דילוג לתוכן העיקרי

בהר-בחוקותי | אין מקרה בעולם

קובץ טקסט

 

ירמיהו ט"ז, יט-י"ז,יד

בקשה ולא נחמה

הפטרת בהר-בחקותי, כשאר פרשיות מחוברות, היא הפטרת הפרשה השנייה ולכן אנו קוראים השבת את הפטרת בחקותי, הלקוחה מתוך ספר ירמיהו . לב לבה של פרשת בחקותי היא התוכחה, וההפטרה משמשת כתגובה עליה. פתיחת ההפטרה - "ד' עזי ומעזי ומנוסי ביום צרה" - מכינה אותנו לקראת נבואת נחמה, אך המשך הדברים כוללים תוכחה חזקה ואף פסוק הסיום - "רפאני ד' וארפא הושיעני ואושעה כי תהלתי אתה" - איננו מתאר נחמה וגאולה אלא רק מבטא בקשה ושאיפה לישועה ורפואה שאינם נראים כרגע באופק. אף בסיום הדברים, אנו נמצאים רחוק מן הישועה ואין היא מגיעה. לאמיתו של דבר, כל העוקב אחר ההפטרה בבית הכנסת מתוך תנ"ך שלם ולא מחומש, יופתע לגלות שהפסוק המסיים את ההפטרה איננו חתימה אלא פתיחה. במקומה הטבעי בספר ירמיהו, הבקשה לרפואה וישועה באה מתוך מצוקה ורדיפה, וכחלק מן ההתמודדות הקשה שירמיהו נאלץ לסבול מבני דורו. אין כאן גאולה אלא בקשה ותפילה לקראת המשך המאבק והצרות.

תגובה בעת צרה

לאור זאת, יש להבין שההפטרה איננה הפטרת נחמה במובן הקלאסי ואין היא באה לתאר עתיד ורוד שיחליף את ההווה השחור, ועלינו לתפוס את מגמתה באופן אחר. אם יש צורך לסכם את המסר שלה במילה אחת, אזי המילה היא ביטחון (במלעיל).

לאורך הפרשה, התורה מגוללת בפנינו עליות ומורדות הבאות בעקבות מעשי העם. הקב"ה מביא עליהם חרב נוקמת נקם ברית, חמת קרי, מניס אותם לפני אויביהם וכיוצא בזה, ובסיום הפרשה מחזיר אותם לארץ השוממה בעקבות ברית אבות. כל זה מתואר בפרשת התוכחה בהרחבה. ואולם, מרכיב אחד חסר מן הפסוקים והוא תגובתו של האדם. אין אנו שומעים על מערכת היחסים הפנימית שבין ישראל למקום בעקבות הצרות המתרחשות ובאות עליהם. זו היא הנקודה שההפטרה באה להשלים כהדרכה ומתן דוגמא של תגובה בעת צרה.

חשוב להדגיש את מקומם של פסוקי ההפטרה במסגרת ספר ירמיהו. אין הם באים בהקשר של פרקי נחמה אלא הם נמצאים בלב לבה של שרשרת פרקי תוכחה קשים ומאיימים. לשם המחשה, נצטט כמה פסוקים מתוך ראשית פרק ט"ז, שהוא הפרק שההפטרה לקוחה מסופו:

"כִּי כֹה אָמַר ה' עַל הַבָּנִים וְעַל הַבָּנוֹת הַיִּלּוֹדִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל אִמֹּתָם הַיֹּלְדוֹת אוֹתָם וְעַל אֲבוֹתָם הַמּוֹלִדִים אוֹתָם בָּאָרֶץ הַזֹּאת.
מְמוֹתֵי תַחֲלֻאִים יָמֻתוּ לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב יִכְלוּ וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ.
כִּי כֹה אָמַר ה' אַל תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ וְאַל תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד וְאַל תָּנֹד לָהֶם כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה נְאֻם ה' אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים.
וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִקָּבֵרוּ וְלֹא יִסְפְּדוּ לָהֶם וְלֹא יִתְגֹּדַד וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם.
וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם עַל אֵבֶל לְנַחֲמוֹ עַל מֵת וְלֹא יַשְׁקוּ אוֹתָם כּוֹס תַּנְחוּמִים עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ.
וּבֵית מִשְׁתֶּה לֹא תָבוֹא לָשֶׁבֶת אוֹתָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.
כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַשְׁבִּית מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה לְעֵינֵיכֶם וּבִּימֵיכֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה".

