ויקהל-פקודי | מניין ל"ט אבות מלאכות בשבת?

 

מכל הסוגיות העוסקות במלאכות שבת, במשנה (שבת פרק כלל גדול), במדרשי ההלכה (מכילתא כי-תשא, ויקהל) ובשני התלמודים (בבלי שבת עג-עה, ירושלמי שבת ז', ב'), עולה בבירור כי המספר של "ארבעים חסר אחת", 39 מלאכות, הוא מספר ברזל. במקרים רבים מאלצים את המלאכות הידועות להיכנס בסד של 39, מוציאים ומכניסים, כוללים כמה אבות תחת שם אחד (כמו בהוצאה והכנסה והושטה וזריקה, בשבת דף צו:) וכוללים יחד כמה מלאכות דומות תחת גג אחד (כמו בונה, מסתת, קודח) ומפרידים כמה מלאכות דומות (כמו בורר-זורה-מרקד).

בסופו של דבר, החשבון חייב להתאים למספר הכולל, המקודש.

"ארבעים חסר אחת" היה מספר ברזל בעיקר על פי משנתם של רבי עקיבא ותלמידיו. לשיטת רבי אליעזר, כנראה שלא היתה כל חשיבות בספירה זו, שכן היה מחייב על תולדה במקום אב. ממילא, היו אצלו רק מלאכות אסורות בשבת (עשרות רבות), בלא שום קשר לרשימה מספרית כלשהיא. ייתכן, ששיטת רבי אליעזר משקפת את ההלכה הקדומה.[1] בין כך ובין כך, משנתנו הולכת בדרכו של רבי עקיבא, שקבע שיעורים והגדרות ומספרים, ביסודות ההלכה, במקומות רבים.

אך מנין באמת לקחו את 39 כמספר ברזל?

לפני שנים רבות ספרתי את העבודות שברשימה המפורטת בתחילת ויקהל (שמות ל"ה, י'-כ'), ואת המקבילה שבסוף פקודי (שם מ', ל"ג-מ"ג). מצאתי מקור ברור ומפורש ל-39 כלים, חומרים ובגדים שבמשכן,[2] שכנגדן מנו חז"ל 39 אבות מלאכות בשבת.

זו נראית לי גם כוונת דברי רבי, כפי שהם מובאים  במכילתא:

"אלה הדברים... רבי אומר, להביא 39 מלאכות שאמר להם משה על פה"           (מכילתא ויקהל)

פירוש הדברים הוא, ש-39 כלים, חומרים ובגדים שבמשכן מנויים וספורים בתורה שבכתב, תחת הכותרת:

"זה הדבר אשר צִוה ה' "                      (ל"ה, ד')

"וכל חכם לב בכם יָבֹאו ויעשו את כל אשר צִוה ה' "    (שם ל"ה, י')

כנגד הרשימה הזאת שבכתב, מרומזת רשימה אחרת שנאמרה בעל פה, תחת הכותרת: "אלה הדברים אשר צִוה ה' לעשֹׂת אֹתם" (שם, א'), והיא מתייחסת למלאכות שבת, שעליהן נאמר:

"כל העֹשה בו מלאכה יומת"                  (שם, ב')

כשם שאמר משה לישראל 39 פרטים ברשימת המשכן וגם כתב זאת, כך אמר להם בעל פה 39 מלאכות אסורות בשבת. זאת, על יסוד ההקבלה בין "זה הדבר", לבין "אלה הדברים".

הרי אין פירוט בתורה ל"אלה הדברים", ולא ברור על מה הם חלים, כי נזכרת שם בפירוש רק מלאכת הבערה שאסורה בשבת. לפיכך, יש לראות בלאו המפורש של "לא תבערו אש בכל מֹשבֹתיכם, ביום השבת" (שם, ג') לא רק דוגמא או דין מיוחד,[3] אלא פתיחה או סיום לרשימת "אלה הדברים", שנאמרה על פה.

