בהעלותך | חומשי במדבר

רבי טוען כי פרשת "ויהי בנסֹע" מחלקת את ספר במדבר, והוא מרחיק לכת עוד יותר וקובע כי שני חלקי הספר, זה שלפני פרשה זו וזה שלאחריה, נחשבים ספרים נפרדים. די בסקירה מהירה של ספר במדבר לגלות את הניגוד החריף שעליו ביסס רבי את דבריו.

כפי שציינו בשיעורים האחרונים, ספר במדבר נפתח בתיאור הקמת מחנה ישראל כהכנה לקראת המסע אל ארץ ישראל. בחלק הראשון מתנהלות הכנות אלו למישרין: מבנה הקהילה הולך ומתגבש, תוך חלוקה ליחידות המשנֶה לסוגיהן; נבחרות מנהיגות דתית ומנהיגות חברתית ונקבעים תפקידיהן; האנשים הפרטיים, על תכונותיהם האישיות הייחודיות, נארגים לקהילה אחת; ומובהר היחס בין המוסדות השונים.

בראשית פרשתנו עומדת לפנינו אומה בוגרת עם מבנה חברתי מאורגן היטב, ונראה שהיא מוכנה להחל את חלקה בייעודו של עם ישראל. הוראות נסיעה אחרונות ניתנות (ט',טו - י', י), והמסע מתחיל:

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי, וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן (י', יא-יב).

התורה מתארת בפירוט את התיאום המרשים ואת ההרמוניה המלאה שבהם מתחיל המחנה כולו את המסע. השבטים, בהנהגת נשיאיהם, צועדים יחד לפי דגלים - מחנות - שנקבעו מבעוד מועד; בכל דגל שלושה שבטים, לכל דגל מקום מוגדר. במרכז המחנה צועדים הלוויים, המופקדים על פירוק המשכן ועל הקמתו. האומה כולה, בהנהגת הקב"ה, פותחת במסע הדרמטי במדבר סיני בדרכה אל הארץ המובטחת.

בנקודה זו מתנהל דו-שיח מרתק ורב-משמעות בין משה ובין חותנו:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה: נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם; לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא אֵלֵךְ, כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ.

וַיֹּאמֶר: אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ, כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם; וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ, וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ (י', כט-לב).

משה מנסה לשכנע את חותנו להצטרף לבני ישראל במסעם המונומנטלי. מדברי משה ברור שהוא משוכנע כי הכניסה לארץ קרובה מאוד. למעשה, במקום אחר נאמר שגבול ארץ ישראל נמצא במרחק אחד עשר ימי הליכה בלבד מהר סיני:

אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ (דברים א', ב).

אך הדבר הבולט בדברי משה הוא השורש טו"ב, החוזר חמש פעמים במשפטים ספורים אלו. ניכר שבמונח "טוב" מתייחס משה לדבר מה אחר - לא לכניסה לארץ ישראל, שאותה הוא מציין בפירוש. למה רומז משה, ומדוע לא יכול להזכיר את הדבר במפורש?

הרב סולוביצ'יק זצ"ל פירש כי הכוונה לאחרית הימים: משה האמין שאם יצליח להכניס את בני ישראל לארץ, יוגשם הייעוד היהודי; אחד עשר יום בלבד הפרידו בין בני ישראל ובין ימות המשיח!

לפרשיית "ויהי בנסֹע" אנו מגיעים לאחר שעם ישראל השלים את הצעד הראשון במסע:

וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה. וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה (י', לג-לד).

עד לשלב זה התנהל הכול כמתוכנן. כל ההוראות להכנת העם למסע רב-החשיבות מולאו בדייקנות, והכול מוכן להתחלת המסע. ההתרגשות והמתח מגיעים לשיאם כאשר מתחיל המסע אל הגשמת הייעוד של עם ישראל. ירושת ארץ ישראל וגאולת עם ישראל נראות כמעט כדבר בלתי-נמנע. תחושה של התלהבות ושל דחיפות עומדת באוויר.

אלא שכאן נקטע חלקו הראשון של החומש בחדות. לאחר נקודת המפנה של הספר - היא פרשת "ויהי בנסֹע" - אנו עדים לשינוי דרמטי. המחנה מתחיל לתפקד באורח לקוי:

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'; וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה (י"א, א).

