דילוג לתוכן העיקרי

ויחי | ברכות יעקב

קובץ טקסט

א. מבוא[1]

במרכז פרשת ויחי נמצאות הברכות שמברך יעקב אבינו את צאצאיו - תחילה את אפרים ומנשה (מח:א-כ) ואחר כך את שאר בניו (מט:א-כו), ומיד אחר כך מופיעים מותו וקבורתו של יעקב. ניתן לראות את ברכות יעקב כמעין אפילוג (נאום סיום), בו יעקב גם מסכם את עברה של משפחתו וגם צופה קדימה על עתידם של בניו ושל השבטים בכלל. התורה מכנה את נאומי יעקב ברכות: "וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אתם איש אשר כברכתו ברך אותם" (מט:כח); ואכן, תוכן הפסוקים של הנאום מעלה את הרושם שמדובר בברכות.

אולם, מושג הברכה עצמו הוא עמום, והשאלה היא מה בדיוק מעמדן של ברכות יעקב, ומהי כוונתו של יעקב אבינו בברכו את בניו. הברכה כאן יכולה להיות איחול או תפילה, אך מצד שני היא יכולה להיות סוג של חלוקת ירושה ותפקידים. אפשרות נוספת היא לראות בדבריו של יעקב מעין נבואה או צפייה ברוח הקדש, ובתחילת דבריו אומר יעקב דברים בכיוון זה: "היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (מט:א).

בדברינו בהמשך אנו רוצים לבדוק כמה נקודות בתוכנן של ברכות יעקב, ומתוך עיוננו נוכל אולי גם להביע דעה ביחס לשאלת מעמדן ומגמתן של הברכות.

ב. הברכות והבכורה

הברכות הראשונות של יעקב ניתנות לאפרים ולמנשה, וכנראה שיש לראותם כחלק מהברכות של יעקב לשבטים. יש לזכור כי יעקב מברך אחר כך גם את יוסף (מח:כא-כב), ולכן אין ברכתם באה במקום ברכתו של יוסף אביהם.

מטרתה העיקרית של הברכה לאפרים ולמנשה היא, בלשון ימינו, לשדרג את מעמדם למעמד של 'שבטים': "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (ה). כלומר, בני יוסף הופכים כאן לשווים במעמדם לזה של בני יעקב. אולם, כפי שיעקב אומר, אין דין זה חל על בני יוסף הבאים אחר כך: "ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו על שם אחיהם יקראו בנחלתם" (ו).

משמעות ההכרעה של יעקב להפוך את אפרים ומנשה לחלק מן השבטים היא, דה-פאקטו, הכפלת חלקו של יוסף בנחלה. על כן, פירשו רבים (עיינו למשל רשב"ם וחזקוני לפסוק ה' ורמב"ן לפס' ו', וכן ב"ב קכג.), כי בעצם יוסף זוכה כאן בנחלה כבכור, שהרי דין הבכור הוא כפל נחלה: "לתת לו פי שניים בכל אשר יימצא לו כי הוא ראשית אונו..." (דברים כא:יז). אם פירוש זה נכון, הרי שלמעשה יוסף מוכתר כאן באופן עקיף על ידי יעקב כבכור, ואם כך אזי נצטרך לשאול מהו מעמדם של שאר האחים, וביניהם מעמדם של אלה הראויים לבכורה לפי סדר הולדתם, ואחים אחרים שאולי ראויים לבכורה בגין כישוריהם.

ג. המבנה הספרותי של פרשיית הברכות

סיווג הברכות והמבנה שלהן

נעבור כעת לתוכן ברכת השבטים (בפרק מט). בקריאה ראשונה ניתן להצביע כאן על מספר טיפוסים או סוגים של ברכות, ונסמן את הסוגים השונים בצבעים שונים:

(א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:
(ב) הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם:
(ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז:
(ד) פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה:
(ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם:
(ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר:
(ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:
(ח) יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ:
(ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ:
(י) לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים:
(יא) אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה:
(יב) חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב:

(יג) זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן:
(יד) יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם:
(טו) וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד:
(טז) דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
(יז) יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר:

(יח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה':
(יט) גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב:
(כ) מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ:
(כא) נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר:
(כב) בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר:
(כג) וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים:
(כד) וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל:
(כה) מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרֲכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם:
(כו) בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו:

(כז) בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל:

הדגשתי על ידי רקעים ושינוי הגופן (פונט) את הנושאים השונים של הברכות, והנה המפתח:

אדום/קו/מודגש - שבטים דחויים.

