דילוג לתוכן העיקרי

וארא | החיבור בין שתי הבריתות בדרכו של רש"י

לעילוי נשמת אבי-מורי אהרן-צבי בן אליהו-זאב פרקש
09.01.2018
קובץ טקסט
 
א. הפסוקים[1]
 
"וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה –
                                          וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי ה'
וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב
בְּאֵ-ל  שַׁ-דָּי (בברית מילה)
                                  וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:
וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם
לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן,
אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ:
                 וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
                              אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם,
                       וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי (בין הבתרים)
                             לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה'
                וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם,
                                  וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם,
וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים:
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם
וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים
                               וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם
                הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.
                                  וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ
                                         אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי
                   לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב,
                                  וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה,
                                                         אֲנִי ה' "
                                              (שמות ו', ב'-ח')
 
השליחות שהתחילה במעמד הסנה נסתיימה בייאוש גדול, בתסכול עמוק, ובחזרת משה ל-ה' לומר "למה זה שלחתני".דיבורו של ה' אל משה, בתחילת פרשת וארא, נראה כעין התחלה חדשה.
גם אופי הפתיחה מעיד על פתיחה חדשה. לא כתוב היכן, אין רקע ואין סיפור - "וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו: אני ה'". כאילו רק עכשיו מתחילים.
 
ההתחלה הזאת, השנייה, תביא ליציאת מצרים. כפי שנראה בשיעור, התחלה הזו נאחזת בשתי הבריתות שנכרתו עם אברהם אבינו: ברית בין הבתרים, וברית המילה.
 
ב. ברית בין הבתרים וברית המילה
 
ברית בין הבתרים היא ברית האומה העתידה לקום מזרעו של אברהם. בימי אברהם עוד לא הייתה אומה, ועל כן הברית ההיא הייתה בתרדמה, "במחזה", בלילה. בברית זו נכתב במפורש ש"לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (בראשית ט"ו, י"ח). גם "לרשתה" נאמר שם (שם, ז'), אך לא מיד. הירושה לא התבצעה בימי אברהם, אלא בתום ארבע מאות שנה, כאשר תהיה אומה.
 
ברית המילה, לעומת זאת, נאמרה ונכרתה עם אברהם בעודנו חי ופעיל. היא נכרתה ביום ולא בלילה (וכך ההלכה גם לדורות, שברית מילה היא ביום ולא בלילה). אברהם כרת את הברית בעצמו, עם עצמו, על עצמו, על ישמעאל בנו ועל כל אנשי ביתו. מאוחר יותר, גם על יצחק בנו בן שמונת ימים.
 
ברית המילה הוקמה והתקיימה מאז ימי אברהם. לכן, נאמר עליה "וגם הקִמֹתי את בריתי אִתם...". הארץ בברית המילה היא ארץ כנען כארץ מגורים, ומגורים (כמו גֵר) הם זמניים ולא קבועים. כך נאמר שם בסוף פרשת ברית המילה:
"ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מְגֻרֶיךָ, את כל ארץ כנען לאחזת עולם"   (בראשית י"ז, ח')
 
המשמעות של ארץ כנען כארץ מגורים לאחוזת עולם, איננה יכולה להיות במשמעות של ירושה וגם לא של ריבונות, לא של שליטה, לא של כיבוש ולא של נחלה. המשמעות היא של קשר עמוק עם סגולת הארץ וקדושת הארץ, באשר היא, בין אם שולטים בה כנעניים, מצריים, בבליים, רומאיים, שליטים ערביים או טורקים עותומניים. אין זה משנה דבר, כי ברית מילה קיימת תמיד.
 
הזיקה של בני אברהם, יצחק ויעקב אל האבות, אל מערת המכפלה ואל ברית המילה – היא ברית המעצבת את משפחת האבות, ואת כל אחד ואחד מזרעם שמתקשר ומתחבר אל משפחת האבות ואל הארץ, בתור ארץ האבות. הקשר הזה איננו תלוי היסטוריה או פוליטיקה, אלא קשר נצחי וסגולי, ברית שאיננה משתנית.
 
מערת המכפלה נשארה קברי האבות גם בעת ישיבתם של בני ישראל בארץ מצרים, ובכל הגלויות כולן. מכוחה של ברית המילה ושל ארץ כנען, אמר יעקב לבניו, להעלות אותו ולקבור אותו בארץ כנען.
 