הבעת התחושה של הנביא שד' הוא מעוזו איננה באה על רקע של הצלחה והצלה אלא מתוך עמקי המשבר והאיום, ובזה משמעותה.

אמון ולא אופטימיות

בנקודה זו, מן הראוי להביא את דבריו של החזון איש ביחס לטיב מידת הביטחון:

"טעות נושנה נתאזרחה בלב רבים במושג ביטחון. שם ביטחון המשמש למדה מהוללה ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה במושג חובה להאמין - בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושני דרכים בעתיד, אחת טובה ולא שניה - כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב הוא מחוסר ביטחון. ואין הוראה זו בביטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ד' וגמולותיו ית'. אבל עניין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו ית'".

תמצית דבריו היא שהביטחון בקב"ה איננו אופטימיות שד' יגמול לאדם דברים נעימים אלא האמון בו שכל מה שיקרה לאדם הוא המתאים ביותר עבורו ונעשה מפאת יחסו של הקב"ה לאדם. במלים אחרות, אני בוטח בקב"ה (trust) ובשיקוליו ולא בוטח שהוא יעשה משהו עבורי (confidence).

מידה זו של הבעת ביטחון בקב"ה למרות העונש והמחיר שהוא גובה היא התואמת את דבריו של ירמיהו, הבאים בתגובה למציאות הקשה של ימיו. "ד' עזי ומעוזי" למרות שהשמחה תושבת והאנשים ימותו - זה המסר של ההפטרה. לכן ההפטרה פותחת בהבעת ביטחון, עוברת לתיאור של חטא ועונש, ומסיימת בהבעה נוספת של ביטחון.

הפטרה בנויה חוליות חוליות

כשנבוא לבחון אותה, נגלה שההפטרה בנויה חוליות חוליות. יש בה כמה יחידות של נבואות קצרות המופרדות בתנ"ך ע"י הפסקות של פרשיות סתומות. יתר מכן, יש בה מעברים מהירים מגוף שלישי לראשון ולהיפך. כך, למשל, פסוק הפתיחה מזכיר את הקב"ה בגוף שלישי, תוך כדי ביטוי שאיפת האדם לסמוך על הקב"ה - "ד' עזי ומעוזי ומנוסי בעת צרה" - ואילו הפסוק השלישי נאמר בגוף ראשון מפי הקב"ה - "לכן הנני מודיעם בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ד' ", כך שבאותו רצף נבואי אנו נתקלים בנביא המדבר בשם האדם ומזווית הראייה האנושית ובנביא המוסר דברים מפי עליון. אף המשך ההפטרה ממשיך מגמה זו. חלק מפסוקיה נאמר ע"י הקב"ה בגוף ראשון ואילו אחרים ע"י הנביא המדבר אל הקב"ה או עליו בגוף שלישי. סיום ההפטרה מחזירה אותנו לפסוקים הנאמרים ע"י הנביא הפונה לקב"ה כאדם הנסמך עליו, המביע את אמונו בו ומצפה לישעותו:

"מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ יסורי וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים אֶת ה'.
רְפָאֵנִי ה' וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה".

העולה מתוך זה שההפטרה משלבת בין נבואת תוכחה מצד הקב"ה, מחד, ופסוקי תקווה ואמון מצד הנביא מאידך. פתיחתה וסיומה של ההפטרה היא באמירותיו של האדם הנסמך על הקב"ה, ונראה שאלו הם העיקר. נבואות התוכחה שבתווך מספקות את הרקע למבע בטחונו של האדם, אך עיקר המסר אלינו הוא הבעת הביטחון ע"י האדם בעת משבר וקשיים. לכן, לו יצויר שמאן דהוא ישמע את תחילת ההפטרה, יירדם באמצעיתה ויתעורר לקראת פסוקי הסיום, נוכל לקבוע שיצא ידי חובת עיקר העניין של הפטרת בחקותי כי עיקר ההפטרה היא הבעת הביטחון של האדם.

