וירא | 'עד שנמלך באברהם'

מבוא

בפרשתנו (בפרק י"ח), משתף ה' את אברהם בדבר כוונתו לבוא במשפט עם סדום ועמורה. תגובת אברהם: "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?" - אברהם מתייצב ובפיו שאלות - "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר, הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם...?" בפיו גם טענות - "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" ה' נענה, אך אברהם אינו מרפה: "אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה, הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר?" ואולי ארבעים?... ואולי עשרה? מה יש כאן? וכי סבור אברהם שהוא מבין טוב מה' מהו משפט?

בכדי להבין את פשר התנהגותו של אברהם, יש ללכת צעד לאחור, ולשאול - מהי מטרת ה' בשיתוף? ניתן לחשוב על מעין הודעה מוקדמת, מחוות כבוד כלפי אברהם. אם כך הוא, בחירת אברהם להתייצב ולטעון טענות קשות חורגת מן המנדט שקיבל.

שאלה נוספת היא אודות העמדה הכפולה בה מתייצב אברהם. בעודו עטוף בנחישות הוא אומר
לה': "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" מאידך, הוא מתעטף ברכות ובענווה ואומר: "הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר". מהו פשר ההיטלטלות בין שתי עמדות מנוגדות אלו?

נפתח בעיון בפניית ה' אל אברהם - בהקשבה, נבקש להבין דבר על אופייה ומטרתה.

 

'המכסה אני מאברהם?'

וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד; אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ - כָּלָה, וְאִם לֹא - אֵדָעָה."   (בראשית י"ח, כ')

אלו המילים הנשמעות לאברהם, אליהן הוא אמור להגיב. בפתיחה - תיאור המציאות: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" - סבל רב בערים אלו, גם חטאים כבדים. כעת מתבקשת צלע נוספת, בה יתואר העונש אותו מייעד להן ה'. והנה  - הפתעה. לא עונש מתואר, כי אם כוונה של ה' לרדת ולבחון  - "אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ"  - האם הצעקה הבאה אלי היא אכן המציאות? אם כן, אזי עונשם יהיה "כָּלָה"  - ייחתם דינם לכיליון. לצד אפשרות זו

קיימת גם אפשרות נוספת: וְאִם לֹא כצעקתה  - אלא קיים פער בינה לבין החטאים, אזי אדע. פלא משתקף במילים אלו: כעת אינני יודע מהי המציאות לאשורה, אומר ה', ולכן בכוונתי לרדת אל העיר, לראות ולבחון מקרוב. בנוסף - אם תוצאות המבחן לא תהיינה קשות כפי שנשמע כעת מן הצעקות, אזי - אדע, בעתיד. כמו אומר ה'  - עדיין אינני יודע לומר מה תהיה תגובתי, אבל בעתיד אדע.

בדיבור זה, מציג ה' בפני אברהם עמדה 'לא סגורה', וקשה שלא לזהות כאן 'פינוי מקום'. כמו אומר לו - 'ומה אתה, אברהם, אומר?'. עדיין לא נמדדה המציאות כראוי, גם אמות המידה המוסריות לא ברורות, ובמובן זה - מוצגת בפניו דילמה, והוא כמו מוזמן לחוות דעה. בשורות הבאות נבקש להבין: מהו הנושא בדברי ה', ולאיזו עמדה הוא מזמן את אברהם?

מילותיו הראשונות של ה' הן - "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה". לא הרשע הוא הנושא, כי אם הסובלים ממנו, הזועקים מפניו. חטאם של הגורמים לזעקה - "וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" מתואר במעגל שני[1]. עובדה זו מעמידה הקשר למשפט הא-להי, והיא גם פותחת פתח לפתרונות יצירתיים. לשם המחשה  - לו יצויר שיימצא פתרון שיביא מזור לכאב הזועקים, מסתבר שניתן יהיה לוותר על העונש החמור  - 'כלה', שהרי לא מיצוי דין, או משפט א-להי צודק הוא הנושא, כי אם זעקת החלש מפני הרשע, לה משמש ה' כעת לפה[2]. בצעד שני מציג ה' בפני אברהם את תוכניתו - "אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ - כָּלָה". ה' מבקש לרדת ולראות את העיר מקרוב. גם כאן הנושא אינו הצדק כשלעצמו אלא 'הכצעקתה'. צעקת החלש מניעה את גלגלי המשפט, תובעת מה' להגיב, ולכן היא העומדת למבחן.

