דילוג לתוכן העיקרי

בא | וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה'

קובץ טקסט

עשר המכות מתחלקות בתורה בין שתי פרשיות שונות: 'בא' ו'וארא'. בפרשת 'וארא' מתוארות שבע המכות הראשונות, שהאחרונה שבהן היא מכת הברד, ובפרשת 'בא' שלוש האחרונות, ארבה, חשך, ובכורות. ננסה לבחון האם החלוקה הזאת מבוססת על אבחנה בעלת משמעות מיוחדת, מעבר למעבר סתמי בין הפרשות.

מגמת עשר המכות

פרשת 'בא' פותחת בציווי למשה לבוא אל פרעה:.

"ויאמר ה' אל משה - בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שִתי אֹתתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אֹתתי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'" (י,א-ב).

בדברים אלו מסביר הקב"ה למשה מהי המגמה העומדת מאחורי המכות - פרסום גדולת ה' ומלחמתו במצרים.

כשנעיין בפסוקים אלו נגלה כי הם מעוררים כמה קשיים:

א. מיקומם של הפסוקים במהלך הפרשיות אינו ברור. לאורך פרשת 'וארא' הופיעו שבע המכות הראשונות ללא הפסקה ביניהם. פסוקים אלו קוטעים באופן בלתי-מובן את הרצף התיאורי של המכות. שאלה זו הביאה כמה מפרשני התורה לחדש שיש בפסוקים אלו מענה לחולשת דעת שתקפה את משה. מסבירים המפרשים, שלאחר שפרעה התעלם מהמכות הראשונות ומאיומיו החוזרים ונשנים של משה, הסיק משה כי אין תועלת במעשיו, וקשה היה לו לשוב ולבוא לפני פרעה. לכן, מסביר הקב"ה למשה שאל לו להתייאש, אין הוא אמור לשכנע את פרעה בדבריו, שהרי הקב"ה - הוא המכביד את לב פרעה. מטרת הופעתו בפני פרעה היא דווקא לתת לפרעה את ההזדמנות 'לסרב', ובכך להצדיק את המשך המכות, שיש להן תועלת מצד עצמן.

אלא, שנראה שהסבר זה אינו עולה עם פשט הכתובים, בהם אין כל רמז לחולשה שאחזה במשה. מעבר לכך, לא ברור מדברי המפרשים מה התחדש לאחר המכה השביעית דווקא, שהוביל להתלבטויותיו של משה ולדברי ה' שבעקבותיהם.

ב. מגמת המכות העולה מפסוקים אלו אינה זהה למגמה שהופיעה עד עתה. בפסוקים שקדמו למכות שבפרשת 'וארא' בלטה המגמה להפגין את עוצמתו של הקב"ה לעיני פרעה ומצרים:

כך לפני מכת דם:

"ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אֹתתי ואת מופתי בארץ מצרים: ולא ישמע אלכם פרעה ונתתי את ידי במצרים, והוצאתי את צבאֹתי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדֹלים: וידעו מצרים כי אני ה' בנטֹתי את ידי על מצרים, והוצאתי את בני ישראל מתוכם". (ז,ג-ה).

כך גם קודם הסרת הצפרדע:

"ויאמר למחר, ויאמר כדברך למען תדע כי אין כה' א-לוהינו". (ח,ו)

ואף לפני מכת הערוב:

"והפליתי ביום ההוא את ארץ גֹשן אשר עמי עֹמד עליה לבלתי היות שם ערֹב, למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ". (ח,יח)

בולט מאוד כי לפחות אחד ההיבטים של מכות המצרים הוא הרצון להפגיש את פרעה או מצרים עם עצם נוכחותו של הקב"ה ועם עוצמתו וגדולתו.

לעומת זאת, בפסוקים שלפני המכה השמינית נאמר:

"ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אֹתתי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'".

כאן הדגש הוא דווקא על המסר כלפי עם ישראל. הם אמורים לחזות במעשה ה' ולספר על כך לזרעם אחריהם. נראה כי משהו יסודי השתנה עם פתיחת פרשתנו.

ג. המפתח להבנת המתרחש בתחילת פרשתנו נמצא, לדעתי, בעמידה על שוני נוסף בפסוקים. ה' מצוה למשה לבא אל פרעה, אך בלי שניתן תוכן למפגש הצפוי. גם למכות שקדמו לארבה קדמו ציוויים למשה להתייצב לפני פרעה. להתייצבותו של משה היתה תמיד מטרה מפורשת כלשהי - להזהיר על המכה הממשמשת ובאה או לפעול את הפעולה המביאה את המכה. נעיין בפעמים הקודמות בהם נצטוה משה להופיע לפני פרעה:

לפני המכות: "בא דבר אל פרעה מלך מצרים" (ו,יא)

"דבר אל פרעה מלך מצרים" (ו,כט)

דם: "לך אל-פרעה בבֹּקר הנה יצא המימה... הנה אנֹכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאר ונהפכו לדם... " (ז, טו-יז).