טורקיז/מודגש - שבטים נבחרים.

כתום/נטוי - שפע גשמי.

ירוק/רגיל - עוצמה צבאית.

ובתווך - לישועתך קויתי ה'.

השבטים הראשונים על פי סדר לידתם אינם מתברכים, אלא לאמיתו של דבר נדחים ואפילו מקוללים. לכן, ניתן לייחס את הברכה הראשונה ליהודה. אם אנו מעמידים בשני הקצוות את יהודה מחד ואת יוסף מאידך, ששניהם נבחרים משאר השבטים על פי הברכה, ניתן לראות שלמעשה הברכות מסודרות במבנה כיאסטי - קודקודי. צורתו של מבנה זה היא כך:

א1
ב1
ג1
ד - קודקוד.
ג2
ב2
א2

במבנה זה מסודרות הצלעות זו מול זו באופן סימטרי: מסגרת מול מסגרת, פנים מול פנים וכו', ובאמצע היחידה נמצא השיא או הקודקוד.

ברכות יעקב, כפי שניתן לראות, מסודרות במבנה הבא:

(ראובן, שמעון ולוי)
א1 יהודה
ב1 זבולון ויששכר
ג1 דן
ד הקודקוד - לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה.
ג2 גד
ב2 נפתלי ואשר
א2 יוסף
(בנימין)

במסגרת: (א1 וְא2) שני השבטים הנבחרים - יהודה ויוסף.

פנימה מן המסגרת (ב1 וְב2) : ברכות השבטים שניתן להם שפע כלכלי, כלומר נחלה מבורכת - יששכר וזבולון מחד, ונפתלי ואשר מאידך.

עוד פנימה (ג1 וְג2): ברכות השבטים שניתנה להם גבורה צבאית - דן וגד.

בתווך (ד): תפילתו של יעקב להצלת ישראל וישועת ה'.

מחוץ למסגרת: לפניה - ראובן שמעון ולוי, השבטים הנדחים, ולאחריה - בנימין, שמתואר גם הוא כבעל עוצמה צבאית, אך איננו חלק מן המסגרת.

נעיר רק שכנראה גם הוצאתו של בנימין ואי הכללתו בתוך המבנה הקודקודי המשוכלל היא בעלת משמעות, וזאת לפחות משתי סיבות אפשריות:

1. בתקופת השופטים נדחה שבט בנימין, כידוע, משבטי ישראל, וכמעט שלא הייתה לו תקומה (פרשת פילגש בגבעה[שופטים יט-כא]); יתכן שהוצאתו מחוץ למבנה מרמזת על יציאתו מכלל ישראל.

2. בתקופה מאוחרת יותר הסתפח בנימין ליהודה, ומעמדו השבטי המיוחד נטשטש.

השבטים הנדחים

מהן הסיבות בגינן נדחו חלק מן השבטים?

ראובן הוא הבכור הביולוגי, ודחייתו נובעת מחטאו עם בלהה (לה:כב). הבאים אחריו בסדר ההולדה הם שמעון ולוי, אך גם הם נדחים, בגלל חטאם במעשה שכם (לד:כה-לא).

לגבי כל השבטים הללו הדחייה אינה מנומקת על ידי יעקב כעונש בלבד, אלא היא נובעת גם מאי-התאמה לבכורה ולמנהיגות, כאשר החטא הוא סימפטום לאי ההתאמה. ראובן "פחז כמים" (ד), ובגלל מידת הפחזנות הדומיננטית שלו הוא אינו ראוי למנהיגות. שמעון ולוי "כלי חמס מכרותיהם, אפם עז ועברתם קשתה" (ה-ו) ולכן גם הם אינם ראויים. המסקנה היא לעבור ליהודה, ונרחיב על כך בסעיף הבא.

הברכות והנחלה

כפי שהראינו, יש שבטים שמתברכים בנחלה שופעת ויש כאלו המתברכים בהצלחה צבאית.

