וילך | הקהל

היכן היו כולם במעמד הר סיני? לפי הפשט רק דור יוצאי מצרים זכה לכך; על פי מדרש מוכר, נכחו במעמד הר סיני נשמות כל היהודים שבכל הדורות. בשיעורנו השבוע נראה, תוך עיון בפרשת וילך, כיצד עוזרת מצוות הקהל לגשר על הפער שבין הפשט לבין הדרש.

פתיחה

לימודנו בספר דברים התמקד עד כה בנאום המרכזי של משה רבנו [פרקים ה'-כ"ו], המפרט את המצוות שצריכים בני ישראל לשמור בארץ. שיעורנו לפרשת ניצבים עסק בנאום הסיום של משה [פרקים כ"ט-ל'] והראינו כיצד הוא מהווה, למעשה, מסקנה הולמת לנאום המרכזי.

ניתן היה לצפות שבשלב זה, לאחר שמשה סיים את תפקידו ונאם את נאומיו לעם, לכמה פסוקי סיכום שינעלו את ספר דברים. וזה אכן מה שקורה לכאורה בתחילתה של פרשת וילך: משה נפרד מהעם ומסביר מדוע הוא מנוע מלהיכנס לארץ [ל"א; א], מציג בפני העם את מחליפו - יהושע - [ג-ח] ומוסר את ספרי התורה (שאת מצוותיה סיים זה עתה ללמד את בני ישראל) ללוויים ולזקנים.

זה היה יכול להיות סיום הולם לספר דברים, אך הפרשה והספר אינם מסתיימים כאן. החטיבה הבאה בפרשה [פסוקים י-יג] היא מצוות הַקְהֵל (הציווי לאסוף את העם אחת לשבע שנים ולקרוא באוזניהם את התורה). לכאורה אין זה מקומה הראוי של המצווה: האם לא שמענו כבר את כל המצוות מפי משה? האם לא סיים משה לכתוב ולמסור לעם את העותק הסופי והמלא של ספר התורה? מדוע לא נכללה מצוות הקהל בפרשת ראה, יחד עם כל שאר מצוות "המקום אשר יבחר ה' " (שימו לב במיוחד לפסוק יא, ועיינו גם בשיעורנו לפרשת ראה)?

כדי להבין מדוע מוזכרת מצוות הקהל דווקא כאן עלינו לשוב לפרשת כי-תבוא (ולספר שמות) ולחשוף את הקשר היסודי שבין מצוות הקהל ובין מעמד הר סיני.

מברית סיני לברית הר עיבל

מיד לאחר סיום הנאום המרכזי בפרשת כי-תבוא מצווה משה את בני ישראל להתכנס למרגלות הר עיבל ביום שבו יעברו את הירדן, ושם:

· לכתוב את המצוות שבספר דברים על מנת שייקראו ויילמדו.

· לבנות מזבח ולהקריב עולות ושלמים.

· לקיים טקס כריתת ברית, הכולל את הקראת פרשת התוכחה.

[חשוב לשים לב להבדל בין תוכנו של הנאום המרכזי לבין תוכנה של פרשת התוכחה: הנאום המרכזי מפרט את המצוות שעל בני ישראל לשמור בארץ, ואילו פרשת התוכחה מפרטת את השכר על שמירת המצוות ואת העונש על הפרתן; לכן באה פרשת התוכחה מיד לאחר הנאום המרכזי.]

מה מטרת הברית בהר עיבל? על כך ניתן ללמוד מן ההקבלה הברורה שבין הטקס בהר עיבל ובין הטקס שנערך ארבעים שנה קודם לכן בהר סיני, המתואר בפרשת משפטים [שמות כ"ב; ג-יא]. שם אנו מוצאים כי משה:

· כותב את המצוות וקורא אותן באוזני העם.

· בונה מזבח ומקריב עולות ושלמים.

· מקיים טקס כריתת ברית.

[שימו לב שגם בהר סיני ניתנה תוכחה, כפי שמסופר בפרשת בחקתי, וראו הסברו של חזקוני למונח "ספר הברית" שבשמות כ"ד; ז.]

כיוון שרוב בני הדור העתיד להיכנס לארץ לא נכחו במעמד הר סיני ובטקס כריתת הברית המקורי, היה עליהם לחוות מחדש את "מעמד הר סיני" בהר עיבל, בעמדם למלא את המשימה שהוטלה במקור על הוריהם, יוצאי מצרים.