צפרדע: "ויאמר ה' אל משה בֹּא אל פרעה ואמרת אליו... הנה אנכי נֹגף את כל גבולך בצפרדעים" (ז,כו).

כינים: "ויאמר ה' אל משה אמֹר אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ..." (ח,יב).

ערוב: "... השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה ואמרת אליו... הנני משליח בך ובעבדיך ובעמך ובבתיך את הערֹב" (ח,טז).

דבר: "ויאמר ה' אל משה בֹּא אל פרעה ודברת אליו... הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה" (ט,א).

שחין: "... קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן וזרקו משה השמימה לעיני פרעה..." (ט,ח).

ברד: "... השכם בבקר והתיצב לפני פרעה ואמרת אליו... הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאֹד" (ט,יג).

בכל המקרים הללו, יש להופעה לפני פרעה תוכן מוגדר וברור. רק בפתיחת פרשתנו מצווה משה לבוא אל פרעה, ואין שום תוכן מיוחד להופעתו. הוא אינו מצווה להגיד לו דבר. אמנם גם לא לכל המכות הקודמות קדמה אזהרה, אולם בפעמים שלא היתה אזהרה - משה לא נצטווה כלל לבוא אל פרעה. אצלנו מצווה משה לבוא, ולא ברור לשם מה. מיד לאחר ציווי זה, הולך משה אל פרעה ומזהיר אותו מפני מכת הארבה. אזהרה זו לא הופיעה כלל בציווי ה' למשה!

הרמב"ן (י, ב) מסביר, שיש להניח שאם משה מדבר עם פרעה, הקב"ה מסר לו קודם לכן את תוכן הדברים. גם בדברי משה אל פרעה לפני הפסקת הברד לא מופיע במפורש שה' מסר למשה מה לומר, אך ברור שמשה לא בדה את הדברים מלבו. התורה, טוען הרמב"ן, לא צריכה לחזור פעמיים - הן על הציווי והן על הקיום.

דבריו של הרמב"ן מחזקים את שאלתי: לולא היה מופיע הציווי לבוא אל פרעה, היינו מבינים שמשה אומר את דבריו בציווי ה', והתורה לא ראתה לכפול את הציווי ואת קיומו. אלא שהתורה אכן כופלת את הציווי ואת קיומו, אך באופן תמוה אין הקבלה ביניהם. הקב"ה מצווה על משה לבוא אל פרעה, ומשה מציית לציווי, אך מוסר נאום שכלל לא הוזכר בתוכן הציווי. דווקא במקום זה אנו מוצאים את ההסבר החדש למכות ולהכבדת לב פרעה באופן מאד לא צפוי.

המפגשים בין משה לפרעה

אכן, החל ממכת הארבה, אנו מוצאים דגש מיוחד על כניסותיו ויציאותיו של משה מפרעה. דגש זה נראה משמעותי יותר מהצבעה על פרט שולי וטכני אודות מקומו של משה. נראה שיש לתיאורים אלו חשיבות עצמאית, שלא בהכרח קשורה למה לתוכן הפגישה בין משה לפרעה.

ראשית, הציווי הפותח - "בא אל פרעה", ללא שום תוכן נלווה מסוים מאת הקב"ה. נדמה לי שהרמב"ן אכן צודק - הקב"ה אמר, כנראה, למשה מה לומר לפרעה, ומן הסתם זאת היתה ההזדמנות המתאימה ביותר. אף על פי כן, יש חשיבות גם לרושם העולה מהפסוק, לפיו הקב"ה לא הורה למשה מה ידבר. דווקא לאחר שקיבלנו את דבריו של הרמב"ן, עלינו להסביר את המבנה הייחודי של הפסוק. התחושה העולה מהפסוק היא שהפעם יש חשיבות לביקור עצמו, ללא קשר לתוכן הנאום של משה.

הרושם הזה מתחזק לאורך תיאור המכות הבאות. אנו מוצאים כמה פעמים שיש דגש מיוחד על עצם בואו של משה אל פרעה או על היציאה ממנו:

א. לאחר ההזהרה על הארבה: "ויפן ויצא מעם פרעה" (י, ו).