זיקה או עזיבה

באם נתבונן בפסוקי הסיום, אזי נבחין מיד שהפסוק האחרון היא קריאה מצד האדם לקב"ה וציפייה לישועה. בכך מבוטא המשך הקשר בין הנביא לבין קונו למרות הקשיים ואמונו שהקב"ה הוא הכתובת לבעיותיו, אך פסוק זה מייחל לעתיד טוב יותר ועל כן הוא פחות מדגים את הנקודה שהדגשנו. לעומת זאת, שני הפסוקים הקודמים - השייכים מבחינת מבנה הפרק לתוכחות האמורות קודם, וזאת בניגוד לפסוק האחרון שבמקורו בנביא מתייחס לדברים שבהמשך - מבטאים היטב את האמור בדברינו. הנביא מעמיד שתי אלטרנטיבות בפני האדם: האחת היא המשך הדביקות בקב"ה ואמון בו, אשר אף יתורגם בבוא העת לתשועה מתוך הצרה, או עזיבתו. זיקה או עזיבה - זו היא ההכרעה שהאדם הנתון למשבר אמור לקבל.

הפסוק "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ" הינו קשה לפרשנות ואינו מובן מאליו. יתר מכן, גם לא ברור האם הוא המשך דברי הקב"ה מן הפסוקים הקודמים או שהוא דברי הנביא המייצג את האדם בפסוקים הבאים. לענייננו, נראה ללכת בעקבות המפרשים הרואים את הפסוק כמצביע על הזיקה העמוקה והנצחית שבין הקב"ה לעם ישראל, המתקיימת בכל עת וזמן[1]. הבעת האמון של הנביא בכסא הכבוד, גם בעת צרה, היא מידת הביטחון שההפטרה באה לבטא.

בהקשר זה, עלינו גם להתייחס לפסוקים המתייחסים ישירות למידת הביטחון, והם המופיעים באמצע ההפטרה:

"כֹּה אָמַר ה' אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן ה' יָסוּר לִבּוֹ. וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב.
בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ.
וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא ירא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".

הפסוקים ממחישים את הקביעה שמידת הביטחון היא עיקר עניין ההפטרה, ומשתלבים היטב במסגרת זאת. מאידך, הם נראים כסותרים את טענת החזון איש שנאמרה לעיל, שהרי עיקר משמעותם הוא ההצלחה המובטחת לבוטח בד' והכשלון האורב למי ששם בשר זרועו. לכן, יש להוסיף הבהרה מסוימת לדברים. כבר הצבענו על המעברים שבין דברי האדם לדברי הקב"ה השזורים לאורך ההפטרה. הפסוקים הללו נאמרים ע"י הקב"ה, והם מבטאים את הגמול המיועד לעושי דברו ולעוברי רצונו. כחלק ממדיניות השגחתו, הקב"ה אכן יגמול טוב למי שבוטח בו ויערער את אלה הבוטחים בבשר ודם, וזוהי ההבטחה הניתנת על ידו בפסוקים הללו. ואולם, אין זה הבסיס לבטחונו של האדם בקב"ה.

מערכת יחסים של אמון

מידת הביטחון המצופה מן האדם היא האמון בקב"ה כחלק ממערכת היחסים שביניהם ולא הציפייה לקבלת שכר. לכן, היא קיימת בעתות משבר כבעתות שמחה, ומשמעותה בהפטרה היא בדווקא בעבור השימוש שירמיהו עושה בה בעת צרה. הקב"ה, מבחינתו, מבטיח שכר לבוטח בו. שנית, גם מצד האדם, מערכת יחסים טובה של אמון וביטחון בקב"ה אמורה להוליד גמול טוב וציפייה לישועה, אך זה איננו מפני שזהו מהות הביטחון אלא תוצר לוואי ממנו.

