן חופני גאון בפירושו לתורה (מהדורת גרינבאום, ירושלים תשל"ט, על בראשית ל"ט, ז): "ואמרה לו 'שכבה עמי', כמו שאמר אמנון לתמר 'בואי שכבי עמי אחתי', ושניהם ביטוי נתעב ופראי".

[12] גם על השוואה זו עמד רב שמואל בן חופני (ראה ההערה הקודמת) בפירושו לבראשית ל"ט, ט.

[13] אף כאן ביאר רב שמואל בן חופני, בתוך פירושו למה שנאמר ביוסף (בראשית מ"ה, א), גם את מה שנאמר באמנון: "ובאשר לאמנון, הרי הוא התכוון להוצאתם רק כדי להוציא לפועל את מזימתו בתמר".

[14] במקום אחר אמרו חז"ל שיוסף הוא למעשה תקדים המחייב את כל האנושות להתמודד עם היצר: "רשע אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר: נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי, אומרים לו: כלום נאה היית מיוסף? אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית. אמרה לו: השמע לי! אמר לה: לאו. אמרה לו: הריני חובשתך בבית האסורין; אמר לה: 'ה' מתיר אסורים' (תהילים קמ"ו, ז). הריני כופפת קומתך – 'ה' זֹקף כפופים' (שם, ח). הריני מסמא את עיניך – 'ה' פֹקח עורים' (שם). נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה, ולא רצה לשמוע אליה. 'לשכב אצלה' – בעולם הזה, 'להיות עמה' – לעולם הבא. נמצא הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים" (יומא לה ע"ב).

[15] ראוי לציין שיש גם הקבלה ניכרת בין סיפור אמנון ובין פרשת יהודה ותמר (בראשית ל"ח):

א. בראש ובראשונה השם "תמר" – האישה המרכזית בשתי הפרשות.

ב. "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ" (בראשית ל"ח, יא) – "וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ" (שמ"ב י"ג, כ).

ג. "וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים... וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ" (בראשית ל"ח, יב) – "וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר" (שמ"ב י"ג, כג).

ד. "וְחִירָה רֵעֵהוּ" (בראשית ל"ח, יב) – "וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב" (שמ"ב י"ג, ג).

ה. "הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ" (בראשית ל"ח, טז) – "בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי" (שמ"ב י"ג, יא).

ונראה שגם זו הקבלה ניגודית. יהודה אמנם חוטא כלפי תמר, אך בסופו של דבר יודע לתקן את חטאו ולהודות בו, בניגוד מוחלט לאמנון. הקבלה זו גם מחזקת את הניגוד שבין אמנון לדוד: כזכור (שיעור 23), גם פרשת בת שבע מקבילה לפרשת יהודה ותמר, וכבר ראינו שם שהאחריות שגילה דוד כלפי בת שבע גדולה עוד יותר מן האחריות שגילה יהודה כלפי תמר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)