דילוג לתוכן העיקרי

וזאת הברכה | משה אמת ותורתו אמת

קובץ טקסט

א. תיאור מות משה בסיום ספר דברים

ספר דברים, ועימו ספר התורה כולו, מסתיים במות משה רבנו. המילים "לכל האתת והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים...ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים ל"ד, יא-יב) הן המילים האחרונות בתורה, הבאות אחר פסוק המעלה על נס את גדולת משה: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים ל"ד, י). ספר דברים כולו הוא ספרו של משה רבנו, ובו הוטבע חותמו של משה רבנו לא רק על תולדות ישראל, אלא גם על גופו של ספר התורה[1].

כפי שלמדנו לאורך הספר, ייחודו של ספר דברים הוא בכך שתוכנו והשקפותיו הן ביטוי להתגלות ה' מתוך המבט האנושי - לא רק מבחינה פורמאלית, אלא גם מהותית, וזוהי הסיבה לכך שנאומו של משה מונצח כחלק אורגני של התורה כולה.

סיכום מפעלו של משה, בשלושת הפסוקים האחרונים של התורה, מתייחס לשני ההיבטים המהותיים של אישיותו ושל תרומתו:

א. מנהיגותו ההיסטורית:

לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו, וּלְכָל אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל. (דברים ל"ד, יא-יב)

ב. נבואתו - ומכאן גם חלקו ביצירת התורה:

וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. (דברים ל"ד, י).

היינו יכולים להעלות על דעתנו סיום אחר לתורה, למשל תיאור מצבו של עם ישראל, שבח והלל לה' ועוד, והעובדה שהתורה בחרה לסיים דווקא בשבחו של משה מעידה על חשיבותו העצומה להיסטוריה שהתורה מתארת ולעצם יצירת התורה.

ב. נבואת משה על פי הרמב"ם

עיקר האמונה השביעי

הרמב"ם ניסח את העיקר השביעי בין עיקרי האמונה כך:

נבואת משה רבינו עליו השלום. והוא[2], שנאמין כי הוא[3] אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו. כולם הם תחתיו במעלה, והוא היה הנבחר מכל מין האדם אשר השיג מידיעתו יתברך יותר מכל מה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שימצא. וכי הוא, עליו השלום, הגיע התעלותו מן האנושות עד המעלה המלאכותית ונכלל במעלת המלאכים, לא נשאר מסך שלא קרעו ונכנס ממנו ולא מנעו מונע גופני ולא נתערב לו שום חסרון בין רב למעט, ונתבטלו ממנו הכחות הדמיונות והחושיות והשגחיותיו ונבדל כחו המתעורר המשתוקק ונשאר שכל בלבד. ועל העניין הזה נאמר עליו שהיה מדבר עם השם יתברך בלא אמצעיות מן המלאכים. (פירוש המשניות, הקדמה לפרק 'חלק' - פרק י של מסכת סנהדרין).

נשים לב לשתי נקודות מרכזיות בשיטת הרמב"ם :

א. הרמב"ם קבע מספר עיקרי אמונה העוסקים בהתגלות, בנבואה ובאמיתות התורה ונצחיותה. ייחודו של עיקר אמונה למשה רבנו הוא מעניין, מפני שאינו נראה מחוייב המציאות ממבט ראשון. ודוק: השאלה איננה אם הדברים האמורים על משה הם אמיתיים - השאלה היא האם יש להם ערך של "עיקר" אמונה, כלומר שללא האמונה בהם מתמוטט בניין האמונה כולו, כמשמעות הוראתה של המילה 'עיקר'[4]; מדוע האמונה בה' או בתורה אינן יכולות להתקיים ללא עיקר האמונה העוסק במשה רבנו[5]?

ב. תוכנו של העיקר איננו המעמד המיוחד שיש למשה בין הנביאים מכוח בחירת ה' בהם או הטלת השליחות עליהם, אלא המעלה האישית אותה השיג משה. כלומר, עלינו להאמין שמשה השיג בכוחות עצמו מעלות מיוחדות שלא ייתכן לשחזרן, ולכן הוא במעמד "אביהן של הנביאים".