ב. לאחר ששמע את חששותיו של עבדיו, פרעה קורא אליו את משה ושב ומשלחו מעמו: "ויגרש אתם מאת פני פרעה" (י, יא).

ג. משה נקרא אל פרעה לאחר מכת הארבה, ואחר כך יוצא מעמו: "ויצא מעם פרעה ויעתר אל ה'" (י, יח).

ד. פרעה קורא למשה תוך כדי מכת החושך, ולאחר שהוא ממשיך בסירובו לשלח את ישראל על מקניהם - הוא מגרשו מעל פניו:

"ויאמר לו פרעה - לך מעלי, השמר לך, אל תֹסף ראות פני כי ביום ראֹתך פני תמות. ויאמר משה - כן דברת, לא אֹסִף עוד ראות פניך".

כאן הדברים כבר מופיעים באופן ברור. לא אני הוא המנסה להסב את תשומת לבכם למשמעות המפגשים בין משה לפרעה; הם עצמם קוראים לנו להתבונן במשמעות המפגש ביניהם. הפסוקים מעבירים מתח ממשי, שמרכזו איננו בתוכן של דברי משה לפרעה, אלא בעימות הישיר בין שתי הדמויות. לא קשה לדמיין את התמונה העולה מהפסוקים: משה ופרעה בוהים אחד בשני, הנוקשות של מילותיהם וקריאת התגר ההדדית מרחפות באוויר הטעון.

ה. לפני שעוזב משה את פרעה, הוא מעביר לו את המסר האחרון מאת ה', על מכת הבכורות המשמשת ובאה. אזהרה זו מסתיימת במשפט: "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמֹר צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא, ויצא מעם פרעה בחרי אף". המעגל שנפתח ב"בא אל פרעה" נסגר ב"ויצא מעם פרעה בחרי אף".

הסצינה האחרונה בהתמודדות של משה מול פרעה, מוכרת ודאי לכולנו:

ו. "ויקם פרעה לילה, הוא וכל עבדיו וכל מצרים, ותהי צעקה גדֹלה במצרים, כי אין בית אשר אין שם מת: ויקרא למשה ולאהרן לילה, ויאמר - קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל" (יב, ל-לא).

המדרש (מובא ברש"י, יא,ח[1]) לומד מדבריו של משה "לא אוסף עוד ראות פניך", שפרעה הוא שבא לביתו של משה כדי להתחנן בפניו שבני ישראל יצאו ממצרים. יש כאן סגירת מעגל נוספת: מה שהתחיל בביאתו של משה אל פרעה, מסתיים בביאתו של פרעה אל משה.

בתחילת השיעור עמדנו על כך שהציווי של ה' אל משה בפתיחת פרשת 'בא' מהווה הפסקה ברצף התיאורי של המכות. נדמה לי שכעת אנו יכולים להבין את משמעותה של הפסקה זו.

הציווי לבוא אל פרעה מבטא את העובדה שהחל ממכת הארבה, העימות בין משה לפרעה הופך להיות עימות אישי. הקב"ה מצווה על משה לבוא אל פרעה ולהעמידו במבחנים קשים. התוכן המדויק של דברי משה הופך להיות משני, כשבמרכז עומדת עצם הופעתו האישית של משה מול פרעה. כך גם עולה מדברי משה לפרעה: "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי" (רש"י מבאר ש'עבדיך' היא ביטוי כבוד המכוון לפרעה עצמו). החל ממכת הארבה, נפתח מאבק כוחות בין רצונו של פרעה לבין רצונו של משה, ובמאבק זה עתיד משה לנצח בעזרת נסיו של הקב"ה.

מעימות לאומי לעימות אישי

כדי להעמיק במשמעות העימות האישי שבין פרעה למשה, נתבונן על הסיפור מנקודת מבט רחבה יותר. לפני שבוע, טענתי שבתחילת פרשת 'וארא' משה מוצג דרך המשקפיים של 'הייחוס היהודי' כדי להחזיר את משה מזהותו כנסיך מצרים אל הזהות כאחד מישראל, לא כיחיד שיש לו כוחות מיוחדים אלא נציג מו השורה של עם ישראל. בכך שמשה מופיע כצאצא של בני ישראל מלמדת התורה שמשה פועל כדוברו של הקב"ה ולא כאדם עצמאי. אם אוכל להרחיב רעיון זה במעט, אילן היוחסין המגיע בסופו של דבר עד משה ואהרן מוריד מערכו האישי של משה - הוא בסך הכל עוד יהודי, כביכול. הסיבה היא, שהיהודים כקבוצה דורשים מפרעה שיתן להם ללכת, ומשה הוא רק נציג שלהם. משה כאישיות פרטית כאילו נבלע בתוך עם ישראל כולו, ומה שחשוב הוא המסר שהוא מביא עמו, מסר מאת ה' א-לוקי ישראל.

