דילוג לתוכן העיקרי

דברים | בגבול אחיכם בני עשיו

קובץ טקסט

א. ההבדל בין תיאור עקיפת אדום בדרך לארץ בספר דברים לבין התיאור בספר במדבר

תיאור עקיפת אדום בדרך לארץ בספר דברים

בפרשת דברים פותח משה בנאומיו לקראת פרידתו מעם ישראל.

הנאום הראשון הוא נאום היסטורי (פרק א', פסוק א' - פרק ד', פסוק מ')[1]. הנאום פותח בתיאור זמנו ומקומו (פרק א', פסוקים א' - ה'), עובר לצווי ה' על הליכה מהר סיני לכיוון הארץ (ו' - ח'), ממשיך עם מינוי השופטים (ט' - י"ח), ואז ומתאר את ההליכה במדבר הנורא עד קדש ברנע, גבול הארץ (י"ט - כ"א), שם נאמר להם "ראה נתן ה' אלוקיך לפניך את הארץ עלה רש" (כ"א). לאחר מכן משה ממשיך ומתאר את חטא המרגלים (כ"ב - מ"ה[2]), חטא אשר גרם להם להסתובב במדבר ימים רבים: "ונשב בקדש ימים רבים... ונסב את הר שעיר ימים רבים" (פרק א', פסוק כ"ב- פרק ב', פסוק א').

כאן "מדלג" משה על אירועי "הימים הרבים" של ההסתובבות במדבר, ופונה לתאר את המסע המתחדש אל הארץ, בשנה הארבעים:

(ב) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
(ג) רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה:
(ד) וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד:
(ה) אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר:
(ו) אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם:
(ז) כִּי ה' אלוקיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אלוקיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר:
(ח) וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב:
(פרק ב').

היכן היו בני ישראל בעת אמירת ציווי זה? לא נאמר באיזו נקודה הם נמצאים, אך בסוף הפרק הקודם נאמר שהם סבבו את הר שעיר. הציווי של ה' הוא לנסוע צפונה, ולפי זה ניתן להבין שהם נמצאים בנקודה דרומית של גבול אדום, אולי בעציון גבר, ונוסעים צפונה לאורך הגבול המזרחי של אדום, וכך הם מגיעים למואב (עיינו במפה בנספח לשיעור).

לפי דברי משה, לא הייתה כל כוונה של ישראל לעבור דרך אדום: ה' מזהיר את ישראל לא להלחם באדום אלא לכבד את גבולותיהם, מפני שזו נחלתם המיועדת להם מאת ה'. כמו כן, ה' מצווה אותם לקנות מהם אוכל ומים. בהמשך הפרק, בפסוק כ"ט, נאמר שאדום אכן מכרו לישראל מים ואוכל, ולפי זה ניתן לחוש יחס של כבוד הדדי בין ישראל לאדום. תחושה זו נתמכת מכך שבפסוקים אלו אדום מכונים פעמיים בכינויי אחווה לישראל (פסוקים ד' וְח').

תיאור עקיפת אדום בדרך לארץ בספר במדבר

הסיפור על מעבר בני ישראל בגבול אדום בדרכם אל הארץ מתואר כבר בספר במדבר:

(יד) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ:
(טו) וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ:
(טז) וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ:
(יז) נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ:
(יח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ:
(יט) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה:
(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה:
(כא) וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו:
(במדבר, פרק כ').

ההבדלים בין התיאורים

להפתעתנו, התיאור בספר במדבר שונה מאד מן התיאור בספר דברים. ההבדל הבולט ביותר הוא בעניין היחסים בין ישראל לאדום: לפי ספר במדבר, ישראל פונים אל אדום בהזכירם את האחווה ביניהם, אך אדום מגיבים באיום ובהכנות למאבק; לעומת זאת, בספר דברים - כפי שהראנו לעיל - היחסים נינוחים. הבדל בולט נוסף הוא שלפי ספר במדבר ישראל רצו לעבור בתוך ארץ אדום, אך שינו את תוכניתם בגלל ההתנגדות של אדום; ואילו לפי ספר דברים, התכנית המקורית היא לעבור רק מסביב לגבולם. כלומר, לפי ספר במדבר היה תכנון ללכת במסלול מסוים, והתכנית שונתה בגלל אדום; ואילו לפי ספר דברים הכל התנהל על פי התכנית האלוקית המקורית, ללא שינוי.

