דילוג לתוכן העיקרי

ויצא | אֱלֹקי אַבְרָהָם וֵאלֹקי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ

קובץ טקסט
א. המתיחות בין יעקב ולבן
 
תקופת שהותו של יעקב בבית לבן, הייתה רצופה חיכוכים. תקופה זו אמנם החלה בקבלת פנים אוהדת, אך עם כינון החוזה הראשון ביניהם אודות נישואי יעקב, מוצא את עצמו האחרון מרומה.
 
בהמשך, חוזרת תופעה זו על עצמה. יעקב מבקש לשוב על עקבותיו, ולבן משכנע אותו בכריתת חוזה נוסף ביחס לחלוקת הרכוש ביניהם. לאורך זמן, יישומו של החוזה מביא למתיחות ביניהם, וכל צד חש עצמו נפגע מההסכם:
 
"וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה: וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ: וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי: וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן: וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי: אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים: וַיַּצֵּל אֱ-לֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי"    (בראשית ל"א, א'-ט')
 
לאור ציוויו של ה' לשוב לארץ אבותיו, יעקב מחליט לברוח מחמיו ללא ידיעתו, בגיבוי נשותיו. הכתוב מוסיף לספר כי רחל מצאה לנכון בהזדמנות זו לקחת עמה את התרפים של אביה. עד מהרה לבן מגלה את בריחתו ויוצא בעקבותיו.
ערב העימות ביניהם, מתגלה א-לוהים ללבן ומזהירו לבל ישלח ידו בחתנו:
 
"וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע"   (שם, כ"ד)
 
הם אמנם נפגשים, ובמפגש לבן מתלונן על אופן עזיבתו של יעקב את ביתו ועל היעלמות תרפיו. מתפתח ויכוח ביניהם, שאף מתלהט עם כישלונו של לבן למצוא את תרפיו בין חפציה של משפחת יעקב. בסופו של דבר הצדדים כורתים ברית ביניהם ונפרדים לשלום.
 
עם סיום הסיפור, נוצר הרושם שאין כאן אלא עוד התפרצות של ריב משפחתי, המשקף את היחסים המתוחים של יעקב ולבן ששררו ביניהם כל התקופה מתחת לפני השטח. בשורות הבאות, ננסה לפתח זווית חדשה על מוקד המתח ביניהם.
 
ב. וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי
 
נבקש שוב לעיין בכל הפרשיה, כדי לנסות לדלות מילה מנחה שתכוון אותנו בפשרה:
 
"וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים... וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ: וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא: וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד: וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב: וַיִּקַּח אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד: וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע: וַיַּשֵּׂג לָבָן אֶת יַעֲקֹב... וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב: לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר: וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ: יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע: וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי: וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן... כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי: עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם: וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת... וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים: וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי: כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ... זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי: טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה... זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים: לוּלֵי אֱ-לֹהֵי אָבִי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱ-לֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ"    (שם, י"ז-מ"ב)
 
מעיון בפסוקים מתגלה כי השורש ג.נ.ב. מופיע שבע פעמים[1]. נראה, אם כן, שזהו מוקד העניין. המקרא בעצם מתאר מסכת גניבות מצד יעקב ומשפחתו.
 
מסתבר, שהתורה מתכוונת להעלות שאלה בפני הקורא העירני שעקב אחר העלילה עד כה. האם, לאור התפתחותה העקלקלה של העלילה עד כה, אכן מדובר בגניבה, או שמא יעקב הוא הנאבק בחריקת שיניים על הזכות לחירותו?! האם יעקב הוא הגנב או שמא דווקא הוא הנגנב, שמנסה סוף סוף לעשות צדק?
 