עם פתיחתה של פרשת 'בא' הדברים משתנים, והמסר שמשה נושא עמו נדחק הצידה. הסיבה לכך היא פשוטה: פרעה לעולם לא ישתכנע מן המסר, שהרי הקב"ה מקשה את לבו.

הדברים ניכרים גם מתוכן שיחותיהם של פרעה ומשה. בפרשת 'וארא' נראה שפרעה באמת שוקל לפעמים את אמיתות טענותיו של משה. לעומת זאת, השיחות בין פרעה למשה בפרשת 'בא' מתאפיינות לדעתי העדר מוחלט של משהו שדומה לתקשורת אמיתית. גם כשפרעה שואל את משה לעמדתו, הוא דוחה אותה מייד אחר כך ללא שום היסוס. עמדותיו של משה, אף שהן מגובות ע"י המכות, לא מותירות שום רושם על פרעה. טענתי היא שמטרת השיחות כלל לא היתה לשכנע את פרעה ולא לתקשר אתו, אלא להתעמת איתו. משה כבר אינו מופיע כדי להציג את עמדתו של עם ישראל, אלא כדי שהוא עצמו יתייצב למאבק מול פרעה, כאילו מחכה הוא למצמוץ עיניו. אין כאן משא ומתן, אלא עימות לשם העימות.

מהי הסיבה ליצירת עימות אישי כזה? מה עומד מאחורי המהפך שבין פרשת 'וארא' לפרשת 'בא'?

התשובה לכך ניתנת על ידי הקב"ה בעצמו:

"ויאמר ה' אל משה - בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אֹתתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אֹתתי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'".

מטרת התוכנית כולה היא - למען תדע כי אני ה'. הדמות שבעצם ניצבת מול פרעה אינה משה אלא הקב"ה. לכן גם כשמגיעה המכה האחרונה - מכת בכורות, נעולים היהודים בבתיהם והקב"ה עצמו עובר בתוך מצרים, כפי שמדגישים חז"ל בהגדה של פסח:

"ועברתי בארץ מצרים - אני ולא מלאך; והכיתי כל בכור - אני ולא שרף; ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים - אני ולא שליח. אני ה' - אני הוא ולא אחר".

לנוכח הדגשת נוכחותו הבלעדית של הקב"ה, מפתיע כי בהקדמה למכת בכורות לא כל כך ברור מי עומד במרכז הפסוקים:

"ויאמר משה - כה אמר ה', כחצֹת הלילה אני יוצא בתוך מצרים. ומת כל בכור בארץ מצרים... וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמֹר צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא, ויצא מעם פרעה בחרי אף".

הפסוקים פותחים ב"אני יוצא בתוך מצרים". ברור שהכוונה היא לקב"ה, שהוא הדובר ("כה אמר ה'"). לעומת זאת, בסוף הנאום נראה שהנושא הוא דווקא משה: "והשתחוו לי... ואחרי כן אצא" (כך לפחות הבין פרעה, כשקרא למשה ולאהרן ואמר להם "קומו צאו מתוך עמי"). מיהו, אפוא, הדובר - הקב"ה או משה?

ברצוני להציע ששורות אלו הן דו משמעיות באופן מכוון. אכן, הקב"ה הוא המדבר, ובסופו של דבר התרפסותו של פרעה היא בפני הקב"ה. אך רעיון זה בא לידי ביטוי ממשי דרך דמותו של משה רבנו. פרעה מחפש את משה באותו הלילה, ובכך משפיל עצמו בפניו, וכך מתבטאת בעצם השפלתו של פרעה בפני הקב"ה. פרעה, שהחל את שיחותיו עם משה ב"מי ה' אשר אשמע בקולו?", יורד אליו ומשתחווה לפניו, ובכך מכיר בא-לוקיו.

