בשלח | וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ

בשבוע שעבר עמדנו על היעלמותם של בני ישראל במהלך השתלשלות ספור יציאת מצרים. השבוע ננסה להעמיק יותר בנקודה זו[1]. מיד בהתגלות הקדוש ברוך הוא בסנה, הוא מייחס חשיבות לשיתופם של בני ישראל בתהליך הגאולה. כך, מבקש ה' להודיעם כי קץ השעבוד הגיע, ומודיע למשה כי דבריו בעניין יתקבלו על לב שומעיהם. בהתאם לכך, הוא קורא למשה לצרפם לפגישתו עם פרעה:

"וַיֹּאמֶר עוֹד אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם א-להי אַבְרָהָם א-להי יִצְחָק וֵא-להי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם... לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' א-להי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי א-להי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם... וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' א-להי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' א-להינוּ: וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה: וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם"            (שמות ג', ט"ו-כ')

אמנם, הדברים לא התממשו במלואם. העם אמנם הקשיב לדברים והאמין להם, אך נראה שלא שיתף פעולה באופן המתבקש:

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם: וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ: וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' א-להי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם"           (שם ד', כ"ט - ה', ד')

הכתוב מדגיש שמשה ואהרן באו לבדם אל פרעה, ללא הליווי של זקני ישראל. אף תשובתו של פרעה מופנית אליהם בלבד בלשון נוכח, כשהוא מתייחס לעם בגוף שלישי. למעשה, הפסיביות מצד העם מאפיינת את סיפור יציאת מצרים לכל אורכו. מאידך, הכונה הראשונית הייתה נראית אחרת.

כאן, עלינו לברר מהי בדיוק אותה תכנית הראשונית.

ב. וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה

ההתרבות של עם ישראל והתבססותם במצרים, העלה חשש בלב המצרים. קיומו של ציבור זר בסדר גודל שכזה, עלול להוות סיכון קיומי לממלכתם:

"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ"   (שם א', ח'-י')

מדרך הטבע, תסריט האימים טומן בחובו מאבק אלים, במסגרת סיוע לאויב חיצוני, או כחלק מניסיון הפיכה מצדם. הגיוני להניח, כי איש לא תיאר לעצמו אותות ומופתים מן השמים.

לאמיתו של דבר, יתכן שהתסריט אותו תיארו לעצמם המצרים, אכן לא היה רחוק מהתכנון המקורי. תכנון זה נחשף באוזני אברהם בברית בין הבתרים:

"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית ט"ו, י"ג-י"ד)

קריאה פשוטה של פסוקים אלו, מאפשרת את הפרשנות כי מדובר בהתקוממות עממית לאחר ארבע מאות שנות שעבוד. בהתאם לכך, הרכוש הגדול המובטח להם הינו שלל מלחמת השחרור[2].

לאור הנקודות שהצבענו עליהן, יתכן היה לצייר בדמיוננו את גאולת מצרים כמהלך בעל אופי הרבה יותר אנושי וארצי.

מנקודת מבט זו, משתלב היטב צירופם של זקני ישראל למשלחת העם לפרעה. משה אוסף אליו את זקני ישראל, ומתייצב לפני פרעה בראש משלחת מכובדת. לאור סירובו של פרעה, הייתה פושטת אכזבה בעם המובילה למרד עבדים. בסופו של העימות הפיזי בין העבדים לשוביהם, היו זוכים בני ישראל בחירותם. 

מהלך בעל אופי שכזה היה משתלב היטב בתפישת התורה, שמבקשת לא לסמוך על הנס[3]. לכן, רק מתבקש שיציאת מצרים תהיה בעלת צביון טבעי ואנושי, כשם שאכן קרה בכיבוש הארץ.

אמנם, כידוע, לא כך היו פני הדברים. על כן, עלינו לתור אחר סיבת השתלשלותם בדרך בה אירעו לבסוף.

ג. וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי

יחזקאל חושף לעינינו מבט אחר על נסיבות גאולת מצרים. מתברר שבמהלך האירועים נוצר משבר ביחסי העם וא-לוהיו:

"וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה' א-להיכֶם: בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת: וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' א-להיכֶם: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר" (יחזקאל כ', ה'-י')

ה' מבקש להוציאם ממצרים ולשם כך מצווה עליהם להסיר את אלוהי הניכר מקרבם. אולם, העם מסרב לשתף פעולה עם המהלך ובשל כך חייב כליה. לבסוף, ה' מחליט להמשיך במהלך לבדו, במטרה למנוע את חילול שמו בעיני הגויים.

ננסה לאתר את עיתויו של המשבר הזה בעלילה המתוארת בספר שמות.

ד. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם

עקב כישלון שליחותו של משה, הוא 'מתריס' כלפי ה' על התועלת בשליחותו וזוכה לתשובה קצרה ותקיפה:

"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ"     (שמות ה', כ"ב – ו', א')

מיד לאחר מכן, התורה מביאה נאום חדש של ה', הדומה בתוכנו לנאומו של ה' בסנה. דווקא בשל הדמיון, עלינו לברר מה מחדש הנאום הזה, ומדוע הוא נאמר דווקא בשלב זה:

ככל הנראה, זוהי נקודת השבר ביציאת מצרים, אליה התכוון יחזקאל[4]. מכוח האכזבה שנחל ה' מחוסר המוכנות שהפגין העם ליטול חלק בתהליך, מכאן ואילך הוא מצהיר שיטול את המושכות לידיו בלבד.