במידה ויש קרבה בין האדם למקום, אזי אם אין שיקולים אחרים, הקב"ה ירצה לעשות טוב לאדם, מפאת הקרבה שביניהם. לכן, הביטחון מוליד ציפייה לישועה אלא שזה מותנה בהעדר שיקולים אחרים של ההשגחה. ברגע שקיימים שיקולים אחרים, הם יכולים לגרום לקב"ה שלא להיטיב עם העם. משל למה הדבר דומה, ליחסי הורים-ילדים. בהיעדר שיקולים חינוכיים מונעים, ההורה ירצה להיטיב עם ילדו ולתת לו מתנות וממתקים ובכך ימצא ביטוי לאהבתו. ואולם, שיקולים משיקולים שונים נכנסים לעתים קרובות לתמונה ומביאים את ההורה להחליט שלא לצ'פר את הילד. אין זה מעיד על חוסר אהבה אלא על מציאות מורכבת יותר מבחינת עולמו של הילד והתנהלותו של ההורה כלפיו. ילד בוגר ונבון, עדיין ייתן אמון בהוריו גם כאשר אין הם מספקים את מאווייו. כך הדבר ביחסו של האדם למקום.

בשולי הדברים, גם כדאי להעיר שהנביא ממשיל את הבוטח לעץ מלבלב, ומן הראוי לזכור שהעץ ניטע לטווח הארוך ואיננו נועד לתוצאות מיידיות.

מלחמה באקראיות

מלבד עצם הבעת הביטחון המהווה את עיקר העניין, חשוב להדגיש נקודה נוספת, המקשרת בין ההפטרה לפרשה. המלחמה העיקרית המנוהלת בפסוקים היא בין השגחת הקב"ה לאקראיות. התפיסה שהכל יד המקרה, ההליכה בקרי והפרת הברית הם מוקד העניין, ולא המאבק בעבודה זרה כשלעצמה. ביטוי מפורסם להלך הרוח המבצבץ בפסוקים ולמלחמה כנגדה ניתן ע"י הרמב"ם:

"ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי"[2].

לרוב, ירמיהו איננו נלחם בהלך הרוח הזה אלא נלחם בעזיבת הקב"ה לטובת עבודה זרה. העובד עבודה זרה אינו שולל בהכרח את ההשגחה הרוחנית על העולם אלא מיחסו לגורמים כוזבים. אף שאלת הביטחון בקב"ה לעומת ההישענות על בשר ודם איננה עולה, כי השאלה איננה האם לבטוח אלא במי לבטוח. בהפטרה, ישנה התייחסות לעבודה זרה, אך ישנה גם התמודדות עם עזיבת הקב"ה מפאת התחושה שהעולם הינו מקום של טבע ומקרה, ועל כן צריך לבטוח בכוחות האדם בלבד. דברי הנביא המכיר בבעיה זו מביאים אותו להדגיש את חשיבות הביטחון בקב"ה כמנהל את עולמו של האדם והם מתאימים לפרשת התוכחה המתמודדת עם אותה תופעה.

אמור מעתה, עניין הפטרת ד' עזי ומעוזי היא הבעת מידת הביטחון, וזאת בתרתי:

א. הביטחון בהשגחה כעומדת מול המקרה והסיבתיות האנושית.

ב. חשיבות הביטחון כאמון בקב"ה בעת משבר.

בשני המסרים הללו היא מהווה הפטרה מתאימה ביותר לפרשת התוכחה.

 
 

[1] יש המסבירים שכסא הכבוד שהוא מקום מקדשנו מצביע על זיקתו של הקב"ה לאדם והשראת שכינתו בינו. לפי זה, המקדש משמש כהוכחה להשגחה ולמעורבותו של מלך מלכי המלכים בעולמו של האדם, ואין הכרח להגביל זאת לזמן שהמקדש קיים. פרשנות אחרת אפשרית היא שכסא הכבוד (= התגלותו של הקב"ה לאדם) נמצא מעל לזמן ולהיסטוריה ("מרום מראשון") ועל כן הוא מקום המקדש האמיתי, כי הזיקה שבין האדם למקום נצחית ואיננה נפגעת ע"י צוק העיתים המתחלף.

[2] הלכות תעניות א, ג.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)