ויצא | יעקב כאברהם

שיעור השבוע הוא סיכום קצר של מאמרי: "בין אברהם ויעקב בספר בראשית", שפורסם במגדים כז

בפרשת השבוע אנו נתקלים באחת מן ההפתעות הגדולות שבספר בראשית - יעקב עוזב את ארץ כנען ופונה לחרן, למשפחתה של רבקה.

זוהי הפתעה גדולה עד מאד, שהרי משפחת אברהם מקפידה שלא לעזוב את הארץ. כך משביע אברהם את עבדו, שלא ישיב את בנו בשום פנים לחרן, וכך מדגיש הקב"ה ליצחק בשעה שזה חושב לרדת באופן זמני למצרים: "אל תרד מצרימה, גור בארץ הזאת". לכאורה, ממש כשם שנאסר על יצחק לצאת מן הארץ, כך אף ליעקב, ממשיך דרך אברהם, אסור לצאת מן הארץ, שהרי ברכת ה'החלה להתממש עם זרע אברהם הנבחר.

מדוע, אם כן, מאפשר ה' ליעקב, ואף מעודד אותו (חלום הסולם) לעזוב את הארץ ולברוח חרנה? (הכתוב כמו מבקש להדגיש הפתעה זו מתבטא: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". שים לב - לא רק הולך לחרן אלא עוזב את באר שבע!).

בבואנו לבחון עזיבה זו של יעקב, דומני כי אנו נזכרים במעשי סבו - אברהם.

הדבר עולה מתוך שתי השוואות בסיסיות:

1. התגלותו הראשונה של הקב"ה לאברהם גוררת צו ברור-"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (י"ב, י). כאן מתבקש אברהם להתנתק מעברו, כלומר מארצו וממשפחתו. אף יעקב נפרד מארצו וממשפחתו (בעקבות המריבה עם אחיו - עשו), ואף הוא עושה זאת בראשית דרכו. כשיעקב מצטווה מפי אמו ואביו לנטוש את ארצו, אנו קוראים ביטויים המזכירים לנו את נטישתו של אברהם: "ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן" (כ"ז, מג), ומיד שוב-"קום לך פדנה ארם...וקח לך משם אשה" (כ"ח, ב) [ראוי להדגיש, כי מילת השייכות "לך" המופיעה הן אצל אברהם (לך לך) והן אצל יעקב (ברח לך), אינה מופיעה בצמוד לתיאור עצם, אלא לתיאור פעולה, דבר שבמבט ראשון נראה תמוה ודורש הסבר. ראה על כך רש"י, רמב"ן ורד"ק במקום].

2. מעבר להשוואה זו, שנאמרת כרמז, אנו קוראים על ביטוי אחר המקשר את שתי הפרדות בעבותות חזקות. בצמוד לציווי על הניתוק נאמרת לשני האבות ברכה. אצל אברהם שהמצווה הוא הקב"ה, הוא אף המברך. אצל יעקב, מעבר לברכת המצווה (יצחק), מקבל יעקב ברכה מיוחדת מאת הקב"ה. ראוי להדגיש כי זוהי התגלותו הראשונה של ה' ליעקב, כהתגלותו הראשונה שלה' לאברהם. בשתי הברכות קיים ביטוי יחידאי, הנמצא רק בשני מקומות אלו. אצל אברהם: "ואעשך לגוי גדול...ונברכו בך כל משפחת האדמה"(י"ב, ג), ואצל יעקב: "והיה זרעך כעפר הארץ...ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך" (כ"ח, יד). ביטוי זהה, הנאמר רק בשני מקומות אלו אומר דרשני, או מדויק יותר, רומז לקורא את פרשת פרדת יעקב מארצו, שייזכר בפרדתו של אברהם מארצו.