מהי כוונת ה' בתארו את ירידתו אל העיר? כיצד תיבחן צעקת העיר? באלו כלי מדידה? לשאלות אלו אין לעת עתה מענה, ודומה שחוסר הבהירות בהן מצטרף אל התמונה ה'לא סגורה', המזמינה את אברהם ליזום וליצור. ה' מציג בפניו תיאור פתוח מכמה רוחות, ומזמין אותו להצטרף לתהליך. בפתח דברינו שאלנו - מהי מטרת ה' בשיתוף? כעת אנו מבינים שלא התפרצות הייתה זו לאברהם אל 'מקום לא לו' כי אם פינוי מקום והזמנה של ה' אליו, להתייצב ולומר את דברו.

לאן לוקח אברהם את הדברים? לאן הוא הולך בעקבות פניית ה' אליו?

 

'ויגש אברהם'

כאמור, אברהם נענה אל הזמנת ה' ומתייצב. בצעד ראשון הוא תוהה על הנחות היסוד: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע"? ה' דיבר על מידת חטאה של העיר כעיר, ועל גורלה - 'כלה', מבלי להתייחס לגורל היחידים שבה - צדיקים, שאין דינם להיספות. אברהם מניח שצדיקים כאלה ישנם, ושואל - "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע"? וכי יעלה על הדעת שגורל אחד יהיה לרשע ולצדיק?

אברהם לא נעצר, והוא מוסיף: "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ"? הפעם, מקבל הוא את הנחת היסוד של 'העיר האחת', אך לוקח זאת למקום אחר. אם יחידת חיים אחת היא העיר, וביחידה זו ישנם חמישים צדיקים, שמא בעבורם ישא ה' לחטאה? ההיגיון - מפורש במילותיו: "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ" - בדבריו הוא מניח את האצבע על תוכה ועל קרבה של העיר, כיחידת חיים אורגאנית. עיר שבתוכה חמישים צדיקים היא עיר הנותנת לאלו מקום, מכילה אותם, וממילא הם חלק ממנה ומסולם ערכיה. נוכחות זו יוצרת מאזן חדש, המתקה לרוע שבקרבה. פרשנות אפשרית נוספתלדבריו, תדבר על הצדיקים בקשר לעתיד, על האפשרות שמשהו טוב יתרחש בינם לבין אנשי העיר, ועל ההקרנה שהם עשויים לחולל בקרבה.

כמו מאליה מתבקשת היא השאלה: שני טיעונים בפי אברהם, והם סותרים זה את זה! בצעד ראשון הוא כופר ביכולת להחיל משפט קולקטיבי על העיר כאשר השלכותיו הן - פגיעה באנשים צדיקים על לא עוול בכפם. מאידך  - הוא מעצים את משקלה של העיר כעיר, בבקשתו להציל את הרשעים בחסות הצדיקים המצויים בתוכה. אם גדול כוחה של העיר ביחס ליחידיה הרשעים - להצילם, מדוע לא יגדל כוחה ביחס לצדיקים להשחיתם?

אברהם מודע לקושי, ותשובתו לכך היא מעניינת ומפתיעה גם יחד. את בקשתו להגנת הצדיקים על העיר כולה הוא משאיר על כנה, ולצד זאת הוא חוזר לאחור ומעמיד דברים על דיוקם: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט". במילים אלו הוא חוזר אל הטענה הראשונה - "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע", ומשדרג את מעמדה מ'שאלה', ל'אמירה נוקבת'. אברהם נאחז בעמדתו המוסרית בנחישות רבה, ומבהיר: לא יעלה על הדעת להעניש אדם על לא עוול בכפיו. השומע עשוי לתהות על דבר הפער שנוצר בין שתי הטענות - שהרי - מדוע כן יעלה על הדעת להציל אדם כאשר עוול רב בכפיו? מטון דיבורו של אברהם ניכרת התשובה, ההבחנה שבין השתיים: טענתו הראשונה היא בדין, במשפט, ובכדי להבהיר זאת, הוא חוזר ושוטח אותה בנחישות רבה: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" בטענתו השנייה לעומת זאת מבקש 'צדקה', לא משפט, ותעיד על כך הרכות בה היא נאמרת: "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ"? וביתר רכות - "וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר... וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים... וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים: וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה" (שם, כ"ז-ל"ב) בשני ערוצים אם כן פונה אברהם, ובהקשר הרחב - בשני אלו מפנה לו ה' מקום, מזמין אותו להתייצב ולומר את דברו.