וכל זה - למה? כעת נחזור לתחילת פרשתנו. המכות האחרונות לא נצרכות כדי שפרעה יכיר בנוכחותו ובעוצמתו של הקב"ה, שאכן מטרה זו הושגה כבר במכות הראשונות. כעת המטרה היא כלפי משה עצמו: "וידעתם כי אני ה'". משה אמור לחוות באופן הישיר ביותר את המאבק שבין הענקים, בין דברו של הקב"ה לבין כוחו של האדם, של הקיסרים ושליטים. הקב"ה מחזק את לב פרעה באופן א-לוקי, ובכך הופך אותו לישות המכילה הרבה מעבר למה שאדם סופי ומוגבל יכול להכיל, ומול דמות כזו מציג הקב"ה את עוצמתו. במאבק זה צפו מן הצד גם המצרים וגם עם ישראל, אך משה נדרש חוות אותו באופן ישיר. משה הופך מנציג של עם ישראל הנושא את דבר ה' לנציגו - ממלא מקומו - של הקב"ה בעצמו. בכך הוא מזוהה באופן חי ומוחשי עם דבר ה' הגובר על רצונו של השליט האנושי בעל הכוח והעוצמה. הפרשה שמה במרכז במכוון את מאבקו האישי של משה מול פרעה, כדי שמשה ירגיש באופן אישי את מעורבותו של הקב"ה במאבק. בסופו של דבר, את השלב האחרון במאבק מבצע הקב"ה בעצמו, ואפילו משה מחכה בביתו בזמן שה' יוצא בתוך מצרים ומכניע את פרעה.

הרגע בו התרחש השינוי בעמדתו של משה, מנציג של עם ישראל לנציג של הקב"ה בעצמו, התחולל לדעתי בפסוק "ויצא מעם פרעה בחרי אף" (יא, ח). הכעס והרגשת העלבון של משה על פרעה נובע מהזדהותו הגמורה עם הקב"ה, שנלחם בפרעה והכה בו. עד נקודה זו, לא מצאנו תגובה ספונטנית כל כך חריפה מצדו של משה, למרות כל אמירותיו הקשות של פרעה. תגובתו הרגשית של משה מלמדת על הזדהות מלאה עם הקב"ה במאבקו מול פרעה.

פרעה, כך נדמה, זיהה גם הוא את השינוי שהתחולל אצל משה. בתחילה הוא מתייחס למשה בבוז: "למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו, לכו לסבלותיכם" (ה, ד). לאחר מכן הוא מגלה כלפיו כבוד, אך עד עתה לא מצינו שהוא מרגיש מאוים ע"י משה. רק בשלב זה מגיב פרעה בפחד ובכעס, שהם ביטוי לתחושת האיום שהוא חש. לכן גם פרעה משיב למשה באיום אישי: "כי ביום ראֹתך פני תמות". משה מגיב גם הוא באופן אישי, ולאחר שהוא מוסר את האזהרה על המכה הניצחת - הוא עוזב בכעס.

ועוד נשאל פעם נוספת: מה משמעותה של הזדהותו של משה עם הקב"ה?

התשובה לכך ניתנת בדברי ה', "וידעתם כי אני ה'". משפט זה כולל בתוכו שתי משמעויות: אחת היא כלפי עם ישראל כולו, כפי שמעידה לשון הרבים שבפסוק: "וידעתם". אך נראה לי שיש כאן משמעות נוספת, כלפי משה עצמו. הפסוקים מדברים גם בלשון יחיד: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אֹתֹתי אשר שמתי בם...". למשה, כך רמוז, יהיה סיפור אישי לספר. הוא חווה הזדהות אישית עם מלחמתו של הקב"ה בפרעה. הרגע בו התעלה משה למצב של הזדהות מלאה עם מאבקו של הקב"ה , הוא הרגע בו הפך משה למשהו שמעבר למנהיג אנושי פשוט, זהו הרגע בו מתחיל משה להיות 'איש א-לוקים' שעתיד להוריד תורה מהר סיני.

* * *

נקודות לעיון נוסף

1. האברבנאל מציין ששלוש המכות של פרשת 'בא' קשורות בחושך. הארבה כיסה את עין הארץ (האברבנאל מסביר שמדובר על כיסוי השמש, אך גם אם נפרש שהכוונה היא לאדמה - יש כאן ביטוי של חושך), מכת החושך ומכת בכורות שבאה באמצע הלילה. מדוע?

2. בפרשת בשלח, המצרים נקראים כל הזמן 'מצרַיִם', בלשון יחיד. ההתייחסות אליהם בלשון יחיד חוזרת על עצמה מספר פעמים בשירת הים, לדוגמא: "סוס ורוכבו רמה בים". הסבר!

3. השיעור בפרשתינו יכול אולי להוות פתח להבנת חטא העגל, כשמשה בושש לרדת מן ההר. הסבר!

 


[1] ראה גם יב,לא, שם מדגיש המדרש את תבוסתו האישית של פרעה ואת רמיסת כבודו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)