הברכות תואמות את הידוע לנו מתולדותיהם של שבטי ישראל: יששכר, זבולון, נפתלי ואשר זכו בנחלות מבורכות באיזור העמק, הגליל, מישור החוף והעמק הפורה בצפון[2]; דן וגד ישבו למעשה בספר הארץ[3], והיו צריכים להגן על גבולות ישראל. העתיד, אפוא, מקיים את ברכותיו של יעקב.

הסימטריה בברכות

הברכות מסודרות במבנה ראי המדגיש את ההקבלה שבברכות:

יששכר וזבולון בני לאה מבורכים בשפע, וכנגדם מתברכים גם כן בשפע נפתלי ואשר בן בלהה ובן זלפה. גד בן זלפה מתברך בהצלחה צבאית, וכנגדו מתברך בהצלחה צבאית גם דן בן בלהה. נמצא כי ברכות השפע וההצלחה חולקו בין בני השפחות בשווה ובמקביל.

שאר ברכות השפע ניתנו לשני בני לאה הנותרים. כאן היינו מצפים לאיזון סימטרי אצל בני רחל, אך הוא מופר כיוון שלרחל רק שני בנים ובנימין נדחה (כפי שהסברנו לעיל). אולם, את ברכת השפע נמצא אצל יוסף, שכזכור מתברך כמו שני שבטים - אפרים ומנשה, ואכן הוא זוכה לשתי נחלות. ברכת השפע ליוסף בולטת במשפט: "ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת ברכות שדים ורחם..."(כה).

אם כן, עולה כי המבנה הכיאסטי הסימטרי יוצר לא רק הקבלה מבנית, אלא גם חלוקה צודקת של הברכות, המפוזרות בשווה בין בני האמהות ובני השפחות, ובין שני הצדדים של המשפחה (בני רחל ושפחתה ובני לאה ושפחתה). את הטעם לחלוקה זו נמצא בהמשך.

תפילתו של יעקב באמצע הברכות

לבסוף, מתוך הכרת המבנה של הברכות, אפשר להבין גם את קריאתו ותפילתו של יעקב:

אם נקרא את הברכות שלא על פי המבנה הכיאסטי, התפלה "לישועתך קויתי ה'" באה מיד אחרי הברכה לשבט דן, וקשה להבין את תפקידה. רבים (עיינו רש"י רשב"ם ורמב"ן לפסוקים טז-יח) פירשו שכיוון שראה יעקב את דן עוסק במלחמה הוא קרא לישועתו; אפשר שתשובה זו נכונה היא, אך בידינו להוסיף עליה.

ראשית, התפילה לישועה נמצאת בין שתי ברכות העוסקות במלחמה, זו של גד וזו של דן, והיא מתקשרת לשתיהן. נוסף לכך, כיוון שפסוק זה הוא מרכזו וקודקודו של פרשיית הברכות כולה, הרי שניתן לומר שהוא משתייך לכלל הפרשייה, ויעקב מתפלל על השבטים כולם, כאשר מיקומו במרכז תורם גם ליצירת הסימטריה וההקבלה בין הברכות השונות[4].

ד. השבטים הנבחרים

יוסף ויהודה על פי תהילים ועל פי דברי הימים

נעבור כעת למימד המכריע בברכות - הבחירה במנהיגות. הקושי הגדול בהבנת ברכות יעקב בהקשר זה טמון בכך שלמעשה נראה שהוא בוחר בשני מנהיגים, כלומר הוא איננו מכריע מיהו המנהיג, כיוון שביטויי הבחירה נמצאים גם אצל יהודה וגם אצל יוסף:

יהודה: "אתה יודוך אחיך", "ישתחוו לך בני אביך", "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (ח,י).

יוסף: "מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל", "ולקדקד נזיר אחיו" (כד,כו).

נראה שיש כאן המשך מכוון של המגמה עליה הצבענו בפרק הקודם: יעקב מתכוון לפזר את מוקדי הכח. עוד נשוב לתשובה זו, אך קודם לכן נבחן פתרונות אחרים.

חז"ל[5] דיברו על שני דגמים אידיאליים של מנהיגות: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד (שהיה מזרע יהודה[6]). ישנם שני דגמים של מנהיגות מפני שהמשיח הרי הוא מלך, קרי - מנהיג, ויש שתי צורות טיפוסיות למנהיגות כזו: משיח בן יוסף עסוק בבעיות החומריות, ומשיח בן דוד מופקד על המנהיגות הרוחנית. כלומר, חז"ל שמו לב לכך שיש אצל יוסף ויהודה שתי צורות של מנהיגות, שיבואו לידי ביטוי דווקא בגילויים נעלים של האנושות. האם ניתן למצוא לכך ביטוי כבר בברכתו של יעקב?