ג. וֵא-לֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר
 
במרוצת נאומו של לבן, על מנת להוכיח את טענתו כי יעקב ברח ממנו לשווא, הוא חושף בפני יעקב את עובדת ההתגלות שחווה בחלום הלילה:
 
"יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵא-לֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע"   (שם, כ"ט)
 
בקריאה ראשונית של הפסוק, ניתן להתרשם שלבן מנסה לחזק את טענתו אודות הפחד המיותר שהביא את יעקב לברוח ממנו ללא ידיעתו. תורף דבריו הוא, שלא רק שאינו מעוניין להרע לו אלא אף אינו מסוגל, מאחר שא-לוהים הזהירו מכך בליל אמש.
אמנם, על פרשנות זו מיתמרת קושייתו של האברבנאל:
 
"השאלה ה-ח': באמרו 'יש לאל ידי לעשות עמכם רע' וגו', כי למה הודיעו לבן אזהרת השם, ובזה יגבה לבו של יעקב ויתחזק עליו, ומוטב היה שיחשוב שלחסידתו לא הרע עמו מאומה"     (אברבנאל בראשית ל"א, א')
 
לכן, הציע האברבנאל קריאה הפוכה. גישה זו מופיעה בצורה בוטה יותר בדברי מפרשים נוספים[2], כגון החזקוני והר"י בכור שור. האחרון פירש:
 
"יש לאל ידי לעשות עמכם רע- ולכך 'הסכלת עשה', כי מניין לך שלא אתנקם ממך?! וגם א-להיכם יודע כן, והיה מתפחד פן אקח נקמתי מכם, ולכך בא אלי להזהירני עליכם"  (ר"י בכור שור שם, כ"ט)
 
מניסוח זה מבצבצת תמונה אחרת לגמרי. בדבריו אלו, לבן לא נוקט בלשון רכה כבתחילת דבריו, אלא נכנס לעובי הקורה. אין כאן מאבק בין יעקב ללבן, אלא עימות עמוק הרבה יותר. יעקב חשב לנצל את היעדרו של לבן כדי להשיג יתרון ולהימלט מלפיתתו, אך בסופו של דבר לבן השיג אותו, וכעת הוא עומד לקבל את עונשו הכואב. עד כדי כך מצבו של יעקב בכי רע, שא-לוהי יעקב נזקק להתערב בסכסוך, כיוון שכביכול א-לוהי יעקב מתיירא מנקמת לבן. כניסיון אחרון למנוע את נקמת לבן, איים עליו א-לוהי יעקב בהתערבותו.
 
לבן מביא טיעון זה באחרונה, כדבר שאין בו צורך, שהרי מראש לא התכוון לעשות רע ליעקב. אולם, נראה שאופן ניסוח הדברים מביא למבט אחר לגמרי על כל המתח בין לבן לחתנו.
 
ד. לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי?
 
יש לציין, שדיון זה התרחש בשעה שלבן מאשים את יעקב בגניבת אלוהיו. לאור הבחנה זו, ניתן להבין את מבטו של לבן על העימות שלפניו.
 
יעקב ביזה את אלוהי לבן וגנבם, אך לא השכיל לכלכל את צעדיו ונתפס בקלקלתו. היחלצותו של א-לוהי יעקב לעניין מובנת ביותר, בעקבות התפסות יעקב. מסתבר, שלבן לא ידע על ציוויו של ה' ליעקב לשוב לארץ כנען, אך הוא בהחלט מתאר לעצמו שיש נחת רוח לא-לוהי יעקב בבריחתו לארצו, כשהוא מנציח את תבוסתו של אלוהי לבן השבוי בידו.
 
אין מדובר כבר במאבק בין שני בני אדם. כרגע צף על פני השטח שורש העימות, שהוא כלל לא בין בני אנוש אלא כביכול בין שני אלים, זה של לבן וזה של יעקב. לבן מעולם לא הודה באמתותו של א-לוהי יעקב, ואף נזהר מלומר שנמנע מלהזיק ליעקב עקב איומו של א-לוהיו. הוא הסתפק בציון ממדי המאבק שהוחמרו, עד שאפילו א-לוהי יעקב נחלץ להצילו, בשעה שהקערה נהפכה על פיה.
 
ה. אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱ-לֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ  
 
יעקב מבין את המשמעות שמייחס לבן לבריחתו ולעימות שבעקבותיה. לאור הממצאים השליליים בדבר הימצאותו של תרפי לבן במחנהו, הוא מפרש את הופעתו של א-לוהיו בצורה חילופית:
 
"וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי: כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ: זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי: טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה: הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי: זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים: לוּלֵי אֱ-לֹהֵי אָבִי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱ-לֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ"     (שם, ל"ו-מ"ב)
 
לגרסת יעקב, א-לוהיו לא הופיע אמש כנאשם אלא כמאשים, שכן יעקב אינו הגונב אלא הנגנב, המרומה המנוצל.
 