והנה, מעבר להשוואת ניתוק יעקב מבית אביו להשוואת ניתוקו של אברהם, ממשיך הכתוב ומשווה בין שני אבות אלו, אף בשיבתו של יעקב ארצה. כשם שה' ציווה על אברהם - "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך"(י"ב,י), כך הוא מצווה את יעקב: "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך"(ל"א, ג). ואמנם, בבואנו לבחון את הגעתם של יעקב ואברהם לארץ כנען, אנו מוצאים דגם זהה באופן מפתיע: אברהם נכנס לארץ בשלושה מסעות: ראשון עד לשכם, שם בונה אברהם מזבח. שני לבית אל, שם שוב בונה אברהם מזבח, ובשלישי מדרים אברהם לחברון, ובונה שם את מזבחו השלישי. אלו הם כל המזבחות שבונה אברהם שמטרתם קריאה בשם ה' (תכלית המזבח הנוסף שנבנה בספור העקידה שונה לחלוטין ואינו מענייננו כעת).

יעקב עושה דרך זהה לחלוטין: הוא קונה חלקת אדמה בשכם ובונה שם מזבח לה, אח"כ הולך לבית אל ובונה מזבח נוסף, ומשם ממשיך דרומה ומגיע לחברון. אלו הם כל המזבחות שמקים יעקב וזהו מסע חזרתו ארצה. (כנראה בחברון יעקב אינו מקים מזבח משום שהוא מצטרף ליצחק אביו והמזבח שבחברון עודנו פעיל).

כך אם כן, עזיבתו של יעקב והברכה שהוא מקבל אז מפי ה', מוצגת על רקע עזיבתו של אברהם את בית הוריו, ואף חזרת יעקב ארמה מזכירה עד מאד את הגעתו הראשונית של אברהם לארץ.

לשם הדיון הכולל ברצוני להציג עוד שתי השוואות חשובות בין שני האבות הללו, למרות שהשוואות אלו חורגות מפרשתנו:

1. בניגוד ליצחק שמקבל מלכתחילה את שמו מאת ה', שמו של אברם משתנה לאברהם בדבר ה', וכך גם שמו של יעקב משתנה לישראל בדבר ה'. בשני המקומות שינוי השם גורר בעקבותיו פציעה גופנית; אברהם מצטווה על ברית המילה, ויעקב הוא ישראל "צולע על ירכו".

פציעה זו חורגת מסיפורי האבות הפרטיים אל עבר האומה כולה, ובשני המקומות אנו מוצאים ציווי על זרע האבות: מחד לעשות ברית מילה, ומאידך לא לאכול את גיד הנשה.

הברכה הנאמרת לאבות בשני המקומות נאמרת בצורה זהה:

לאברהם (י"ז, א-ז):

וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני א -ל ש -ד י
ולא יקרא עוד את שמך אברם
והיה שמך אברהם...
והפרתי אתך במאד מאד ונתתיך לגוים
ומלכים ממך יצאו

ליעקב (ל"ה, י-יא):

ויאמר לו אלהים אני א -ל ש-ד י
לא יקרא שמך עוד יעקב
כי אם ישראל יהיה שמך
פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך
ומלכים מחלציך יצאו

2. אברהם מצטווה לעקוד את בנו את יצחק, אשר נולד לו, לאחר סבל ארוך, מאשתו העקרה. יעקב נפרד אף הוא מבנו האהוב יוסף, אשר נולד לו, לאחר שנים של ציפייה, מאשתו רחל.

ביטויים רבים מקשרים בין הורדתו של יוסף מצרימה לעלייתו של יצחק במעלה הר המורייה, בין פרדת יוסף מיעקב לכמעט פרדה של יצחק מאברהם.