מהר עיבל להקהל

באופן דומה ניתן להסביר את מיקומה של מצוות הקהל בפרשת וילך. אין צורך לומר כי ברית הר סיני מחייבת את כל הדורות; ולמרות זאת היה צריך לשחזר את החוויה ארבעים שנה אחר כך בהר עיבל. זהו בדיוק גם תפקידה של מצוות הקהל: לשחזר את מעמד הר סיני עבור כל הדורות העתידים לבוא בארץ ישראל. מדי שבע שנים חוזר עם ישראל וחווה את מעמד הר סיני כאשר הגברים, הנשים והטף מתכנסים כולם בבית המקדש בחג הסוכות לשמוע את קריאת התורה, בדיוק כמו שנעשה שנים קודם לכן בהר סיני ובהר עיבל. פרשנות זו נתמכת בהסבר של התורה עצמה למצוות הקהל:

"הקהל את העם האנשים הנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' א-להיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' א-להיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עֹברים את הירדן שמה לרשתה" [דברים ל"א; יב-יג].

עולות ושלמים - עלייה לרגל

אמנם כדי שההקבלה תהיה שלמה, יש לצפות לציווי להקריב עולות ושלמים - בדיוק כפי שהיה במעמד הר סיני. מדוע, אם כן, אין ציווי כזה במסגרת מצוות הקהל? ייתכן שהסיבה לכך היא מועד קיום המצווה - בחג הסוכות, שבו חייב כל יחיד להקריב עולה ושלמים כחלק ממצוות העלייה לרגל [ראו ט"ז; טז-יז ובמסכת שקלים]. הבאת הקרבנות על ידי העולים לרגל משלימה את המוטיב החסר ליצירת ההקבלה למעמד הר סיני.

מדוע דווקא כאן?

כעת גם ניתן להבין מדוע מוסר משה לבני ישראל את מצוות הקהל דווקא כאן, יחד עם מסירת ספר התורה ללוויים ולזקנים: מצוות הקהל אינה מצווה רגילה ברשימת המצוות שבספר דברים; היא נועדה, למעשה, להבטיח את שמירת כל המצוות שבספר - אותה מטרה שלשמה מסר משה את ספרי התורה ללוויים ולזקנים.

מטרה מקבילה

הצורך ללמד את המצוות במעמד של התכנסות לאומית מבטא היבט חשוב נוסף של מתן תורה. מטרתן הסופית של המצוות בספר דברים אינה רק עיצוב מערכת היחסים שבין כל יחיד ובין ה' אלא יצירת "עם קדוש" בארץ ישראל - אומה שתייצג את ה' בעולם.

תפיסה זו נתמכת על ידי הקבלה נוספת - בין מצוות הקהל ובין תיאור מעמד הר סיני בספר דברים [ד'; ה-יד], בפרשייה המציגה את תכלית שמירת המצוות:

"ראה לִמדתי אתכם חֻקים ומשפטים כאשר צִוַּני ה' א-להי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה. ושמרתם ועשיתם כי הִוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים... כי מי גוי גדול אשר לו א-להים קרֹבים אליו כה' א-להינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חֻקים ומשפטים צדיקִם ככל התורה הזאת אשר אנכי נֹתן לפניכם היום".

הפרשייה ממשיכה בציווי שלא לשכוח את מעמד הר סיני:

"רק השמר לך ושמֹר נפשך מאֹד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחֹרֵב, באמֹר ה' אלי הקהל לי את העם ואשמִעֵם את דברי אשר ילמדון ליראה אֹתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון".

הביטויים המודגשים מקבילים בבירור לביטויים מפרשת הקהל:

"הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' א-להיכם... ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' א-להיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עֹברים את הירדן שמה לרשתה" [ל"א; יב-יג].

הקבלה נוספת בין מעמד הר סיני ובין מצוות הקהל מצויה בי"ח; טז, שם מכנה התורה את מעמד הר סיני "יום הַקָּהָל". הקבלות אלו מורות בבירור על הקשר בין מצוות הקהל ובין מעמד הר סיני.

המשכיות יהודית

על רקע ההקבלה הזו ניתן להבין גם את המדרש כי נשמות בני ישראל שבכל הדורות נכחו במעמד הר סיני. כל יהודי הוא חוליה בשרשרת הדורות הנמשכת ממעמד הר סיני בחתירה להגשמת ייעודו של עם ישראל. מצוות הקהל באה להשריש ולהטביע בכל דור את התחושה הזו על ידי "שחזור" חוויית מעמד הר סיני.