מכאן למדו רבי אשתורי הפרחי מחבר "כפתור ופרח" (י', חלק א' עמוד רנ"ג) והחת"ם סופר (שו"ת יורה דעה רל"ד) בדורות האחרונים, שקדושת הארץ וסגולתה איננה תלויה בדבר. היא לא תלויה בכיבוש יהושע, לא בעליית עזרא וגם לא בשום תנאים היסטוריים-הלכתיים – לא ב'קדושה ראשונה' ולא ב'קדושה שנייה' – אלא היא קיימת, עומדת ונצחית. לדעתי, כל זה נובע מברית המילה. היא המשמרת את המשפחה היהודית עם הקשר הסגולי-הנצחי, לאבות ולארץ האבות.
 
אבל ברית בין הבתרים תלויה בצורה מובהקת בתנאים ההיסטוריים. היא תלויה ביציאת מצרים שתיצור עם, שהרי הראשון שהכיר בעם ישראל כעם היה פרעה, באומרו "עם בני ישראל" (שמות א', ט'). זהו עם בני ישראל שיֵצֵא ממצרים, יחזור לארץ האבות וינחל אותה כארץ מורשה, לממש בה את ברית בין הבתרים.
 
בימי האבות, ברית בין הבתרים הייתה עלומה ונסתרת. היא הייתה שרויה בתרדמה, "במחזה", חבויה בחיק העתיד. כשהגיע הזמן, ברגע של יציאת מצרים, כבר יש אומה - הגיעה עתה של ברית בין הבתרים.
במקום הזה, בהתחלה המחודשת הזאת של השליחות – מתחברות שתי הבריתות של אברהם לברית אחת של יציאת מצרים.
 
ג. פתיחת פרשת וארא – בין שתי הבריתות
 
בפסוקים הפותחים את פרשת וארא מופיעים שמות וביטויים הבאים מברית המילה, כמו גם מברית בין הבתרים.
 
הבה ונעקוב אחרי הפסוקים במדויק:
 
"וידבר א-להים אל משה". זו לשון של ברית המילה, בה נאמר: "...וידבר אִתו א-להים לאמֹר – אני הנה בריתי אִתך והיית לאב המון גוים" (בראשית י"ז, ג'-ד').
"ויאמר אליו אני ה' ". זו ברית בין הבתרים, שבה נאמר, "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים" (שם ט"ו, ז').
"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די". זו ברית המילה, שנאמר בה, "... אני א-ל ש-די התהלך לפני וֶהיֵה תמים" (שם י"ז, א').
"ושמי ה' לא נודעתי להם". זו ברית בין הבתרים, שם נאמר, "אני ה'" (שם ט"ו, ז'). ולמה לא נודעתי להם? מפני שברית בין הבתרים נכרתה בתרדמה, "במחזה", בלילה, ולא נודעה עד כה. היא לא נודעה לאבות, שהרי לא התקיימה בימיהם, וגם לא הייתה אמורה להתקיים בימיהם.
 
אכן, כך פירש רש"י:
"'לא הודעתי להם' אין כתוב כאן, אלא 'לא נודעתי להם', לא נתוודעתי להם במידת אמיתות שלי, שעליה נקרא שמי ה', שהרי הבטחתי ולא קיימתי"
 
ברית בין הבתרים עוד לא הגיע זמנה להתקיים. ועל כן, לא נודע "אני ה' " לאבות, ולא בעולם עד עכשיו.
 
"וגם הֲקִמֹתי את בריתי אִתם לתת להם את ארץ כנען, את ארץ מְגֻרֵיהם אשר גרו בה". כל הפסוק הזה לקוח מברית המילה, שם מפורש:
 
"וַהֲקִמֹתי את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך לדֹרֹתם לברית עולם, להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך. ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מְגֻרֶיךָ, את כל ארץ כנען לַאֲחֻזַת עולם..."(שם י"ז, ז'-ח') 
 
"וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מַעֲבִדים אֹתם, וָאֶזכֹּר את בריתי". "את בריתי", זו ברית בין הבתרים, כי רק בברית זו נאמר: "יָדֹעַ תֵדַע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, וַעֲבָדוּם ועִנוּ אֹתם ..." (שם ט"ו, י"ג) שם גם נאמר: "וגם את הגוי אשר יַעֲבֹדוּ דן אנֹכי, ואחרי כן יצאו בִּרְכֻש גדול" (שם, י"ד). ברור שזכירת "בריתי" מכוונת לברית בין הבתרים, ושני הפסוקים הפותחים במילה "וגם", מכוונים לשתי הבריתות.
 