תחילה, נבחן את הדברים לפי התייחסויות שונות במקרא עצמו.

המקור הראשון הוא מתהילים ע"ח:

(נד) וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ:
(נה) וַיְגָרֶשׁ מִפְּנֵיהֶם גּוֹיִם וַיַּפִּילֵם בְּחֶבֶל נַחֲלָה וַיַּשְׁכֵּן בְּאָהֳלֵיהֶם שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
(נו) וַיְנַסּוּ וַיַּמְרוּ אֶת אֱלֹוקים עֶלְיוֹן וְעֵדוֹתָיו לֹא שָׁמָרוּ:
(נז) וַיִּסֹּגוּ וַיִּבְגְּדוּ כַּאֲבוֹתָם נֶהְפְּכוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה:
(נח) וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ:
(נט) שָׁמַע אֱלֹוקים וַיִּתְעַבָּר וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל:
(ס) וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם:
(סא) וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד צָר:
(סב) וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר:
(סג) בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ:
(סד) כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה:
(סה) וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן אֲדֹנָי כְּגִבּוֹר מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן:
(סו) וַיַּךְ צָרָיו אָחוֹר חֶרְפַּת עוֹלָם נָתַן לָמוֹ:
(סז) וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר:
(סח) וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב:
(סט) וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם:
(ע) וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן:

(עא) מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ:
(עב) וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם:

אני מבקש להתמקד בעיקר בפסוקים המודגשים. פרק זה הוא מעין סקירה היסטורית בעלת לקח דתי-מוסרי, ואנו נתמקד רק בהצגתו את היחס של ה' לשבטים הנבחרים. הכתוב מקביל את המהלך של נטישת שילה ובחירת ציון למהלך של נטישת יוסף ובחירת יהודה. המשמעות היא מרחיקת לכת: כשם שבחירת שילה היא זמנית וחולפת, כך גם בחירת יוסף היא זמנית וחולפת. וכשם שיש כאן כרוניקה היסטורית ברורה בין שילה המוקדמת למקדש המאוחר, כך גם בחירת יוסף היא מוקדמת בזמן ונדחית מפני בחירת יהודה.

לפי פירושו של ספר תהילים, הבחירה היא כפולה ודיאכרונית: יש פרק היסטורי שבו זכה יוסף להנהגה, ואחר כך זוכה יהודה.

המקור השני הוא מספר דברי הימים פרק ה:

(א) וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה:
(ב) כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף:

בפסוקים אלו יש הבהרה מדויקת של חלוקת התפקידים והמעמד:

ראובן הוא הבכור לפי זכותו הטבעית, אך בחללו יצועי אביו (בהעתקה מדברי יעקב בפרשתנו [מט:ד]) נתנה בכורתו לבני יוסף. גם כאן התייחסות מפורשת לדברי יעקב בפרשתנו: "כראובן ושמעון יהיו לי" (מח:ה). כעת הפסוק מבהיר את חלוקת התפקידים בין יהודה לבין יוסף: אמנם יהודה "גבר מאחיו" (בהתאם לדברי יעקב "ישתחוו לך בני אביך"[מט:ח]), אבל הבכורה ניתנה ליוסף. נקל להסביר תיאור זה על פי שיטת האבן עזרא (מח:טז), המסביר שיוסף היה האח היחידי הנוסף הראוי לבכורה, שכן רק הוא פטר (ראשון) לרחם, כבכורה של רחל, ולכן כאשר ראובן נדחה מן הבכורה היא ניתנה ליוסף; הביטוי הפורמאלי של בכורה הוא כפל נחלה, ויוסף אכן זכה בכפל נחלה במקום ראובן. לעומת זאת, המנהיגות במובן של שלטון ומלכות ניתנה ליהודה.

פסוקים אלו מדברי הימים מודעים לבעיה שיש בהבנת בחירתו של יעקב, והם נותנים לה תשובה מדויקת. יש להבחין בין בכורה המעניקה זכויות, שניתנה ליוסף, לבין המנהיגות שניתנה ליהודה.