לבן מתכחש להפרכת טענתו, ופונה לכריתת ברית, בעלת משמעות דתית, המותירה את העימות בין אמונותיהם ללא הכרעה:
 
"וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ: וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ... וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה... עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה: אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם וֵא-לֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק"[3]   (שם, מ"ג-נ"ג)
 
ו. וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה
 
להשלמת הדברים, נפנה מבטנו להיבט נוסף. במהלך נדודי האבות הם לא פעם נקלעו לעימותים, אך רק פעמיים נגלה א-לוהים לאישים מגויי הארץ. מעניין הדבר, ששתי ההזדמנויות היו בחלום ובשתיהן היה תוכן זהה, והוא אזהרה לבל יהינו להזיק לאבות, למרות שלטענתם הם חטאו כלפיהם.
 
הפעם הראשונה הייתה בסיפור אבימלך ושרה:
 
"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה: וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל" (שם כ', ב'-ג')
 
הפעם השנייה היא בסיפורנו:
 
"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע"     (שם ל"א, כ"ד)
 
אף תגובתן של אותן דמויות ש"זכו" לאזהרה משמיים הייתה זהה. שתיהן פנו בטרוניה לאבות שבגינן הוזהרו, בטענה שהם אלו הנושאים באחריות למצב העגום שנוצר, ולכן בעצם האיום בחלום היה מיותר. כך נהג אבימלך:
 
"וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי" (שם כ', ט')
 
וכך הגיב לבן, בלשון זו בדיוק:
 
"וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב"  (שם ל"א, כ"ו)
 
האם נוכל למצוא פשר לתופעה זו?
 
יתכן שניתן להציע את הדבר הבא. אברהם בישר לעולם בשורה חדשה, על א-לוהים חדש השונה משלל האלילים שהכירו עד כה. יש בכך קריאת תיגר משמעותית ביותר על כל המוסכמות, והיה מצופה שתושבי העולם יבקשו להצר את צעדיו בהתנכלויות יזומות על רקע אמונתו. המקרא אמנם מתאר אי אלו חיכוכים, אך נראה שיסודן על רקע זרותו החברתית, ולא בגלל אמונתו.
 
ציור פסטורלי זה היה צריך להעלות בנו תמיהה: האם אכן תושבי העולם היו כה סבלניים באמונתם, עד שאפשרו לאברהם לקרוא תיגר על כל מה שהאמינו בו, ללא השפעה על יחסם אליו?!
 
על רקע שאלה זו נוכל להבין רובד נוסף בהתמודדויות שחווה אברהם וזרעו אחריו. נראה שלא יהיה זה מדויק לתלות את ההתנכלויות אליו רק על רקע חברתי, אלא מבצבץ מהן אף ניחוח דתי. יש אמנם להניח שהיותה של משפחת אברהם זרה בארץ, היוותה 'טרף קל' למקומיים. אך לא רחוק הדבר שכאשר התגלעו חיכוכים, ידעו יושבי הארץ להתריס בפני אברהם וזרעו אף ברובד הדתי.
 
כך נראה לפרש את הדו שיח בין אבימלך לאברהם, וכך נראה לפרש אף את זה שבין לבן ליעקב. על פני השטח מוקד העימות הוא אודות נסיבות החיים. אולם, משכבר פרץ העימות, שניהם מבקשים בהזדמנות זו לצייר באופן שלילי את התנהלותם המוסרית של מבשרי הדת החדשה, ובכך להשחיר את פניהם.
 
כך אבימלך מתריס "מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי" וכך לבן מחזיק אחריו "מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי". בתלונתם, מתוארים מבשרי הדת החדשה כאנשים שרוממות א-ל בגרונם, אך למעשה אך עוול בכפיהם.
 