הבעיות בהבנת העיקר

עיון מדוקדק יותר בתוכן העיקר השביעי מעורר קשיים לא פשוטים. ניתן להאמין, כמו שדורש הרמב"ם, בסופרלטיבים על משה רבנו באופן כללי ולא מדוייק, כלומר להאמין שהוא זכה למדרגת הנבואה הגדולה ביותר, שהוא הגיע למעלה הגבוהה ביותר של התנתקות מחומריות וכדומה; אולם, מה בדיוק התוכן של גדולתו? מה מהות המעלה שהוא השיג?

הרמב"ם קובע, למשל, כך: "וכי הוא עליו השלום הגיעה התעלותו מן האנושות עד המעלה המלאכותית". האם אנו מבינים מהי המעלה המלאכית אליה משווה הרמב"ם את משה? דוגמא נוספת: בהמשך אומר הרמב"ם על משה כי הוא "היה מדבר עם השם יתברך בלא אמצעיות מן המלאכים"; עיקרי האמונה מיועדים לכלל ישראל, גם למי שאינם בעלי מחשבה, אך האם יהודי פשוט יכול להבין כיצד מדברים עם ה' באמצעות מלאכים וכיצד עושים זאת ללא תיווך מלאכי? יתר על כן - גם פילוסוף ואיש סוד יתקשה לקיים את מצוות האמונה במשפט זה, שכן ישנו קושי מהותי להבין כיצד מתקיימת נבואה באופן ישיר וללא תיווך בין ה' לאדם.

אם כן - מה בדיוק אנו צריכים להבין כדי להאמין בעיקר האמונה הזה? האם עלינו לדמיין את ה' מדבר עם משה? שמא מוטל עלינו לתפוס את מהות ה'שכל הפועל'?

הבעיות שהעליתי לא נעלמו, כמובן, מאיש כמו הרמב"ם. נקרא את המשך דבריו בעיקר השביעי :

רצוני היה לבאר זה העניין הנפלא ולפתוח המנעול ממקראות התורה ולפרש טעם פה אל פה וכל הפסוק בזולתו מעניינו, לולא שראיתי שאלה העניינים יצטרכו לראיות רבות מאד והיינו צריכין להצעות רבות והקדמות ומשלים, ושנבאר בתחילת מציאות המלאכים ושינוי מעלותיהן מן הבורא השם יתברך, ושנבאר הנפש וכל כוחותיה ויתרחב העיגול עד שנדבר בצורות שזכרו הנביאים שראוי לבורא ולמלאכים, ויכנס בזה שיעור קומה ועניינו ולא יספיק בעניין זה לבדו ואפילו יהיה מקוצר בתכלית הקצור מאה דפים, ולפיכך אניח אותו למקומו אם בספר הדרשות שיעדתי לחברו או בספרי הנבואה שאני מתעסק בו או בספר שאחבר אותו בפירושי אלו היסודות.

הנה כי כן, הרמב"ם מודע היטב לעמקות הפילוסופית הנדרשת להבנת תוכן העיקר, ולעובדה שיש כאן סוגיות מטאפיסיות ואנתרופולוגיות מהקשות ביותר. אולם, הרמב"ם לא חיבר, בסופו של דבר, את ספר הדרשות ואת הספר לביאור העיקרים שחשב לחבר, ואם כן - מה עלינו לעשות?

הסברת העיקר בפשטות

בהמשך דבריו מבאר הרמב"ם את כוונת היסוד השביעי בלא להיכנס לסתרי תורה או לסוגיות פילוסופיות. הוא מעמיד את ההבדל בין נבואת משה לשאר הנביאים על ארבע נקודות, העולות במידה רבה מהפסוקים או מפירושיהם:

א. נבואת משה הייתה ישירה וללא אמצעי, ואילו שאר הנביאים התנבאו על ידי אמצעי.

נקודה זו מחזירה אותנו לדבריו הקודמים על הדיאלוג הישיר, וכבר ציינו כי דברים אלו הם סוד, ואין לנו אלא להאמין במילים ללא הבנת משמעותן.