כך נאמר במכילתא בשם רבי:[4]

"אלה הדברים... להביא 39 מלאכות שאמר להם משה על פה"  (מכילתא ויקהל)

עיון מדויק בסוגיית הירושלמי מראה, שגם רבי יוסי בן חנינא המשיך באותה דרך, ואלו דבריו:

"אמר ר' יוסי בן חנינא: "זה הדבר" אין כתיב כאן [בציווי שבת] אלא "אלה הדברים". "דבר, דברים, הדברים – מכאן לאבות ולתולדות"                                                  

                                       (ירושלמי שבת ז', ב')

פירוש דבריו: יש הקבלה בין 39 כלים, חומרים ובגדים ברשימת "זה הדבר" שבציווי המשכן, לבין 39 אבות במלאכת השבת על פי הלימוד של רבי. כך יש לדייק עוד מזה, שהתורה הבדילה בין "זה הדבר" בלשון יחיד לבין "אלה הדברים" בלשון רבים. זאת, משום שבשבת יש עוד מלאכות נוספות רבות, וזהו המקור "לאבות ולתולדות".

 

להלן שתי הרשימות של מעשי המשכן, כפי שהן מנויות בתורה:

 

    

שתי הרשימות קובעות "את בגדי השרד לשרת בקֹדש" בתור המספר ה-39 ברשימה. אין זה מקרה, שכן זהו הביטוי היחיד ברשימה, שמסתעף לשניים:

"את בגדי השרד לשרת בקֹדש [דהיינו] את בגדי הקֹדש לאהרן הכהן, ואת בגדי בניו לכהן"   

                             (שמות ל"ה, י"ט / ל"ט, מ"א)

כך נראה מפשוטו של מקרא, שהרי בכיסוי המסעות אין משרתים בקודש. כך נראה שהבין גם בתרגום אונקלוס:

"יַת לְבוּשֵי שִמוּשָא לְשַמָשָא בְּקוּדְשָא – יַת לְבוּשֵי קוּדְשָא לְאַהֲרֹן כָּהֲנָא, וְיַת לְבוּשֵי בְּנוֹהִי לְשַמָשָא" (אונקלוס שם)

אמנם, רש"י,[5] האבן עזרא והרשב"ם פירשו "שבגדי השרד" הם כיסויי הכלים בשעת סילוק מסעות. כיסויים אלו לא נזכרו כלל בספר שמות בפרשיות המשכן, אלא בספר במדבר (פרק ד'), בפרשת המסעות.

ייתכן מאד, שהוויכוח על פירושם של בגדי השרד, הוביל חלק מהאמוראים לשיטה האחרת[6] על מקור המספר המקודש מן התורה.

יש לציין, ששתי הרשימות שונות אחת מהשניה ב-3 פרטים מכל צד. רשימת פקודי המסכמת, משנה כמה דברים:

כך אנו מקבלים הוכחה, שהתורה עצמה שומרת על מספר הברזל המקודש. נוספו 3 פרטים מצד אחד, ונגרעו 3 פרטים מצד שני. המספר הכולל נשאר תואם בדיוק – 39, או 40 אם נספור את שתי ההסתעפויות של "בגדי השרד". בעיני, מדהים לגלות שגם ברשימת אבות המלאכה האסורים בשבת, האחרונה מסתעפת תמיד לשניים: הוצאה והכנסה. שתיהן שוות במעמדן כ'אב מלאכה'.

 

בסיום הרשימה השניה, נאמר פסוק מורכב, שחלקו נראה מיותר:

"ככל אשר צוה ה' את משה, כן עשו בני ישראל, את כל העבודה. וירא משה את כל המלאכה, והנה עשו אתה, כאשר צוה ה' כן עשו, ויברך אותם משה" (שמות ל"ט, מ"ב-מ"ג)

וכך יש להבין פסוקים אלה, לפי מדרש ההלכה המקורי, ששחזרנו לעיל:

השבת והמשכן שניהם 'קודש': מקדש הזמן (מבראשית), ומקדש המקום (מסיני). בהתאם לכך, אסור לבנות את מקדש המקום בחילולו של מקדש הזמן.

 

הביטוי החוזר כחוט השני בכל הפרשיות האלה, מתחילת ויקהל עד סוף פקודי, הוא "אשר צוה ה' ".