סיפור העקדה מתחיל בפניית ה' לאברהם ובתגובתו (המורה על זריזות מיוחדת) - "ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני" (כ"ב, א). כך אף סיפור מכירתו של יוסף - "ויאמר ישראל אל יוסף...ויאמר לו הנני" (ל"ז, יג). לאחר מכן מופיע הציווי עצמו: אצל אברהם - "קח

נא את בנך...ולך לך" (כ"ב, ב), ואצל יעקב - "ויאמר לו לך נא" (ל"ז,יד). אברהם עושה כאשר נצטווה וביום השלישי "וירא את המקום מרחק" (כ"ב, ד). אף יוסף מבצע את שליחות יעקב, וכשהוא מגיע לדותן כתוב "ויראו אתו מרחק" (ל"ז, יח). רגע לפני מיתת יצחק פונה אל אברהם מלאך מן השמים ואומר לו:"אל תשלח ידך אל הנער" (כ"ב, יב), ורגע לפני שמבצעים האחים את זממם והורגים את יוסף פונה אליהם ראובן ואומר: "ויד אל תשלחו בו" (ל"ז, כב). במקום יצחק נשחט בסופו של דבר איל, ובמקום יוסף שוחטים האחים שעיר עזים. בסיום סיפור העקדה נאמר "וישב אברהם אל נעריו" (כ"ב, יט), ולאחר מכירתו של יוסף, ראובן רואה שהנער איננו בבור ואז כתיב:"וישב אל אחיו". כתוצאה ממעשה העקדה פונה המלאך לאברהם ואומר לו "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (כ"ב, יב). ביטויים אלו עתידים להופיע בתוצאת מכירתו של יוסף לפוטיפר המצרי עת יוסף נענה בשלילה להצעת אשת פוטיפר: "ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך... וחטאתי לא-להים" (ל"ט, ט).

ביטויים דומים אלו מקשרים בין שתי פרדות בן מאביו: פרדתו של יצחק מאברהם, שכמעט והתקיימה בפועל אך בסופו של דבר נמנעה, ופרדתו של יוסף מיעקב שאמנם התגשמה במציאות, אך גם זו התבררה בסופו של דבר כמוטעית, וחזר האב לחבוק את בנו.

ההשוואות בין יעקב לאברהם שסקרנו עד כאן דורשות הסבר ופשר. ובעיקר ברצוני להסביר את התמיהה הבסיסית שבפרשה שלנו, עזיבת יעקב את ארץ כנען וחזרתו לעיר הולדת אברהם.

נראה, כי יעקב חוזר (כמעט) על כל מעשי סבו, ומהווה מעין אברהם נוסף. אמנם ישנם הבדלים משמעותיים בין השניים (בעיקר האקטיביות והמודעות המאפיינים את אברהם, מול הפאסיביות והכניעה למציאות המאפיינים את יעקב), אך בסיס המאורעות קיים אצל שני האבות. הדבר המשמעותי ביותר הוא יציאתו של יעקב חרנה. בזה כאמור, שב יעקב אל מולדתו של אברהם,לארם נהריים, וכאילו פותח מחדש את מהלך יציאת האבות לארץ כנען. כאמור, הליכתו מחרן לארץ ישראל, מקומות החנייה בארץ ובניית המזבחות בה, חוזרים במדויק על הגעתו של אברהם לארץ.

נראה, כי יעקב מהווה מעין התחלה מחודשת של תהליך כינונו של עם ישראל. יעקב ניצב במקביל לאברהם כפותח שוב את הדרך החדשה, ולא רק כממשיכה.

לשם הסבר העניין, עלינו לבחון את תהליך בחירת הזרע ודחייתו במשפחת אברהם. תחילה נפרד לוט ובוחר לו את סדום כמקום מגוריו. אין זו דחייה במובן הרגיל, אלא החלטה של לוט כי הוא איננו מעוניין להמשיך לנדוד עם אברהם, ומעדיף את הישיבה בסדום שהיא "כגן ה' כארץ מצרים" (י"ג, ח-יב).

ישמעאל נדחה אמנם מפני אחיו יצחק, אך אין זו דחייה במובן הנוקב של המילה. יצחק וישמעאל אינם עומדים זה לצד זה בתחרות מי יזכה ויירש את אברהם מבחינה תרבותית ורוחנית. עוד לפני לידתו של יצחק אומר ה' לאברהם, שלא ישמעאל - בן השפחה, יהיה היורש וממשיך הדרך, כי אם בן משותף של אברהם ו'אשתו הראשונה' - שרה:

"והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו... ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה (י"ז, טו-כא).