בנוסף להבדלים משמעותיים ובולטים אלה, נשים לב גם להבדל 'טכני', והוא המיקום של בני ישראל: לפי ספר במדבר מיקומם של בני ישראל הוא בקדש, הנמצאת מערבה מאדום, והמעבר בתוך אדום אמור להתבצע בכיוון צפון-מזרח (עיינו במפה#2 בנספח לשיעור); לעומת זאת, בספר דברים, כפי שראינו לעיל, המיקום המדוייק אמנם לא ברור, אך משתמע הם היו בנקודה דרומית, ונאמר במפורש שהנסיעה היא צפונה, ולא בתוך אדום אלא רק בגבולו. נסכם בטבלה את ההבדלים שהזכרנו, וכן הבדלים נוספים:

 

במדבר כ'

דברים ב'

מי יוזם את הפניה לאדום?

משה.

ה'.

תכנון הדרך

בקשה לעבור דרך אדום

ובגלל סירובם - מסבבים את אדום.

מלכתחילה מעבר רק בגבולם סביב ארץ אדום.

מסלול העקיפה

בני ישראל נמצאים בקדש, ומבקשים לעבור דרך אדום, לכיוון צפון-מזרח.

בגלל הסירוב, הם נוסעים דרומה עד עציון גבר, ואח"כ פונים שוב צפונה.

לא נאמר באיזו נקודה נמצאים בני ישראל, אך נאמר שהם מסובבים את הר שעיר, ומשם פונים צפונה; ומכאן ניתן להבין שהם היו בדרום הר שעיר, אולי בעציון גבר.

היחסים עם אדום

ישראל יוזמים שיחה עם אדום,

אדום מגיבים במאבק.

אין שיחה עם אדום, אך גם אין מאבק. מכירת האוכל והשתייה רומזים שהיחסים היו נינוחים.

הסיבה לאי-מלחמה

'חוזק יד' של אדום.

צווי של ה' לא להתגרות בם.

אוכל ומים

בתחילה, בני ישראל מציעים שלא יקחו דבר, אלא רק יעברו; לאחר סירוב אדום בני ישראל מציעים לשלם על השתייה, ואף לכך אדום מסרבים.

ה' מצווה לקנות מהם אוכל ומים, וכך אכן נעשה.

כינוי אדום

אדום.

בני עשיו.

הפער בין שני הסיפורים גדול מאד:

לפי ספר במדבר מצטיירת תמונה של סיבוב ארץ אדום בדיעבד, ושל מתח גדול בין אדום לישראל; לפי ספר דברים, לעומת זאת, מצטיירת תמונה של סיבוב ארץ אדום מלכתחילה, בצווי ה', מתוך אידיאל שזו ארצם ואין לעבור בה. כמו כן, לא מתואר כל מאבק עם אדום.

כיצד, אם כן, נתרץ את הסתירות שבין שני התיאורים?

ב. הסברו של הרשב"ם והקשיים בו

הפער גדול עד כדי כך שהרשב"ם מפרש שאלו הם שני סיפורים שונים:

"היושבים בשעיר" - לא אלה הם אותן אדום שיצאו בחרב לקראת ישראל, שהרי באלה כתוב "כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר" (דברים, פרק ב', פסוק כ"ט), אבל אדום לא מכרו כלום וכתוב בהם "ויט ישראל מעליו" (במדבר, פרק כ', פסוק כ"א). (דברים, פרק ב', פסוק ד').

פירוש זה אמנם פותר את בעיית הפער בין שני הסיפורים, אך לא נראה כפשוטו של מקרא, שהרי משה מתאר את כל המסע בעבר הירדן המזרחי, וברור שתיאורו מקביל לתיאור המסע המתואר בבמדבר. בנוסף לכך, גם בתיאורו את המעבר בגבול מואב ועמון יש הבדלים לעומת הסיפור בבמדבר[3], והאם נאמר גם שם שיש שני עמים המכונים "מואב" ושני עמים המכונים "עמון"? בעיה נוספת היא זיהוי העם המדובר - מיהם "היושבים בשעיר" אשר אינם "אדום"[4]?