ביטוי זה מופיע בציווי השבת:

"אלה הדברים – אשר צוה ה' לעשֹת אֹתם"

                                               (שמות ל"ה, א')

הביטוי מופיע גם בציווי התרומה, בפתח הציווי על המשכן:

"זה הדבר אשר צוה ה' לאמר"                (שם, ד')

והוא חוזר ומופיע בציווי הרשימה המפורטת:

"וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה ה' "    (שם, י')

בהמשך ישיר מופיעה רשימת 39 הדברים שצריך לעשות. בכל המקומות מודגשת העשייה בצורות שונות. נאמר "לעשֹת אֹתם" בציווי השבת, ברשימת ה-39 המפורטת נאמר "יבאו ויעשו...", ובסיום הרשימה השניה "כן עשו", "והנה עשו אֹתה", "כן עשו".

אולם, דווקא בביקורת של משה חודר המושג "את כל המלאכה" (שם מ', מ"ג) לתוך העשייה, ורומז שוב לציווי השבת מעשרת הדברות: "לא תעשה כל מלאכה…" (שמות כ', ט').

 

שתי הרשימות המפורטות בתחילת מעשה המשכן ובסופו, הן שיצרו את מסגרת ה-40 חסר 1 עבור המלאכות, כ"מספר ברזל". כל הלכות שבת מתכופפות בפני מספר זה, ומתיישרות על פיו.

כך הבנו את דברי רבי שהובאו במכילתא, ואת דברי רבי חנינא בר חמא:

"הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, כנגד מי? אמר להו רבי חנינא בר חמא – כנגד עבודת המשכן"       (שבת מט:)

כך הבנו גם את דברי רבי יוסי ברבי חנינא בירושלמי:

" 'זה הדבר' לא נאמר כאן, אלא 'אלה הדברים' – מכאן לאבות ולתולדות"          (ירושלמי שבת ז', ב')

זוהי מסורת לימוד אחת, בהירה ומאירה כשמש.

 

כיצד זה נעלמה מסורת זו מרוב פרשני הש"ס, ראשונים ואחרונים?

מסתבר, שבשלב מאוחר יותר הוסיפו ללימוד הברור פרפרת של גימטריא[7] ב"אלה הדברים". פרפרת זו נותרה כהסבר, במקום המדרש המקורי, שהוא הפת ועיקרה של הסעודה.

כך אמרו חז"ל על רבי, בהסבר עריכת המשנה ("עת לעשות ל-ה', הפרו תורתך"), תוך כדי שבירת האיסור הקדום לכתוב ספר לתורה שבעל פה בנוסף לספר התורה שבכתב:

"ראה רבי שעתידה תורה להשתכח מישראל"

                                                   (שבת קלה:)

הרבה מדרשים אבדו לנו בצורתם המקורית, ונותרו רק פרפראות זיכרון ותחכום, שהפכו פעמים רבות לעיקר. אנשים שומרים מזכרות של יקיריהם שאבדו, גם אם בחייהם לא היתה למזכרות כמעט שום משמעות. אין להתפלא על מדרשים שאבדו, אלא יש לשמוח שמחה גדולה על כל רמז שנותר, ולנסות לשחזר את שאבד.

אכן, אנו ניצבים נפעמים מול העקשנות העצומה לשמור על 'ארבעים חסר אחת' של אבות מלאכות בשבת כ'מספר ברזל', גם כאשר מקורו הפשוט והנהיר – נעלם.

 

אחרי שכתבתי כל זאת, לימדתי סוגיא זו בשיעור כללי ואף דיברתי עם למדנים חשובים וראשי ישיבות (שלא זכרו לימוד כזה, בשום מדרש או פרשן). לאחרונה, הראה לי הרב שאול ברוכי שרעיון זה כבר גילה אותו הרב מנחם כשר[8] ב'מדרש הגדול'[9] לפרשת ויקהל.

אכן, מדרש הגדול מביא את רשימת 39 הכלים, החומרים והבגדים שבמשכן, בדיוק כפי שהבאנו לעיל, אם כי רק את הרשימה הראשונה, רשימת ויקהל. בסיום, מובאים שני פירושים ל"בגדי השרד":

"אלו בגדי כהונה, ויש אומרין, אלו שבעה בגדים שפורשין… בשעת משוי"         (מדרש הגדול ויקהל)

הפירוש הראשון מכוון כאונקלוס, וכשיטתנו מכוון עם המספר המקודש. השני הוא כרש"י ורוב המפרשים.