אם כן, פסוקי וארא משלבים את ברית המילה עם ברית בין הבתרים, את ברית המשפחה עם ברית האומה. את משפחת האבות, שברית הזהות שלה היא ברית מילה, עם ברית האומה והארץ שעתידה להתקיים ולהתממש רק ביציאת מצרים ובכניסת בני ישראל לארץ כריבונים, כנוחלים את הארץ "לרשתה".
 
החיבור של שתי הבריתות הוא עיקרה של הפרשה הזאת. הפרשן היחיד שפירש כך את הפרשה הוא רש"י, אשר הביא בהרחבה את הפסוקים, וההקבלות שבפסוקים מוכיחות כדבריו (אלא שרש"י לא פירש תמיד לאיזו ברית הכוונה). אם אנחנו עוקבים אחרי הביטויים בפסוקים, אנחנו מבינים שמדובר כאן בשתי הבריתות המשתלבות לאחת.
 
"לכן, אֱמֹר לבני ישראל אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סִבלֹת מצרים, והצלתי אתכם מֵעֲבֹדָתָם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ובִשפטים גדלים". כל זה קיום של ברית בין הבתרים, כי "אני ה' " וכן "ואחרי כן יֵצאו בִּרְכֻש גדול" נאמרו בברית בין הבתרים, וגם העבדות והעינוי נזכרו בברית בין הבתרים.
 
אבל, הפסוק הבא חוזר שוב לברית המילה:
 
"ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לא-להים". "להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך" נאמר בברית המילה (שם י"ז, ז'), וזאת נקודת השיא במצוות המילה, וזו המשמעות של הברית – "להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך". קשר הזהות בין משפחת האבות לבין א-להים שמתגלה להם הוא בביטוי "אני אל ש-די" (שם, א').
 
לקראת יציאת מצרים, הגיע הזמן לחבר את ברית המשפחה עם ברית האומה, את ברית המילה עם ברית בין הבתרים. לכן ממשיך הפסוק:
 
"ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים, וידעתם...", ואכן, בברית בין הבתרים נאמר: "יָדֹעַ תֵדַע" (שם ט"ו, י"ג). ומה עלינו לדעת?
"וידעתם כי אני ה' א-להיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים".
 
הביטוי המחבר "אני ה' א-להיכם"[2] מופיע לראשונה בתורה במקום הזה. ומכאן ואילך, הוא יהיה הביטוי המובהק של יציאת מצרים. אנחנו אומרים אותו פעמיים בכל יום בסיום הפרשה האחרונה של קריאת שמע:
 
"אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לא-להים, אני ה' א-להיכם"    (במדבר ט"ו, מ"א)
 
הביטוי הזה הוא בדיוק החיבור של שתי הבריתות שנכרתו עם אברהם אבינו. זה הביטוי של ברית המילה עם הביטוי של ברית בית הבתרים.
 
בברית המילה נאמר:
"להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך" (בראשית י"ז, ז')
 
ובברית בין הבתרים נאמר:
"אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים"  (שם ט"ו, ז')
 
"וידעתם" – "יָדֹעַ תֵדַע" – את זאת עלינו לדעת!
 
הפסוק האחרון משלים את קיום ברית בין הבתרים בארץ:
 
"והבאתי אתכם אל הארץ, אשר נשאתי את ידי לתת אֹתה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אתה לכם מורשה, אני ה' ". "אני ה'" זה הפתיח של ברית בין הבתרים. גם "הארץ" זה ביטוי של ברית בין הבתרים. "לזרעך נתתי את הארץ הזאת ..." (בראשית ט"ו, י"ח. בברית מילה נאמר "ארץ כנען"). אך העיקר הוא הביטוי "מורשה", כי "לתת לך את הארץ הזאת לרִשתהּ", זה הביטוי המאפיין את ברית בין הבתרים. לא מדובר בפסוק הזה בביקור בארץ, ואפילו לא בישיבה בה כמשפחה כמו האבות או כמו יהודים בכל הדורות ובכל הגלויות. אלא, "והבאתי אתכם אל הארץ" - כעם ריבוני, כעם שנוחל אותה ומממש את ברית בין הבתרים כעם עצמאי, שנוצר מבני אברהם ליצחק ויעקב ביציאת מצרים.
 
אברהם, יצחק ויעקב מופיעים כאן פעמיים, בתחילה ובסוף:
 
"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די". זו ברית המילה.
 "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אֹתה לכם מורשה, אני ה' ". זו ברית בין הבתרים.
 