ג. הבנת כל תיאור בפני עצמו

'שיטת הבחינות'

נראה שהמפתח להבנת העניין תלוי ב'שיטת הבחינות' של הרב מרדכי ברויאר ז"ל[5]. לפי שיטה זו, ה' כתב את התורה עם סיפורים מקבילים, המתארים את אותו אירוע מכמה נקודות מבט שונות שיש להן מסרים ומשמעויות שונים, כך שתתכן סתירה בין ה'בחינות' השונות. הדרך להבין את הסיפור לאשורו היא ראשית לנסות והעמיק בכל סיפור בפני עצמו, ורק לאחר מכן לנסות ולאחד אותם[6]. מטרת התורה בדרך כתיבה זו היא לחדד את נקודות המבט השונות ואת המסרים השונים שיש בכל סיפור.

אם כן, נראה שיש בתורה שני תיאורים שונים של סיפור סיבוב אדום; ולכן מוטל עלינו להבין מהי מטרתו של כל תיאור, ומדוע הוצגו הדברים בצורה כה שונה. בנוסף לכך - אולי נצליח להבין כיצד משתלבים שני הסיפורים השונים לאירוע אחד. כאמור, למרות אפשרות השילוב בין התיאורים, אשר נדון בה בהמשך, ננסה תחילה להקשיב לכל תיאור בפני עצמו, ולהבין את מטרתו.

נקודת מבט אנושית ונקודת מבט אלוקית

ספר במדבר מציג את המימד האנושי והטבעי של המסע: עם מי ישראל יכולים להלחם ועם מי לא, וכתוצאה מכך - מהו מסלול הליכתם. לכן, לפי תיאור זה, היוזמה לפנות אל אדום היא של משה ולא של ה', ולכן גם יש נסיון אנושי ללכת בכיוון מסויים, והמאבק עם אדום גורם לשינוי בתכניות.

בספר דברים משה מתאר את האירועים מן הזווית של התכנית האלוקית. הוא אומר לישראל שמה שהיה נראה להם כסיבוב מסיבות צבאיות הוא למעשה קיום רצון ה' לתת לעמים מסויימים נחלה. לפי תיאורו של משה, מתברר שלא היה "שינוי בתכניות": התכנית האלוקית מראש לא הייתה לעבור בתוך אדום, ובוודאי לא לכבוש אותם[7]. השינוי היה רק במימד האנושי, המתואר בספר במדבר.

ייתכן שלפני הכניסה לארץ חשוב למשה להבהיר זאת לעם ישראל: הם אינם כובשים את הארץ בכוחם הצבאי, אלא על פי ה', ברצות ה' לתת להם את הארץ לנחלה. ובאותה מידה, ה' חילק נחלות גם לעמים אחרים, ויש לדעת זאת ולכבד זאת.

יחסי ישראל ואדום

בנוסף לכך, התיאור הכפול מדגיש שני פנים ביחסים בין ישראל לאדום. מצד אחד - קרבה של אחים וכבוד הדדי, כמתואר בדברים; מצד שני - מאבק, כמתואר בבמדבר[8].

היחסים בין ישראל לבין אדום אינם מתחילים ואינם מסתיימים בנקודה זו של הכניסה לארץ. יחסי ישראל ואדום הם בעלי היסטוריה ארוכה ומשמעותית, והם מורכבים ומפותלים: ראשיתם ברחם[9], המשכם במכירת הבכורה[10] ובמאבק עליה[11], בעקבותיה בורח יעקב לחרן[12]. נקודת המפגש הבאה היא כאשר יעקב חוזר מחרן (בראשית, פרקים ל"ב - ל"ג): יעקב עומד על סף הכניסה לארץ, במעבר יבוק, ובדיוק בנקודה זו מתרחש המפגש עם עשיו. מה מתרחש במפגש זה? כיצד מוצגת שם מערכת היחסים בין עשיו ליעקב? עד עתה, יחסים אלו הוצגו כמאבק קשה ומתמיד. והנה, במפגש זה מוצגים יחסים מורכבים. מצד אחד - עשיו יוצא לקראת יעקב עם ארבע מאות איש, דבר המעיד כמעט בברור על כוונותיו למלחמה. יעקב מבין זאת - הוא חושש מאד ממלחמה עם עשיו, ולכן הוא מכין את מחנהו למלחמה, ומתפלל לה' (עיינו פרק ל"ב, פסוקים ז' - י"ב). מצד שני - יעקב מכין מתנות לעשיו[13], ובסופו של דבר, כשעשיו מגיע, כל החששות מתבדים, ומתוארת פגישה מרגשת ביותר:

(א) וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא ...
(ג) וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו:
(ד) וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ:
(בראשית, פרק ל"ג).