ב. נבואת משה הייתה במצב ערנות, ואילו שאר נביאים התנבאו החלום.

עובדה זו ציין הכתוב במפורש[6], והיא מדגישה את קרבתו של משה רבנו לה', אך מבחינה פנומנולוגית תיאור העובדה אינו מספיק: מה בין נבואה באמצעות חלום לבין נבואה בזמן היות הנביא ער? מהו היחס בין הבדל זה לבין ההבדל הקודם?

ג. הנבואה לא החלישה את משה רבינו, בניגוד לשאר הנביאים.

גם כאן ההבדל מתייחס לסימפטום בלבד, והוא איננו מהותי.

ד. משה התנבא כאשר הוא רצה בכך, ואילו נבואת שאר הנביאים הייתה תלויה ברצון ה'.

הבדל זה, בדומה לשאר ההבדלים, אמנם מדגיש את הקרבה הגדולה של משה לה' אך הוא איננו מבהיר את מהות העניין: מהו הגורם לשוני בין משה לבין שאר הנביאים? האם הוא נובע מכך ששאר הנביאים התנבאו בחלום בלבד, ולכן לא הייתה להם שליטה על כך?

כפי שרמזנו לעיל, ניתן להבין שכל ההבדלים אותם מנה הרמב"ם הם סימפטומים שונים להבדל מהותי אחד, שבשל הקושי לתפסו אנו נאלצים להסתפק בסימפטומים שלו. הרמב"ם הסביר שאת מהות נבואת משה הוא איננו יכול לבאר במסגרת שלושה עשר העיקרים מפאת אורך הדברים, אך ממקומות אחרים ייתכן להבין שהרמב"ם מעדיף מבחינה עקרונית להסתיר סוד זה. בכל מקרה, הרמב"ם השאיר את נבואת משה כעיקר אמונה הנתפס דרך ההשלכות שלו, המעמד של משה וההיבטים התיאוריים של נבואתו, ללא הבנת מהות תופעת הנבואה.

דרכי הנבואה

הרמב"ם היה יכול לקיים את הבטחתו לבאר את מעלת נבואת משה במורה נבוכים, אותו כתב כארבעים שנה אחרי הפירוש למשנה, אך הוא לא עשה זאת - לפחות לא באופן גלוי :

כבר ביארתי לבני אדם כולם הארבעה הבדלים אשר נבדלה בהם נבואת משה רבינו מנבואת שאר הנביאים. והבאתי ראיה על זה וגליתיו בפירוש המשנה ובמשנה תורה, ואין צורך להשיבו ואינו מעניין המאמר. ואשר אודיעך אותו, כי כל דבר שאומר אותו בנבואה בפרקי זה המאמר אמנם הוא בצורת נבואת כל הנביאים אשר לפני משה אשר יבאו אחריו, אמנם נבואת משה רבינו לא אדבר בה באלו הפרקים אפילו מלה אחת לא בביאור ולא ברמיזה, והוא ששם נביא אמנם יאמר אצלי על משה ועל זולתו בספוק. (מורה נבוכים, חלק ב' פרק לה).

נבואת משה רבינו, אם כן, נבדלת מנבואת שאר הנביאים באופן מהותי, אך הרמב"ם מצהיר שהוא איננו מתכוון להסביר מהו האופן המיוחד בו זוכה משה רבנו להתגלות.

בפרקים הבאים מסביר הרמב"ם את ה'מכאניזם' של הנבואה: הנבואה היא שפע שופע מאת ה' שיכול להיקלט על ידי מי שהכוח המדמה שלו שלם, ושלמותו של הכוח המדמה תלויה בשלמות המידות והחומר של האדם[7]. הכוח המדמה הוא האזור ההכרתי שבו הנבואה נקלטת, וזוהי גם הסיבה לכך שהנבואה תמיד מגיעה במראה או חלום, בהם הכוח המדמה פעיל: הנביא איננו שומע את דבר ה' שמיעה אקוסטית, אלא הוא חולם אותו. אמנם זהו חלום 'אמיתי' (כלומר - הוא איננו הזיה הנובעת ממצב תודעתי מסויים של המוח, פרי תת ההכרה של האדם, אלא הוא התגלות ה'), אבל מבחינה פנומנולוגית הוא עדיין חלום. כיוון שהכוח המדמה הוא פאסיבי וקולט בלבד, הנביא איננו יכול ליזום את הנבואה, אלא היא מתרגשת עליו. גם האופי המשלי של נבואות רבות קשור במדיום הזה של הנבואה, שהרי בדמיון 'רואים' תמונות.