יש אומרים כי מדובר בעבֵרות של קבוצות השוליים שבעם:

'ותאכל בקצה המחנה' - יש אומרים: אלו הגֵרים, שנתונים בקצה המחנה (ילקוט שמעוני רמז תשלב).

אך היו שסברו כי אף המנהיגות שותפה הייתה לחטא:

רבי שמעון בן מנסיא אומר: 'ותאכל בקצה המחנה' - בקצינים שבהן, בגדולים שבהן (שם).

לאחר מקרה זה בא אירוע חמור יותר:

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר (י"א, ד).

גם כאן הבעיה מתחילה בקבוצות שוליים, אלא שבפעם הזאת היא מתפשטת במהירות אל לב המחנה. יתר על כן, גם משבר המנהיגות הולך ומעמיק, ומשה סבור שהוא איננו מסוגל להתמודד עם המצב:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו?! מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה, כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה? לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי; וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי (י"א, יא-טו).

בסופו של דבר העם מקבל את שביקש, אך המנהיגות נדרשת לארגון מחדש. יתר על כן, ההוקרה למשה נפגעת, ומעמדו נחלש. הערעור החמור במעמדו של משה מוצא את ביטויו בתגובה המוזרה, ההיסטרית כמעט, להתנבאותם הפומבית של אלדד ומידד:

וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה, שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד, וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה! וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו, וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם! (י"א, כו-כח).

נראה כי האירוע הבא, דיבורם של אהרן ומרים במשה על רקע יחסיו עם אשתו, משקף לא רק החמרה נוספת במצב ההנהגה - חטאם של אהרן ומרים - אלא גם את המשך הכרסום במעמדו של משה. טענתם - "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה?! הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר!" (י"ב, ב) - היא תוצאה ישירה של התנבאות אלדד ומידד בפרהסיה. ואכן, תגובתו של ה' מבטאת את הצורך לאשר מחדש את ייחודה ואת יחידותה של נבואת משה:

וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי: אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה', בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ; לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט; וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה?! (י"ב, ו-ח).

האירועים המתרחשים מפרשת "ויהי בנסֹע" ואילך משקפים, אם כן, שקיעה מתמשכת של המחנה. תפקודם של המוסדות שהוקמו הולך ונפגע; המארג הקהילתי, שנשזר בתשומת לב רבה כל כך, מתחיל להיפרם.

יתרה מזאת: מצב הרוח הכללי בעם השתנה. לאחר המסע הראשוני, בן שלושת הימים, היו בני ישראל במרחק שמונה ימי הליכה בלבד מהארץ המובטחת. ואולם, בקשתם לאכול בשר גורמת עיכוב של חודש ימים:

לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן, וְלֹא יוֹמָיִם, וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים, וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים, וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם; עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא (י"א, יט-כ).

דיבורם של אהרן ומרים במשה גורם עיכוב נוסף של שבוע. התחושה שמלפני "ויהי בנסֹע" - תחושת הגאולה הממשמשת ובאה - הולכת ופגה. כשחנו בני ישראל במדבר פארן בראש חודש תמוז, ארבעים יום לפני תשעה באב ולפני המאורעות הדרמטיים שישנו את מסלולה של ההיסטוריה היהודית (דהיינו: שליחות המרגלים והתנגדות העם לכניסה לארץ), כבר נעלמו המתח וההתלהבות.

פרשת "ויהי בנסֹע" היא נקודת המעבר מתיאור המחנה האידאלי במסע הניצחון שלו להגשמת הייעוד היהודי לתיאור המחנה הממשי, האמתי, שנכשל במימוש החזון הזה. שני חלקי החומש - זה שלפני פרשת "ויהי בנסֹע" וזה שלאחריה - מתארים שני סיפורים שונים; יתרה מזאת, על פי רבי, אלו שני חומשים נפרדים. בשיעורים הקודמים פיתחנו את הרעיון ש"חומש הפקודים" מתאר את המסע הגאוגרפי והרוחני מהר סיני לגבול ארץ ישראל. החלק הראשון של ספר במדבר הוא חומש עצמאי לגמרי במובן זה שהוא מתאר את המודל האידאלי של המסע הזה, מודל שאמנם הושלם בתוך לבם של בני ישראל, אך נעצר בחריקה בטרם הגיעו אל יעדם הגאוגרפי. החלק השני של ספר במדבר מתאר את המסע עצמו, שאמנם התחיל בכישלונו של הדור הראשון, אך הושלם, בסופו של דבר, על ידי בני הדור השני.