כך לשונו המלאה של מדרש הגדול:

"... ומניין שעל כל אלו נצטוה? (כלומר, בפרשות תרומה-תצוה) – הרי הוא אומר:

הרי אלו תשעה ושלשים ציוויים [אשר] שמע משה מפי קֹדש (=ה'), וכמותן ציוה משה את ישראל, לא הוסיף ולא גרע. ועליו הוא אומר (במדבר י"ב, ז'): בכל ביתי נאמן הוא, שלא הוסיף ולא גרע במלאכת המשכן"          (מדרש הגדול ויקהל)

 

על כל זה הוסיף ב'מדרש הגדול':

"הרי אלו 39 ציוויין כנגד 39 אבות מלאכות שנאסרו בשבת"    (שם)

החידוש הנוסף ב'מדרש הגדול' הוא ההקבלה המדויקת שלכל פרט ברשימת ויקהל יש ביטוי מקביל של "ועשית" בפרשות תרומה-תצוה.

אולם, "אין בית מדרש בלא חידוש" (חגיגה ג.). מדרש הגדול לא הזכיר את רשימת פקודי המקבילה, אך דווקא ממנה רואים כי המספר הכולל של רשימת המשכן בתורה הוא באמת קבוע ומקודש. שהרי, התורה מוסיפה 3 פרטים ומחסירה 3 פרטים אחרים כנגדם.

 

כאן עולה השאלה הגדולה על רשימת המשנה, המפרטת את "אבות מלאכות, ארבעים חסר אחת" (שבת פרק ז', ב'):

במבט שטחי נראה כאילו רשימה של כ-70 מלאכות אסורות בשבת חייבת להיכנס לתוך המספר המקודש של 40 חסר 1. 'אילוץ' זה, כך נראה, חייב את חז"ל לקצר עד מאד במלאכות הבית, האש וייצור הכלים, ובמסחר.

אך דבר זה לא ייתכן! הרי דווקא במשכן היו מלאכות הבנייה והייצור עיקריות! אם כן, איך ייתכן שהמשנה מפרטת עד תום את 11 המלאכות להכנת הפת, מחורש וזורע, עד טוחן ואופה, ועוד יותר מזה בהכנת הבגד והספר – עד שלא נותר מקום לחוצב ומסתת, וקודח ומנסר, ומטייח ומסייד?

עיון מעמיק מעלה לימוד מוסרי חשוב ביותר מדברי חכמים, בלי שאמרו שום מילה 'מיותרת'.

שני צרכים בסיסיים יש לכל אדם: מזון ולבוש. ועוד אחד לאדם מישראל, ספר ללימוד תורה! שלושת אלה מתפרטים ברשימת אבות המלאכה עד תום.

בית, ייצור ומסחר, שכל העולם עסוק בהם בלי רגע של מנוחה, הם כבר 'קומה שנייה'. כלומר, הם מותרות, ואין צורך לפרט בהם כל כך.

דבר זה נשמע מדהים ומרחיק לכת, אבל הבה נשוב אל נדרו של יעקב אבינו:

"אם יהיה א-להים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש: ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה' לי לא-להים:  והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית א-להים, וכל אשר תתן לי – עשר אעשרנו לך"

                                     (בראשית כ"ח, כ'-כ"ב)

מזון ולבוש הם הצרכים הבסיסיים ביותר, אם ה' שומר עלינו בדרכים בהם אנו הולכים. לעומת זאת, בית (קבוע למשפחתנו) וכל מתנות העושר הם חלומות ושאיפות, שנאמרים בקיצור עם התחייבות ל"מעשר מכל" (שם י"ד, כ'). אצל יעקב עוד לא היה ספר כתוב, אבל חז"ל הקדימו ופירטו 'ספר', כי ב'ספר' שומר יהודי על קשר קבוע עם נותן התורה.

אם כן, 6 צרכים לאדם מישראל – 3 בסיסיים, ו-3 נוספים:

"וביום השביעי יהיה לכם קדש, שבת שבתון ל-ה' "      (שמות ל"ה, ב')

 

    

 

 

 

 

 

---