ייחודיותה של נבואת משה נובעת מן העובדה שהיא איננה זקוקה לכוח המדמה, וההכרה במהלך נבואתו היא בלתי אמצעית: למעט נבואת משה, הנבואה תמיד עוברת דרך מלאך (הקשור במדמה) - וזהו האמצעי שמשה איננו זקוק לו. אמנם הרמב"ם איננו מגלה לנו באופן ישיר כיצד נבואת משה מתרחשת, אבל תכונותיה המיוחדות (למשל הערנות של משה, היותה ללא חידות והעובדה שמשה יכול להתנבא בכל עת שירצה) נובעות מהיותה בלתי אמצעית, ללא ה'מדמה'.

ג. נבואת משה ואמיתות התורה

כעת נשוב לשאלה אותה עוררנו בראשית התייחסותנו לשיטת הרמב"ם - מהי החשיבות של האמונה בייחודיות של נבואת משה :

ואחר שדברנו במהות הנבואה והודענו אמתתה, ובארנו שנבואת משה רבנו עליו השלום נבדלת מנבואת זולתו, נאמר שעל ההשגה ההיא לבדה נתחייב הקריאה אל התורה, וזה שזאת הקריאה שקרא משה רבינו עליו השלום לנו לא קדמה כמותה לאחר ממי שקדם מאדם אליו, ולא התאחרה אחריו קריאה כמותה לאחד מנביאינו, וכן יסוד תורתנו שלא יהיה בלתה לעולם, ולזה לפי דעתנו לא הייתה שם תורה ולא תהיה בלתי תורת אחת, והיא תורת משה רבנו עליו השלום. (מורה נבוכים, חלק ב', פרק לט).

לאמור: יש קשר אינהרנטי בין אופייה האקסקלוסיבי של נבואת משה לבין התורה. כיוון שנבואת משה היא "מין" בפני עצמו, גם התורה היא מונומנטלית, והיא איננה ניתנת לשחזור או לחיקוי.

בפרק הבא אנו מבינים את חשיבותה של המסקנה :

וכשתמצא תורה שכל הנהגותיה מעויינים במה שקדם מתקון העניינים הגופיים ובתקון האמונה גם כן, ותשים כונתה לתת דעות אמתיות בשם יתברך תחלה ובמלאכים, והשתדל לחכם בני אדם ולהבינם ולהעירם עד שידעו המציאות כלו על תכונת האמת, תדע שזאת ההנהגה מאתו יתברך ושהתורה ההיא אלקית, ונשאר שתדע אם אומרה הוא השלם אשר נאמרה לו בנבואה, או הוא איש מתפאר במאמרים ההם וגנבם מזולתו, ואפני בחינתו הוא בחינת שלמות האיש ההוא ולחקור ולדעת פעולותיו ולהשתכל במדותיו, והגדול שבמופתיך הנחת התענוגים הגופיים ובזותם, שזאת תחלת מדרגת אנשי החכמה כל שכן הנביאים, וכל שכן החוש אשר הוא חרפה לנו. (שם, פרק מ').

רק תורה שמנהיגה את החברה בחוקים נאותים ואת האדם הפרטי בשלמות המידות ותיקון הגוף, ובד בבד מכוונת דעות אמיתיות, היא תורה אלוקית. אמנם תיתכנה כמה תורות שיש להן אופי כזה, אך רק זו שנמסרה על ידי אדם שלם לגמרי בשלמויות המתנות את הנבואה, תהא גם אלוקית מצד אופייה וגם אמיתית מצד תכניה. שני התנאים הללו - האופי המיוחד של התורה ושלמותו הנבואית של מוסרה - התקיימו בתורת משה, ולכן יש בכך הוכחה לאמיתותה של התורה. ועוד, כיוון שתורה מושלמת תיתכן רק אחת, וזו ניתנה על ידי הנביא השלם - משה, הרי שכל תורה המתיימרת להחליף את תורת משה היא תורה שקרית[8].