אפשר לדמות את כל זה לנהר זורם על פני השטח, מתפתל בין ההרים וחורץ לעצמו את אפיקו - ובמקביל אליו זורם נהר תת-קרקעי, סמוי מן העין, שניזון ממי תהום. הנהר הגלוי הוא כמובן ברית המילה המשפחתית, והנהר הסמוי הוא כמובן ברית בין הבתרים, שכל ימי האבות הייתה חבויה בחיק העתיד.
 
במקום מסוים פורץ הנהר אל מרחבים חדשים, אל נוף חדש, ושינוי פני השטח מביא את הנהר התת-קרקעי לבקוע אל פני השטח בסדרה של מעיינות גדולים. הנהר הראשון הופך לנהר ענק, ומכאן, גם אוניות יכולות לשוט בו. לעיתים יש לו גם שם חדש, אבל הוא באמת בנוי מהנהר הגלוי, ומהנהר הסמוי שפרץ, ונתאחדו שניהם לאחד.
 
אכן, הבנת הפרשה הזאת לא קלה. הרבה קיתונות של דיו נשתפכו עליה. פרשנים רבים (ביניהם הרמב"ם והרמב"ן) הסבירו אותה על ההבדל בדרגת הנבואה בין האבות לבין משה. אנחנו נצמדנו אל הביטויים, המילים והרמיזות שבפסוקים, והלכנו בעקבות רש"י.
 
ד. בני ישראל אינם שומעים – ואיך ישמע פרעה?
 
אם הפרשה הזאת הייתה כל-כך קשה על הפרשנים, כל שכן שהיא הייתה קשה לבני ישראל הסובלים. השליחות שבאה ממעמד הסנה נתקבלה על ליבם ועל דעתם בשעתו, כפי שנאמר בפרשה הקודמת:
"ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל, וכי ראה את עָנְיָם, ויִקְדוּ וישתחוו"   (שמות ד', ל"א)
 
אולם אז בא הייאוש הגדול, גם של משה, מפני גזרת התבן והחמרת השעבוד.
 
הדיבור הראשון בפרשת וארא נתקל בתחילה בחומה אטומה. באי יכולת לשמוע, לקבל או להבין.
 
כאשר קוראים את הפרשות על הסדר, מבינים שבני ישראל לא יכלו לשמוע לפרשה זו מפני גזרת התבן והייאוש והתסכול שכבר באו על שליחות הראשונה ממעמד הסנה.
 
אבל, כאשר קוראים את הפרשה הזאת בפני עצמה, כהתחלה מחודשת, אפשר בהחלט לומר שהחיבור של שתי הבריתות לברית אחת, שביארנו לעיל, הוא חזון כה מופלא, כל כך בלתי נתפס, עד שבני ישראל לא שמעו אליו כי לא הבינו ולא יכלו לקבל.
כאמור, עד היום הזה הפרשה הזאת נחשבת פרשה קשה על הפרשנים כולם, וכל שכן לבני ישראל בסבלם הקשה – על כן נאמר בסופה: "ולא שמעו את משה מִקֹצֶר רוח ומֵעבֹדה קשה".
 
סדר הדברים כאן הוא הפוך לסדר שמצאנו בפרשת שמות.
 
בפרשת שמות הוויכוח של משה עם ה' קדם לשליחות, כולל טענת "כבד פה וכבד לשון אנכי". כאשר משה הגיע אל בני ישראל הם דווקא שמעו והאמינו, אלא שאז בא השבר הגדול של גזרת התבן, עם התסכול והייאוש, ו"למה זה שלחתני?" (שם ה', כ"ב).
 
בפרשתנו, לעומת זאת, הדיבור של ה' אל משה הוא נשגב מאוד, הוא כולל את הכל, הוא מחבר את שתי הבריתות לברית אחת, לחזון מופלא ועמוק ורחוק מכדי לתפוס אותו, משה הלך לדבר אל בני ישראל, שלא שמעו אליו, ורק אז מתחיל הדיון על "איך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים".
 
ה. מי הם אהרן ומשה – בין שמות לוארא (ספר יוחסין)[3]
 
על תמיהת משה של "איך ישמעני פרעה", יענה ה', בדיוק כמו בסיום מעמד הסנה, "אהרן אחיך". אבל, התשובה הזאת תבוא רק בשלב הבא, מפני שהתורה עוצרת פה ומפסיקה כדי להסביר לנו מי הם משה ואהרן.
 