הבן שעמו הקב"ה עתיד להמשיך את הברית הוא יצחק, ואף עם "זרעו אחריו". איננו פוגשים אם כן מאבק על המשכיותו של אברהם בין בניו, שהרי מלכתחילה ברור כי אין בן השפחה ניצב כמתמודד עם בן הגבירה, ישמעאל אינו מהווה אלטרנטיבה לזרע בשום שלב (למעט בתודעתו של אברהם).

דחיית בן, במובן העמוק והנוקב, מתקיימת רק בין יעקב ועשו. שניהם בנים של יצחק ורבקה, ואפילו תאומים הם. אין סיבה ראשונית לבחור בזה ולא בזה, וכמובן אין סיבה ראשונית לבחור כלל. זרעו של אברהם כולל את יצחק ובניו; ברית עולם הוקמה בין הקב"ה ובין יצחק וזרעו, ובפשטות הכוונה לכל זרעו. ממש כשם שכל בני יעקב בונים יחדיו את משפחת אברהם(למרות המאבקים הפנימיים ביניהם), כך היינו מצפים שכל בני יצחק ייכללו בברכת הארץ והזרע שקיבלו אברהם ויצחק, להם ולזרעם.

דומה שלזה רומז ר' נחמיה במדרש:

"תני בשם ר' נחמיה: ראויה היתה רבקה שיעמדו ממנה י"ב שבטים. הה"ד ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך וגו'. שני גוים - הא תרין, ושני לאומים - הא ארבעה, ולאום מלאום יאמץ - הא שיתא, ורב יעבד צעיר - הא תמניא, וימלאו ימיה ללדת - הא עשרה, ויצא הראשון אדמוני - הא חד עשר, ואחרי כן יצא אחיו - הא תרין עשר..." (בראשית רבה תולדות פרשה ס"ג כ"ב).

רבקה אמורה הייתה להעמיד את עם אברהם. מבחינה מהותית, שני בניה מקבילים לשנים עשר בניו של יעקב בהמשך, אשר הקימו את עם ישראל, למרות מאבקים ומתחים שהיו ביניהם.

אלא, שבין יעקב ועשו בוקע ועולה שבר משמעותי ומהותי, למרות שהן עשו והן יעקב אמורים היו לבנות את בית ישראל (שבשלב זה יש לקוראו בית יצחק), אלא שחל משבר וטרף את המהלך בעודו באבו.

יש בעשו המשך טבעי ליצחק (במובן קיום הברכה וההיאחזות בארץ), ממש כשם שיש ביעקב (שממשיך להיות "ישב אהלים" כאבותיו), ודווקא שילוב בין שניהם, יוכל להגשים את הברכות שקיבל אברהם - היאחזות בחלקת הארץ, ומימושה של ברכה ל"כל משפחות האדמה".

בין אם סיבת המשבר נעוצה במעשיו ובאופיו של עשו שריחקוהו (וממילא בחרה ההשגחה העליונה בממשיך אחד - יעקב), ובין אם דווקא מעשי יעקב - קניית הבכורה וגנבת הברכות, הם ששיבשו את המהלך התקין, ושוב לא ניתן לקיים שותפות אמתית בין שני האחים, בין כך ובין כך - שבר הוא. הפרדה בין אלו היא פרדה קשה ומכאיבה. המהלך הפשוט קרס, ובלית ברירה על ה"אבות" להתחיל שוב!

יעקב עוזב את ארץ כנען למרות פחדו הגדול של אברהם שדבר זה יקרה לאחד מבניו, ממשיכי דרכו, מפני שהמהלך המתוכנן קרס. אחד מבני אברהם ויצחק איננו נכלל בבריתו של הקב"ה עם אברהם וזרעו. דבר זה מזקיק את יעקב לצאת שוב לחרן ולהתחיל בהליכה מחודשת אל ארץ כנען. יעקב עתיד לחזור על הליכתו של אברהם, ולעבור על בשרו ועל נפשו את ייסורי הלידה שעבר סבו, מפני שגם יעקב, כאברהם, מהווה אב ראשון לאומה הישראלית שעתידה לקום.