יוסף ויהודה על פי ברכות יצחק ליעקב

כיון נוסף, הממשיך את הכיוון של הפסוקים בדברי הימים, אני מעוניין להציע מתוך השוואת ברכתו של יעקב לבניו לברכתו של יצחק ליעקב. טיפלנו בשיעור לפרשת תולדות במערכת של שלוש הברכות בהן נתברך יעקב, והסברנו שרק הברכה שנייה והשלישית נועדו לבחור אותו על פני עשו. בנקודה זו קיימת הבחנה ברורה בין כוונתו של יצחק אבינו בברכתו ליצחק לבין כוונתו של יעקב בברכתו לבניו. יצחק בברכתו השנייה קובע כי ברכת אברהם, דהיינו הבחירה האלוקית על החובות והזכויות היוצאות ממנה, תהיה שייכת ליעקב לבדו; יעקב בפנים ועשו בחוץ. יעקב, לעומתו, מברך את בניו מתוך כוונה שכולם יהיו חלק מן הבחירה האלוקית, והברכה תתחלק בין כולם. האסטרטגיה של חלוקת הברכות בין השבטים מבטיחה שכולם יהיו בכלל ההבטחה והברכה האלוקית; כל אחד זוכה לנתח לפי הראוי לו.

איני יודע אם יעקב הבין זאת כבר כאשר נולדו השבטים, וודאי לא ברור אם האחים הבינו זאת. נראה, כי הסכסוך הגדול בין יוסף לאחים נבע מן החשש שמי שלא ייבחר - יידחה. אפשר שהעדפתו של יוסף על ידי יעקב התפרשה על ידי האחים כמאיימת על עצם קיומם כחלק מהמשפחה או העם הנבחרים על ידי ה'; הם ודאי לא ידעו את מה שאנו יודעים בחכמה שלאחר מעשה, שהמשפחה כולה הפכה למבנה היסוד של עם ישראל, שעל כן זה הוא שמו, שכן ישראל הוא האב היחידי שכל בניו נבחרו, בניגוד לאברהם ויצחק. אם התבוננו האחים בנסיון ההיסטורי-משפחתי שלהם, הם ראו את גורלם של ישמעאל ושל עשו, וחששו מגורל דומה. דומה שיעקב הבין את סוד הקמת העם, שהוא הכלה של כל היסודות השונים בתוך המשפחה, ללא דחייה, ורק פעולתו למען אחדות המשפחה, שבאה לידי ביטוי גם בברכות, אפשרה את קיומם המשותף של כל השבטים כחלק מן ההבטחה לעם ישראל.

הבעיה הקשה ביותר היא בעיית בחירת המנהיגות: חלוקה של נכסים אין לה משמעות של העדפה או דחייה, אבל מנהיגות הניתנת למי מן הבנים יכולה להתפרש על ידי האחרים כדחייתם. כיצד מנע יעקב רושם זה? מה הוא עשה כדי שהכרעתו ביחס למנהיגות לא תיהפך לפרובלמטית מבחינת היחסים המשפחתיים?

דומני שאת התשובה לכך נמצא כאשר נתבונן בברכות יעקב ליהודה וליוסף ונקבילן לברכות יצחק לעשו. כאמור, הכוונה היא רק לברכה שניתנה ליעקב המחופש לעשו, ברכה שיעודה הוא הנחלת הבכורה, ושכפי שפירשנו בשיעור לפרשת תולדות, אין בה הכרעה לגבי הבחירה המהותית.

 

שפע

שלטון

ברכת יצחק ליעקב (בראשית כז)

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹוקים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ (כח).

יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ (כט)

ברכת יעקב ליהודה (בראשית מט).

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה (יא.)

יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ (ח.)

וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים (י).

ברכת יעקב ליוסף (בראשית מט)

מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרֲכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם.

בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי (כה-כו).