בעקבות מהלך הטיעון של הרמב"ם, אנו יכולים להתבונן מחדש בעיקר השביעי ובמשמעותו: גדולתו של משה רבנו אינה רק עניין של זכרון היסטורי אמיתי או הכרת הטוב לנביא ה' ומנהיגו הדגול של עם ישראל; אמנם היבטים אלה נכונים, אך הם אינם העיקר - גדולתו של משה והאקסקלוסיביות של נבואתו מהווים סיבה והוכחה לאמיתות התורה. מחד, רק נביא כמשה יכול היה לתת את התורה, ומאידך - גדולתו של משה מהווה עדות והוכחה לאמיתות התורה.

מכאן מובן שהעיקר השביעי הוא אכן מיסודות אמונתנו. כדי להאמין בו די בהבנה על דרך השלילה של ייחודיותה של נבואתו, או בהכרת הסימפטומים שלה. גם אם איננו יודעים איך נבואת משה מתרחשת, אנו מבינים שהיא תופעה מסוג שונה לחלוטין, וזו המטרה המרכזית של העיקר השביעי.

מות משה וסיום התורה

טענותיו הפילוסופיות של הרמב"ם משתלבות היטב עם סיום התורה: מותו של משה הוא סוף התורה, מפני שלא תיתכן תורה בלא משה. פסוקי הסיום של התורה, אם כן, אינם רק פרידה חגיגית מהדמות הראשית שלה, אלא פרידה מעצמה - התורה מספרת לנו מדוע איננה ממשיכה: משמת משה, לא יכולה יותר להיות תורה[9].

על פי דברי הרמב"ם מובן לנו היטב מדוע מכונה התורה "תורת משה" - לא רק בשל העובדה ההיסטורית שמשה רבנו הוא זה שמסר אותה, אלא מפני שלא תיתכן שום אפשרות אחרת אלא זו : שמשה ימסרנה!

יאה, לפיכך, השיר שנשיר סביב ספרי התורה בשמחת התורה :

"משה אמת ותורתו אמת"


[1] משה רבנו כתב, כמובן, גם את שאר חלקי התורה, אך תרומתו ליצירת ספר דברים היא המשמעותית ביותר.

[2] העיקר.

[3] משה רבינו.

[4] פירושו של הרמב"ם למשנה (ממנו לקוח הציטוט לעיל) נכתב בערבית, והמילה 'עיקר' היא אחת מן האפשרויות לתרגום המונח בו השתמש הרמב"ם. אפשרויות אחרות לתרגום הן 'יסוד', 'שורש' ו'התחלה', וייתכן גם שמילים אלו - או חלקן - מופיעות בצורות הנרדפות של המקור הערבי.

[5] בשאלה זו נעסוק בהמשך.

[6] "אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת..." (במדבר יב:ו-ח).

[7] עיין מורה נבוכים, חלק ב' פרק לו.

[8] זוהי גם הסיבה לכך שנביא אינו יכול לחדש דבר בענייני מצווה ועבירה, ונביא שטוען בשם נבואתו הלכה הוא נביא שקר (עיין הלכות יסודי התורה, פרק ט'): אין עוד נבואה כנבואת משה, ולכן אין עוד תורה; הנביאים יכולים לדבר אודות מוסר, חברה ופוליטיקה, אבל לא לחדש מצוות ואיסורים.

[9] נראה שזוהי גם הסיבה להתעקשותם של אחדים מן התנאים והמפרשים לתלות את כתיבת פסוקי התורה האחרונים במשה (עיין, למשל, בבא בתרא טו.), חרף העובדה שהכתוב מציין במפורש (דברים לד:ה) שהוא מת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)