גם דבר זה נעשה בניגוד גמור לפרשת שמות. הסיפור בפרשת שמות על לידתו של משה, גידולו בבית פרעה ובריחתו לארץ מדין, כולו סיפור של נשים (כבר בפרשיית המיילדות, שהתחכמו והצילו מול פרעה) והוא מופיע כמעט בלי שמות. הדמויות המרכזיות מכונות בו  "בת לוי", "אחֹתו", "בת פרעה", ואחר כך "שבע בנות" של "כהן מדין". זהו הסיפור שהוביל למעמד הסנה.
 
הסיפור של פרשת וארא מוביל אל משה ואהרן ביחד, כבנים של עמרם ויוכבד. כאן שולטת שיטת היוחסין הגברית. כדי להכיר ולדעת ולהבין מי הם משה ואהרן ביחד, מהיכן צמחו ומאיפה באו, מתארת התורה את ספר היוחסין של שבט לוי[4]. התורה עוברת מבני לוי למשפחת עמרם, משם לאהרן ומשה ולמשפחת אהרן. לא במקרה, אשתו של משה וכן בניו, שרק הם נזכרו בפרשת שמות, אינם נזכרים כאן – עובדה המבליטה גם היא את הניגוד בין שתי הפרשיות.
 
הפסוק הפותח את ספר היוחסין להבנתי (שם ו', י"ג), בא לסכם את הדיבור הרשמי של ה' עם משה ואהרן בכל הפרשיות האלה, עם המטרה הכללית של יציאת מצרים, ככותרת ופתיח לספר היוחסין[5]. רק אחר-כך, חוזרת התורה לוויכוח בין ה' ומשה על שפתיו הערלות, ועל השאלה איך ישמע אליו פרעה.
 
אני מפרש, אם כן, את הפסוק: "אלה ראשי בית אבתם" (שם, י"ד), בתור המשך לפסוק הקודם. כך, פסוק זה מסביר בדיבור "אל משה ואל אהרן" את המטרה של ספר היוחסין, שאין בו בני ישראל כולם, אלא חותר אל משה ואהרן.
 
כל הדברים המקופלים ורמוזים בספר היוחסין 'הגברי' הזה המלא שמות, נישואין ולידות, שונים כל כך מהסיפור 'הנשי' בפרשת שמות. בפרשת שמות מסופר על מיילדות המתחכמות ומצליחות מול פרעה, על אמו של משה ואחותו ובת פרעה, ומשה שלא יכול לסבול אפילו עוול קטן כמו דחיקת הבנות לסוף היום על הבאר במדין. אולם, כשפרעה הפעיל כוח אפילו משה התייאש. בפרשת וארא, לעומת זאת, נפתח העימות הכוחני הגדול, שמשה לא רצה בו, אך פרעה בחר בו.
 
גם הציווי והדיבור של פרשת וארא, עם חיבור הבריתות, שונים מאלה של מעמד הסנה, שיש בו 'אותות' ולא בריתות.
 
בהתאם לכך, במעמד הסנה, אחת ממילות המפתח היא 'אנכי':[6]
"אנכי א-לוהי אביך א-לוהי אברהם א-לוהי יצחק וא-לוהי יעקב"   (שם ג', ו')
 
משה ענה ושאל:
"מי אנכי כי אלך אל פרעה?"  (שם, י"א)
 
ו-ה' אמר לו:
"...וזה לך האות כי אנכי שלחתיך"   (שם, י"ב)
 
גם בכל ההמשך התנהל הוויכוח במילת 'אנכי'.
 
לעומת זה, בפרשת וארא, מילת המפתח היא "אני ה' ". התורה מבחינה בין "אני ה' " לבין "אנכי...". למעשה, בין 'אני' ו'אנכי' יש הבדל משמעות בלשון התורה. 'אני' הוא החיווי הפשוט, הרגיל, המוצק ומה שנראה ברור לעיני כל. בהקשר שלנו, זהו "וידעתם כי אני ה' א-להיכם" (שם ו', ז'). לעומת זה, 'אנכי' נאמר במקום שיש פער, מתח וחרדה, במקום שיש צורך בהבטחה, בהתחייבות ובשבועה, וגם בקריאה שיש בה תביעה מחייבת.
 
יעקב התייצב לפני יצחק במצוות אמו, ואמר בחרדה עצומה: "אנכי עשו בכֹרך" (בראשית כ"ז, י"ט), ואילו עשו אמר בפשטות: "אני בנך בכֹרך עשו" (שם, ל"ב). כאילו התכוון לומר, 'מה השאלה הזאת?!'.
 