ה. הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם

בדרך זו ניתן להבין, מדוע לפתע התורה עוצרת את רצף הסיפור ופורטת את תולדות בני ישראל עד שמגיעה לתולדות של משה ואהרן:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל... וּבְנֵי שִׁמְעוֹן... וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי... וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה... וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר... אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם: הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"                    (שם ו', י"ג-י"ח)

נראה בעליל, שתכלית המפקד הייתה למקד את תשומת הלב במשה ואהרן. אך בכל אופן, מיקומו דווקא בשלב זה טעון הסבר. נראה שאף נתון זה משרת את השינוי עליו הצבענו. אמנם משה ימשיך לשמש הרוח החיה בתהליך יציאת מצרים, אך לא עוד כשלוחם של העם, כיוון ששליחות זו נכשלה. כעת הוא שלוחו של הקדוש ברוך הוא, הפועל מעתה לבדו. אמנם מדובר באותו שליח, אך זוהי יוזמה חדשה.

לכן, התורה מוצאת לנכון להציג את נושא דברה של היוזמה החדשה, תוך ציון העובדה, שבפועל מדובר באותו אדם.

ו. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה

פרשתנו מתארת את בני ישראל היוצאים ממצרים בנחת, באין מפריע. הביטוי בכותרת חוזר על עצמו גם בסדר המסעות:

"וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם"   (במדבר ל"ג, ג')

אמנם, הקורא לפי הסדר יודע, שבליל אמש האווירה הייתה שונה לגמרי. הכותרת המתאימה לפסקה דלהלן הינה "גרוש מצרים" ולא "יציאת מצרים":

"וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת: וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים: וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם... וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף... וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם"   (שמות י"ב, ל'-ל"ט)

לכאורה, לפנינו תיאור כפול של היציאה מרעמסס, שהיא הצעד הראשון ביציאת מצרים. אולם, לאמיתו של דבר מדובר בזמנים שונים. בלילה הם גורשו, אך ממחרת הפסח יצאו ביד רמה.

ננסה לבאר, מדוע התפתחה יציאת מצרים בצורה הכוללת שני פנים כל כך שונים.

יתכן, שהדברים נובעים ממה שהקדמנו. יציאת מצרים לא הייתה אמורה להתרחש באופן שלבסוף קרתה. יציאת מצרים המוכרת לנו היא תוצאה של כישלון העם אל מול האתגר שניצב מולו. בהתאם לכך, אופן היציאה עצמה נותן ביטוי לכישלון הזה.

באישון ליל, בני ישראל לא יוצאים ממצרים אלא מגורשים ממנה. בדיוק באותו אופן פאסיבי בו התייחסו ליוזמת ה' להוציאם ממצרים, כך גורשו ממצרים כשהם פאסיביים בעניין. אך, למחרת נתן ה' ביטוי ליד החזקה שהפגין אל מול הגויים, ואז יצאו העם ביד רמה[5].

אם צדקנו בניתוחנו, הן בזיהוי המשבר והן במציאת מיקומו בעלילה, הרי שכעת נוכל לעמוד על מלוא המשמעות של תשובת ה' לתלונת משה, עם כישלון שליחותו הראשונה:

"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ"   (שם ה', כ"ב – ו', א')

כבר כעת, רומז הקדוש ברוך הוא לבאות. ה' יודע שהתכנית השתבשה, והעם לא ישתף פעולה למען גאולתו. תגובתו של ה' רומזת לבאות: יציאת מצרים אכן תתממש, אך היא תשלב שני ממדים. פרעה ישלח אותם מארצו, אך במקביל אף יגרש אותם.

ז. ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ

ניסינו להציע כי התכנון הראשוני של יציאת מצרים היה באמצעות מאבק בצביון מלחמתי. מעניין לראות, שבסופו של דבר הדבר אך נדחה אך לא נעלם. לאחר היציאה ממצרים, טווה הקדוש ברוך הוא את המערכה הסופית והמכרעת, על סף ים סוף. לקראת התמודדות זו אנו מוצאים מונח חדש בפיו של משה:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם... ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן"     (שם י"ד, י"ג-י"ד)

הכתוב אף שם את אותו הביטוי בפיהם של המצרים, מן העבר השני של אותו אירוע:

"....וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם"   (שם כ"ה)

הנה כי כן, לאור הלקח מיציאת מצרים ה' כבר איננו מסתמך על תרומתם של העם במהלכיו ההיסטוריים. הם זועקים לעזרה, אך צופים במתרחש מן הצד. או אז סוגר ה' את המעגל לבדו, אך באותו אופן שהוא קיווה לעשות זאת מלכתחילה, באמצעות מאבק מלחמתי. ענו כולם ואמרו:

"ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ"      (שם ט"ו, ג')

ונשגב ה' לבדו ביום ההוא.