שתי התלונות מתמקדות בפן המוסרי אך הן באות מדמויות בעלות זיקה דתית ובהקשר דתי. עניינו של לבן תואר בהרחבה לעיל. אף אבימלך הינה דמות בעלת זיקה דתית. דבר זה מוכח מהתעקשותו על מוסריותו אל מול תוכחת ה', שבעקבותיה תוכחות לאברהם על "חטאה גדולה" שהביא עליו. אף לאחר מכן, הוא מכתת רגליו למשכנו של אברהם, כדי לבטח את עצמו ברובד הדתי:
 
"וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱ-לֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה: וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵא-לֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ"    (שם כ"א, כ"ב-כ"ג)
 
תוכחתו של אבימלך לאברהם אינה, אפוא, רק פלילית. ההוכחה הטובה לכך היא שאברהם הבין בדיוק את כוונתו ולכן עונה לו באותו מטבע:
 
"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱ-לֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי"   (שם כ', י"א)
 
לכן, דווקא בהזדמנויות אלו ה' מוצא לנכון למסור מסר ברור על אמיתות הימצאו ועל ניקיון כפיהם של מאמיניו[4].
 

[1] 'גנבתי יום וגנבתי לילה' נמנים כאזכור אחיד, במניין זה.
[2] אברבנאל גם צעד בדרך זו, אמנם הניסוח שלו הרבה יותר מתון:
"אמרו 'יש לאל ידי לעשות' וגו', ור"ל יש יכולת ומשפט בידי ,שעל זה נאמ' שם 'אל', ואלדי' , כמו 'והגישו אדוניו אל האלדים', לעשות עמכם רע ואלדי אביכם אמש אמר אלי לאמ' השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע. זה מורה שהאלדים יודע שעשית שום פשיעה נגדי ושהיה ראוי לי לעשות עמך שום רע בעבורה, ולכן הוצרך להזהירני שלא אעשה כן, ואם לא היית חייב בדבר לא היה צריך לצוות" (אברבנאל שם)
[3] בעוד בקטע הזה של העלילה לבן ויעקב מקפידים לשייך את אלוהיהם (א-להי אביכם, א-להי אבי, גנבת את אלהי) מצאנו פעמיים במהלך העלילה כולה ששם הוויה נזכר דווקא בפיו של לבן:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי... וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ: וַיֹּאמַר נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ... כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי"   (שם ל', כ"ה-ל')
"וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד: וְהַמִּצְפָּה אֲשֶׁר אָמַר יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ כִּי נִסָּתֵר אִישׁ מֵרֵעֵהוּ"  (שם ל"א, מ"ח-מ"ט)
אמנם, יש לעיין לגופן של אזכרות אלו בהקשרן. כך, נשים לב שבדוגמה הראשונה, לבן מדגיש שהדבר בא לו בניחוש (האבן עזרא והחזקוני ייחסו ניחוש זה לתרפים שבידו). כנראה, שכוונתו שעלה לו בניחושו בתרפים שא-לוהי יעקב בירך אותו על 'הכנסת האורחים' שגילה כלפי בן חסותו, או יתכן שהוא כיוון לרצות את יעקב. בדוגמה השנייה, יתכן שזה ציטוט של יעקב, ויש מקום לאפשרויות פרשניות נוספות, ולא נרחיב בכך כעת.
[4] בפני האבות הוטחו שתי תלונות נוספות ללא התגלות א-לוהית למתלונן, אמנם נראה שהסיבה שונה בכל הזדמנות:
"וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם: וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא: לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ"   (שם י"ב, י"ז-י"ט)
פרעה לא מצויר כדמות בעל זיקה דתית, ולכן גם אופי התלונה שלו היא פלילית ועניינית, ולא דתית. מה גם שאברהם נקלע למצרים עקב כורח, ולא ראה בה את כר לפעילותו. לכן, לא היווה אף חלופה רוחנית ממשית לתרבות שנהגה בה.
"וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ: וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם: וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת"   (שם כ"ו, ט'-י"א)
במקרה של יצחק, אמנם הטיעון הוא אף מוסרי, והייתה אכן מתבקשת התגלות א-לוהית. אלא, שבסופו של דבר לא קרה כלום, אלא רק כמעט קרה, ולכן היא התייתרה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)