יש תחושה של קרבה ואחווה[14], כצפוי במפגש של שני אחים שלא התראו זמן רב. תחושה זו מתעצמת למשמע הצעתו של עשיו ללכת ביחד (שם, פסוק י"ב) או לפחות ללוות את יעקב, ולכאורה יש כאן פתח לחידוש יחסי האחווה.

ובכל זאת, יעקב דוחה את הצעתו של עשיו (פסוקים י"ג - י"ז). מדוע? יעקב הבין שלמרות שיש ביניהם גם יחסי אחווה עליהם לשמור מרחק זה מזה, מפני שמעורבים ביחסיהם גם הרבה מאבקים משמעותיים, שלא מאפשרים ישיבה ביחד ממש.

אם כן, גם בפגישת יעקב ועשיו כאשר יעקב עומד על סף הכניסה לארץ, וגם בפגישת ישראל ואדום כאשר ישראל עומדים על סף הכניסה לארץ, יש התמודדות בין יעקב- ישראל לבין עשיו-אדום, ובשני המקרים אין הכנעה, אלא כל אחד מקבל את מקומו בנפרד[15].

כמו כן, בשני המקרים מתגלה מורכבות היחסים בין ישראל לאדום: מצד אחד יש מאבק מתמיד, הטבוע בהם עוד מרחם, מאבק בעל משמעות רוחנית; ומצד שני, יש נסיון לכבוד הדדי - ה' מדגיש שנחלת עשיו שייכת לעשיו, ויעקב איננו יורש אותו למרות הברכה של יעקב.

ד. הבנת הסיפור המאוחד

עד כאן ניסינו להבהיר את משמעות ההבדל בין הסיפור בבמדבר לבין הסיפור בדברים, וראינו שהפער בין התיאורים השונים חושף כמה נקודות: הוא מבהיר את המורכבות של יחסי אדום וישראל, וכמו כן הוא מציג את הפער שבין הראיה האנושית לבין התכנית האלוקית.

כעת יש להסביר כיצד משתלבים שני הסיפורים, אך ראשית נדגיש שאיננו יכולים לדעת בברור "מה קרה", אלא אנו מעלים השערות בלבד. בנוסף לכך, נקודה זו איננה העיקר - מטרת התורה היא להעביר מסר, והמסר המורכב הועבר באופן ברור על ידי החלוקה לשני תיאורים.

ובכל זאת, ננסה לשלב את התיאורים לסיפור אחד מתקבל על הדעת. הסבר אחד הוא שיתכן שבני ישראל פנו אל אדום בבקשה לעבור בגבולם, וכשאדום לא הסכימו ויצאו לקראתם למלחמה, הייתה אפשרות שישראל ילחמו איתם ויכבשו אותם, כמו שעשו לאמורי. אך ה' הזהיר אותם לא לעשות זאת, מפני שזו נחלת אדום. ניתן להוסיף ולומר, שיתכן שלא הייתה אפשרות לישראל להלחם באדום בגלל עוצמתם, אך עוצמה זו לא הייתה צבאית-אנושית בלבד, אלא נבעה מרצון ה' לתת להם נחלה זו.

אפשרות אחרת לשילוב הסיפורים היא ע"י הבנה שמשה מתחיל לתאר את הארועים מנקודה קודמת: גם ספר במדבר מתאר שישראל סבבו את הר שעיר, והגיעו לנקודה דרומית, עד עציון גבר (עיינו במדבר פרק ל"ג), ומשם הם פנו צפונה, וחזרו לקדש; אך לפי ספר במדבר סיבוב זה היה חלק מההסתובבות במדבר במשך הארבעים שנה. כלומר, משה מתחיל לתאר את המעבר בגבול אדום עוד לפני שבני ישראל הגיעו לקדש, ואומר שדבר ה' לגבי המעבר בגבול שעיר והזהירות לא להתגרות בם היה כבר אז. כאשר ישראל הגיעו לקדש, הם רצו לעבור בתוך אדום, וכאן מתחיל התיאור של ספר במדבר: בני ישראל חשבו שימשיכו יחסי האחווה, ולכן העזו לבקש לעבור בתוך אדום, אך לכך אדום לא הסכימו, ואף איימו במלחמה[16]. בעקבות זאת נאלצו בני ישראל לחזור על הסיבוב סביב הר שעיר, נסעו שוב דרומה, עד עציון גבר, ומשם צפונה בצד המזרחי של אדום.