כאשר יצא יעקב לפדן ארם, נאמר לו בחלום, תחילה על הידוע מאבותיו:
 
"אני ה' א-להי אברהם אביך וא-להי יצחק, הארץ אשר אתה שֹכב עליה לך אתננה ולזרעך"  (שם כ"ח, י"ג)
 
אולם, ביחס לחרדתו הגדולה של יעקב, שעמד לעזוב את הארץ, נאמר לו בהמשך:
 
"והנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך וַהֲשִבֹתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך"    (שם כ"ח, ט"ו)
 
גם כשיעקב ירד למצרים, נאמר לו:
 
"אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה"   (שם מ"ו, ד')
 
מכוח זה אמר יעקב לפני מותו:
 
"אנכי מת והיה א-להים עמכם, והשיב אתכם אל ארץ אבֹתיכם"  (שם מ"ח, כ"א)
 
כך אמר גם יוסף לפני מותו:
 
"הנה אנכי מת, וא-לוהים פקד יפקד אתכם, והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב"     (שם נ', כ"ד)
 
השליחות ממעמד הסנה נוסחה כמעט כולה בסגנון 'אנכי', ורק פעם אחת נאמר שם 'אני' כצופה לעתיד, ובסגנון פרשת וארא:
 
"ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך, ולא ביד חזקה – ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאתי אשר אעשה בקרבו, ואחרי כן ישלח אתכם..." (שמות ג', י"ט-כ')
 
ואכן, השליחות הראשונה הגיעה למבוי סתום, כי פרעה בחר בעימות כוחני, ומשה חזר אל ה' ואמר "למה זה שלחתני" (שם ה', כ"ב). הדיבור המחודש בפרשת וארא הפותח ב"אני ה' " לא ייתקל עוד בשום משבר של ייאוש. אף על פי שכל מכה ומכה תסתיים בסירוב מצרי, באי-השגת המטרה באותו רגע, אבל הרצף של "היד החזקה" הקנה ביטחון למשה ואהרן, והלחץ עבר אל פרעה.
 
בפרשת וארא, כאשר משה אמר "הן אני ערל שפתים, ואיך ישמע אלי פרעה?" (שם ו', ל'), באה התשובה: אהרן אחיך יתמודד ויפתור את בעיית ערל שפתיים. "אני ה' " יתגלה למצרים בשרשרת המכות, עד "וידעו מצרים כי אני ה' ", ולבסוף "והוצאתי את בני ישראל מתוכם" (שם ז', ה'). 
 

[1] שיעור זה הוא המשך לשיעור בבית המדרש הווירטואלי לפרשת לך-לך, 'ברית בין הבתרים וברית המילה' [עיין שם], והוא ערוך מתוך 'שירת התורה' לפרשת וארא. עיון מקיף יותר נמצא בספרי פרקי האבות בספר בראשית, 'הארץ וארץ כנען בתורה'.
[2] החיבור המתוכנן הזה בין שתי הבריתות בספר בראשית עד כדי ביטוי אחד המכיל את שתיהן, מפריך לגמרי את ההפרדה 'הביקורתית' בין 'מקורות' שונים, במיוחד בפרשיות הבריתות שהיא אבן בוחן מרכזית.
  [3] גם ההבדלים העמוקים בין השליחות בפרשת שמות (מעמד הסנה), לבין הדיבור והמכות בפרשת וארא, אינם יכולים להיחשב 'מקורות שונים' של 'סיפורי' שעבוד מצרים, כי שם ה' הוא המוקד בשתי הפרשיות יחד עם זכרון האבות, ההבחנה הלשונית בין 'אני' ל'אנכי' ניכרת בשתיהן, וההבדלים הגדולים ביניהן מוסברים היטב בתורה כשני שלבים בשליחות ובעימות מול פרעה – אף מסתבר, שזמן רב חלף בין שתי הפרשיות, שהרי משה היה צעיר במעמד הסנה, ובן 80 בהתייצבו לפני פרעה, במכות מצרים!    
[4]  ספר היוחסין מתחיל בבני ראובן ובני שמעון, רק כדי להגיע לבסוף לבני לוי.
[5]לא כך מחלק המנהג של העולים לספר התורה, שמסמן את העולה 'שני' ב"אלה ראשי בית אבתם"; אבל לדעתי, זהו פשוטו של מקרא.
[6] ראו בספרי (עם הרב שאול ברוכי) מקראות לפרשת יתרו, עמודים 183-184, בהסבר דיבור "אנכי" בעשרת הדברות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)