 

מתוך הקבלה זו, דומני, אפשר להבין היטב את כוונתו של יעקב אבינו. יעקב מעביר את הברכה שניתנה לו כבכור לבניו. זו, כאמור, אותה ברכה שאינה מעידה כלל על רצון לדחות מי מהבנים. יעקב ניצב בפני שני בכורים: הבכור של לאה, והבכור של רחל. הבכור של לאה הוא יהודה, שהרי ראובן שמעון ולוי נדחו, והבכור של רחל הוא כמובן יוסף. אחדות המשפחה תלויה בחלוקה של הברכה, כך שכולם זוכים בברכה וכולם תלויים אחד בשני; אין טעם בשלטון ללא שפע וברכה כלכלית, ואי אפשר ליהנות מפרות השפע ללא שלטון חזק ונבון, כלומר ללא מלכות ומנהיגות. אולם, כפי שראינו קודם, יעקב איננו מחלק את הברכות באופן שרירותי רק כדי לשמור על ההגינות והאחדות. החלוקה של הברכה מכוונת למעלותיהם הבולטות של הבנים עצמם. כל אחד זוכה להתברך בתחום בו הוא הוכיח את עצמו כמוכשר במיוחד; כל ברכה - לפי מידתו של המתברך. יהודה, שהוכיח את מנהיגותו כלפי האחים וכלפי יוסף בייצגו אותם ובעמדו לפניו, זוכה לירושת המנהיגות, ואכן מלכות ישראל היא מלכות דוד הנצחית. יוסף, שהוכיח את כוחו במישור החומרי על ידי יכולת הארגון הכלכלית, זוכה בשפע הכלכלי. ואכן, נחלות אפרים ומנשה גדולות ומבורכות הנה, לעומת חלקה הגדול של נחלת יהודה, שהיא במדבר, וברכתו העיקרית היא בגפנים (איזור הרי יהודה מבורך בכרמים)[7]. כמו כן, גם כאשר יוסף זכה למלכות, היא הייתה זמנית ובדרך כלל כושלת (מלכות שאול).

מתוך כל דברינו אנו יכולים להבין את ההבחנה החזלי"ת, כפי שהיא התפרשה בדורות המאוחרים (עיינו הערה מספר 5), בין משיח בן יוסף שאחריותו כלפי המימד החומרי, לבין משיח בן דוד, שמלכותו מלכות הצדק האלוקי, מלכות הנצח.

ה. אחדות המשפחה

מובן שיש בברכתו של יעקב מרכיב נבואי, שהרי השבטים זכו לנחלות ולירושה כפי שבירכם יעקב, לפחות במקום שאנו יודעים את תולדותיהם. כמו כן, ב"אחרית הימים" (על פי לשונו של יעקב בתחילת הברכות [מט:א]) קרי בזמנים מאוחרים יותר, האירועים אותם שניבא או צפה יעקב לשבטי ישראל אכן התרחשו. אולם, לפי פירושנו חשיבותה הכבירה של ברכת יעקב היא בחלוקת מאוזנת של הברכות השונות בין השבטים באופן שישמור על אחדות המשפחה וייתן לכל שבט ושבט מעלה מיוחדת, בלא להפר את האיזון בין הכוחות השונים. תודות לברכתו של יעקב נשארו השבטים כולם שבטי י-ה, שבטי ישראל.

שלב נוסף ביצירת האחדות הפנימית שמתוכה נתהווה ישראל כעם אירע לאחר מותו של יעקב, כאשר האחים הוכיחו אחד לשני שלא תחרות ודחייה תהיה ביניהם אלא דאגה ואחריות, לפי מורשת ישראל אבא:

(טו) וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:
(טז) וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר:
(יז) כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹוקי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו:
(יח) וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים:
(יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹוקים אָנִי:
(כ) וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹוקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב:

(כא) וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם: (פרק נ)


[1] לנוהגים להדפיס את השיעורים - מומלץ להדפיס שיעור זה בצבע.

[2] עיינו יהושע יט:י-לט, ובאטלס דעת מקרא עמוד 143.

[3] עיינו יהושע שם מ-מח, יג:כד-כט, ובאטלס דעת מקרא שם.

[4] נקודה זו האיר לי לפני שנים ידידי ורעי ר' יוני גרוסמן שליט"א.

[5] עיינו סוכה נב.-נב:; קול התור, בני ברק תשנ"ד (בעריכת י' רבלין) עמודים 35-36; מאמרי הראי"ה, "המספד בירושלים"; אורות ישראל ו:ו.

[6] עיינו דברי הימים א', ב:ג-ד, ט-טז.

[7] עיינו יהושע טו:א-יב, טז:א-ח, יז:א-יא, וכן באטלס דעת מקרא שם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)