ה. מטרת המסע בעבר הירדן המזרחי

העיקוף מצפון-מזרח ארץ ישראל

כעת נעבור לשאלה אחרת, ממנה התעלמנו עד כה: מדוע בני ישראל, העומדים בקדש, צריכים לפנות מזרחה וצפונה, ולהתעמת עם אדום, מואב, ועמון בדרכם להכנס אל הארץ ממזרחה? הרי יש באפשרותם להמשיך צפונה ולהיכנס ישירות אל הארץ מדרומה דרך הנגב, במסלול דומה למסלול שעשו המרגלים שלושים ושמונה שנה קודם לכן, ביוצאם מקדש ברנע[17]: "עלו זה בנגב ועליתם את ההר" (במדבר, פרק י"ג פסוק י"ז).

לכאורה, ניתן היה להציע שהסיבה לכך היא שהכנענים בהר הנגב היו חזקים ואי אפשר היה לעבור בדרך זו, כפי שניתן ללמוד מן המלחמה המתוארת בבמדבר פרק כ"א:

(א) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים
וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי:

אולם, ישראל נצחו במלחמה זו:

(ב) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם:
(ג) וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה:

אם ישראל ניצחו במלחמה זו מדוע חששו להמשיך להיכנס בדרך זו, והרי בכל מקרה עליהם לבטוח בה' שיעזור להם בכיבוש הארץ?

מסתבר, שהמעבר דרך עבר הירדן המזרחי לא היה מקרי, ולא נבע מסיבות טכניות או צבאיות; אלא, הקב"ה היה מעוניין שבני ישראל יעברו דווקא בדרך זו, דרך עבר הירדן המזרחי, כפי שניתן להבין מתיאורו של משה בספר דברים: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר: רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה..." - כל המהלך בכיוון צפונה ומזרחה היה בדבר ה'[18].

מה יכולה להיות הסיבה לסיבוב גדול זה[19]?

חטא מי מריבה

יתכן שחטא מי מריבה גרם למסלול זה: כאשר בני ישראל היו בקדש ברנע על גבול הכניסה לארץ, בשנה השנייה לצאתם ממצרים, הם חטאו בחטא המרגלים (במדבר, פרקים י"ג - י"ד), ובעקבות כך נגזר עליהם למות במדבר ולא להיכנס לארץ. חטא זה גרם לסיבוב נוסף במדבר, במשך שנים רבות. כעת, שוב הגיעו ישראל אל גבול הארץ, לקדש, ושוב מתרחש חטא, הפעם חטאם של משה ואהרון (במדבר, פרק י"ט, פסוקים ז' - י"ג), ושוב התוצאה היא גזירה שלא יכנסו לארץ (הפעם רק על משה ואהרון). יתכן שבעקבות זאת יש שוב הסתובבות במדבר במקום כניסה ישירה דרך הנגב, סיבוב שבמהלכו ימות אהרון בהר ההר, ואחריו ימות משה בהר נבו: יתכן שמטרת הסיבוב הייתה להאריך את הדרך עד מותם, או לאפשר למשה להגיע להר נבו וממנו לצפות על הארץ שאליה נכסף להגיע אך לא יוכל להכנס אליה בפועל. אפשרות נוספת היא שהסיבוב נועד לאפשר למשה להתחיל את הכיבוש למרות שנגזר עליו שלא להכנס לארץ.

היחס אל העמים השכנים

כיוון אחר הוא שהסיבוב דרך עבר הירדן המזרחי איננו בעקבות חטא מי מריבה, אלא שהוא חלק מתכנית אלוקית מקורית, בעלת מטרה חשובה: על סף הכניסה לארץ, לפני שישראל מקבלים רשות לכבוש את הארץ ולהתיישב בה, מביא אותם הקב"ה לידי חיכוך עם עמים שכנים, כדי להבהיר מהו היחס הראוי לכל אחד מן העמים השכנים: את מי אפשר לכבוש, ואת מי צריך לכבד.