ברם, בקביעתו של רבי יש נקודה נוספת, תמוהה במקצת. לפי רבי, לפרשת "ויהי בנסֹע" בפני עצמה יש מעמד עצמאי, והיא נחשבת ספר נפרד. מדוע פרשה זו משמעותית כל כך? בזכות מה עומדת היא לעצמה, ומדוע ניתנת לה חשיבות שכזו?

להבנתי, גם לדעת רבי יש רק שתי מהדורות לספר במדבר: המהדורה האידאלית, שבאה לפני פרשת "ויהי בנסֹע", ומהדורת המימוש, הבאה לאחריה. לדעתי, את פרשת "ויהי בנסֹע" אין לראות כחלק עצמאי בתוך ספר במדבר, אלא דווקא כגרסה האידאלית של ספר דברים. כיצד?

עיקר עניינו של ספר דברים בנאומים שנשא משה רבנו בערבות מואב, נאומים שנועדו להבטיח כי בני ישראל יירשו בהצלחה את הארץ המובטחת ויתנהגו באופן שיאפשר להם להישאר בה. חומש דברים מותאם למצב שנוצר אחרי "ויהי בנסֹע", ובו פונה משה לבני הדור השני, שייכנס לארץ בלעדיו (לאחר הגזרות שגזר הקב"ה על דור יוצאי מצרים למות במדבר ועל משה עצמו שלא ייכנס לארץ ישראל); ספר זה, כמות שהוא, ממשיך מן האירועים הטרגיים של ספר במדבר.

אלא שגם לספר דברים יש מהדורה אידאלית - מהדורה המתאימה לדגם האידאלי שתואר בראשיתו של ספר במדבר. מהדורה אידאלית זו של ספר דברים היא פרשת "ויהי בנסֹע". לוּ הצליחה האומה כולה להשלים את המסע הגדול אל מימוש ייעודה בתיאום ובהרמוניה שתוארו עד פרשת "ויהי בנסֹע", עם משה רבנו בראשה והשכינה בקרבה - לוּ כך קרה, כי אז הסתכם כל שהיה למשה לומר בשני פסוקים קצרים:

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה:
קוּמָה ה',
וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ,
וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ!
וּבְנֻחֹה יֹאמַר:
שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל! (במדבר י', לה-לו).

לסיום אבקש להדגיש נקודה בסיסית. מדוע, לשיטת רבי, התמקדה התורה בתיאור האידאלי של ספרי במדבר ודברים? הלוא רעיונות אלה מעולם לא התגשמו במציאות!

לשאלה זו אין מענה אם רואים את התורה כתיאור ותיעוד גרידא של קורות העבר. מבחינה היסטורית, היזמה הראשונית מעולם לא התממשה, ועל כן היא נראית חסרת חשיבות. ואולם, התורה איננה ספר היסטוריה, והיא איננה מוגבלת בכללי תיעוד ההיסטוריה. מנקודת מבטה של התורה, החלק האידאלי של ספר במדבר מכיל אמת הניצבת מעל מה שקרה במציאות. ספר במדבר האידאלי קיים, אף כי טרם התרחש בפועל. הוא לא הצליח להתממש בגלל חולשות אנוש ובגלל תנאים מקומיים, אך עדיין יש בו אמת עמוקה אודות מהותו של עם ישראל, יחסו אל הקב"ה והגשמת ייעודו. אמת זו היא המקור לאמונתנו הפרדוקסלית - ועם כל זאת הנצחית - בתהליך הגאולה, אמונה שמכוחה אנו ממשיכים לקוות כי בזמן מן הזמנים יהפכו האידאלים הללו למציאות.