התורה מתמקדת ביצחק, רק לאחר פטירתו של אברהם,שהרי כל עוד אברהם בחיים, שכינה עמו (מבחינה ספרותית, ולאו דווקא הסטורית). יצחק עולה לבימה רק לאחר מותו - "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו" (כ"ה, יא). לעומת זאת, עולה יעקב על בימת הסיפור, בעוד יצחק בחיים. בעזיבתו של יעקב את הארץ, ובהליכתו לקראת ההתחלה המחודשת, "עוזבת" התורה את יצחק ומוליכה אותנו עם יעקב ונדודיו. התמקדות התורה - התמקדות השכינה היא, ומעתה הקב"ה יתגלה ליעקב, ולא עוד ליצחק!

אם אמנם מלכתחילה, אמורים היו יעקב ועשו להוות המשך ליצחק. אך בשל שינוי שנכפה על התכנון המקורי, החל יעקב במלאכת הקמת הזרע, שיירש את ארץ כנען, ברור מדוע התחלה חדשה זו קוטעת את הרצף הצפוי, ויצחק עוזב את הבימה בטרם עת. כשיוצא יעקב לחרן מעירים חז"ל ש"הצדיק שבעיר הוא זיוה, הוא הדרה הוא שבחה. פינה משם פינה זיוה, הדרה, ושבחה" (בראשית רבה ויצא פרשה ס"ח י"ב). זאת למרות הישארותו של צדיק אחר בארץ - יצחק! שהרי השכינה גולה עם יעקב אל עבר ייסודו של עם ישראל.

לאור דברים אלו מתברר גם מיעוט הספורים על יצחק בין האבות. מיעוט סיפורי הכתוב על יצחק לא מעיד על חיסרון חלילה, אלא אדרבא: יצחק הוא האב ה"נורמלי". הבן הממשיך את דרך אבותיו, כשאין סיבה מיוחדת לבחירה נוספת. יצחק חי את חייו, וה' עמו, וזהו תורף תפקידו. זהו תורף תפקידו של כל זרע אברהם, וגם אמור היה להיות של יעקב לולא השבר הטרגי בין האחים.

בהקשר זה, מעניין לבחון מספר פסוקים בתנ"ך אשר מביאים את אבות האומה הישראלית ומשום מה משמיטים את יצחק:

1. "מי פעל ועשה קרא הדרות מראש אני ה' ראשון ואת אחרנים אני הוא... ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי. אשר החזקתיך מקצות הארץ ומאציליה קראתיך ואמר לך עבדי אתה בחרתיך ולא מאסתיך" (ישעיה מ"א, ד-ט).

2. כך גם אומר הנביא מיכה: "רעה עמך בשבטך צאן נחלתך שכני לבדד יער בתוך כרמל... כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. יראו גוים ויבשו מכל גבורתם... תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבתינו מימי קדם" (ז', יד-כ).

לאור דברנו אולי ניתן להבין מדוע פסוקים אלו (ואחרים) מביאים ברשימת האבות את אברהם ויעקב בלבד. אכן ניצבים אברהם ויעקב זה בצד זה כמתחיליה של האומה הישראלית. אף יעקב חידש את תהליך כינונה של האומה, לצורך תיקון המהלך הראשוני. אנו ניצבים בפני שני אבות מייסדים - אברהם ויעקב. בניגוד אליהם, יצחק הוא ממשיכו של אברהם, הוא לא נבחר על פני אחרים על ידי הקב"ה. יצחק הוא אמנם אבינו, אך הוא גם בנו של אברהם. הוא אבינו מכוח היותו בן, מכוח היותו המשך לדרך שסלל אביו. זאת, כאמור, בניגוד ליעקב.