ו. על סף הכניסה לארץ

בשיעורנו זה ביררנו את יחסי ישראל עם אדום, וראינו שדווקא על סף הכניסה לארץ ה' מעוניין להביא את ישראל לעימות עם אדום, כאשר עימות זה מברר את מורכבות היחסים עם אדום (אחווה ומאבק). כמו כן, עימות זה מברר את העובדה שה' בחר לתת גם לאדום נחלה הראויה להם, וישראל צריכים לכבד את גבולותיהם ולא לכבשם כל עוד אין להם רשות לכך.

באותה מידה נאמר לגבי עמון ומואב, שאין לישראל רשות לכבשם:

(ט) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה: (דברים, פרק ב')

וכן לגבי בני עמון:

(יט) וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה:

ציווים אלה, לגבי כיבוד גבולות אדום מואב ועמון, מראים את היחס הראוי כלפי עמים אלה. אך מעבר לכך - הם מלמדים את ישראל מהו המבט הנכון על כיבוש הארץ: הם אינם כובשים את ארצם כמו כל עם אחר המחפש לו מקום מחיה ולשם כך כובש אזור מסוים, אלא הם נכנסים אל הארץ שה' הועיד להם. ה' הוא אדון כל הארץ, והוא המחליט למי לתת נחלה באזור מסוים[20].

דווקא לפני שישראל מתחילים בכיבוש הארץ עליהם להפנים שה' הוא אדון הארץ והוא המחלק את הנחלות, ובבואם אל הארץ הם יכבשו את הארץ בשם ה'.

בנוסף לכך, דווקא על סף הכניסה לארץ על ישראל להבחין בכך שיש להם עימות עם אדום, שהוא עימות רוחני הנובע מתפקידיהם השונים בעולם. על ישראל לדעת שגם לאדום יש מקום ותפקיד בעולם, ועם זאת להקפיד למלא את תפקידם המיוחד שלהם בעולם, ללא מורא מאדום.


[1] יש מקום להעמיק בתיאורו של משה: אילו אירועים הוא בוחר לתאר, ואילו השמיט? כיצד הוא מתאר את האירועים ומה מטרתו בכך? אנו לא נעסוק בכל האירועים, אלא נתמקד באירוע אחד: מעבר ישראל בגבול אדום (פרק ב', פסוקים ב' - ח').

[2] כולל 'חטא המעפילים'.

[3] לפי ספר במדבר, בני ישראל נלחמו באמורי (פרק כ"א, פסוקים כ"א- ל"ה), ובבני עמון הם לא נלחמו "כי עז גבול בני עמון" (פסוק כד). מואב נבהלו ושכרו את בלעם (פרק כ"ב, פסוקים ב' - ו'), למרות שישראל רק חנו בערבות מואב ולא פנו אליהם לעבור דרך ארצם או להלחם בהם. לעומת זאת, לפי ספר דברים, ה' ציווה לא להלחם במואב ובעמון (פרק ב', פסוקים ט' - י"ג וְי"ז - כ"ג), כי ארצם היא ירושה לבני לוט.

[4] ראו בהמשך נסיון להסביר את הרשב"ם.

[5] את דברי הרב ברויאר אודות שיטתו ואת פרשנותו באמצעות שיטתו ניתן למצוא בספריו "פרקי מועדות" וְ"פרקי בראשית", וכן בספר "'שיטת הבחינות' של הרב מרדכי ברויאר".

[6] השיטה תקפה גם לקטעים ההלכתיים בתורה.

[7] וכך גם לגבי מואב ועמון.

[8] בספר במדבר מתוארת הפניה של ישראל אל אדום במלים "כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל", וברור שאין מצד ישראל התגרות למלחמה; כמו כן, כאשר אדום נערך למלחמה - בני ישראל לא נלחמים. כלומר, המאבק הוא מצדה של אדום בלבד.

[9] כך נאמר בספר בראשית, פרק כ"ה, פסוקים כ"ב - כ"ג:

ויִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ...וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)