 

במבחן התוצאה

'בערבו של יום' סדום חרבה, ושאלה מתבקשת היא - האם לא היה בכך כישלון לאברהם? אם להעצימו התכוון
ה', האם לא 'יצא שכרו בהפסדו'?

בשורות הבאות נבחן את תגובת ה' לטענות אברהם  - בתשובותיו אליו, ולאחר מכן במה שהתחולל בפועל. לאור זאת נשוב ונבחן - האם במבחן התוצאה הועצם אברהם, או שמא הוחלש באירוע זה.

נפתח בטענות אברהם: כאמור, שתי טענות הוא טוען. אל השנייה נענה ה' בחיוב שוב ושוב, במופעיה השונים: "אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם" (כ"ו); "לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה" (כ"ח); "לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים" (כ"ט); "לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים" (ל'); "לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים" (ל"א); "לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה" (ל"ב). ומה בדבר הטענה הראשונה - "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע"? עליה ה' אינו משיב. במבחן התוצאה היא בוודאי התקבלה, שהרי ה' ממלט את לוט 'הצדיק' מן העיר, והוא ומשפחתו אינם ניספים בעוונה. דומה שהשתיקה מעצימה את טענתו של אברהם יותר מאישור מילולי: 'אמירה של אברהם אינה זקוקה לאישור, אפילו לא מה''. אברהם אומר דברים נחרצים, "חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט", וה' משאיר אותם על כנם, בפשטות, וללא עוררין. למעשה, מצטרפת השתיקה להיות חוליה בשרשרת העצמות להן זוכה אברהם באירוע זה.

כעת נעבור אל מה שהתחולל בפועל: ה' דיבר על ירידתו אל העיר, לראות 'הכצעקתה', ובתום הדיבור עם אברהם (י"ח, ל"ג), בעקבות הסיכומים, יוצאים לדרך שני מלאכים, שלוחי ה' הנדמים כבשר ודם, והם 'יורדים אל תוך העיר'.  עצם בואם אליה, ישמש כמבחן - לה ולסולם ערכיה: 'מהו יחסה אל האחר?' 'היאך מקבלת היא פני אורחים?' וגם - מהו מעמדו של הצדיק שבתוכה? בפועל, בשלב ראשון הם יתקבלו בסבר פנים טובות בביתו של לוט:

"וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה: וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין: וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ" (שם י"ט, א'-ג')

לוט מתייצב בעמדת ה'צדיק', אך מהר מאד מתבררת חולשתו של האיש - עד כמה קלוש מעמדו בקרב בני העיר:

"טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה: וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם: וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו: וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ: הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי: וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת"  (שם, ד'-ט').

סדום דוחה את האחר בצורה הקשה ביותר, ובאותו מעשה ממש היא כובשת את הצדיק שבתוכה. מתברר שזכויותיו אינן זכויותיה, גם מתברר שסדום לא עומדת להשתנות כתוצאה מנוכחותו של לוט בה. על אלו נגזר דינה.

התשובה אם כן לשאלתנו - בפועל סדום אמנם חרבה, אך יחד עם זאת עמדת אברהם התקבלה - בשני הנושאים, באמות המידה של המשפט והצדקה גם יחד. בשתי אמות מידה אלו נמדדה סדום, ובשתיהן כשלה: לא נמצאו בה עשרה צדיקים, גם התברר עד כמה קטן הוא כוחו של הצדיק - לוט היושב בקרבה. לצד זאת - עמדתו הרוחנית של אברהם התקבלה, וגם העמידה אמות מידה לדורות הבאים - בעצם לקיחת האחריות בתפילה על העיר, בעיקרון המוסרי שלא לספות צדיק עם רשע, ובהבנת כוחם של צדיקים הנתונים בעיר להעצים את זכות קיומה, מתוך מחויבות עמוקה למה שמתחולל בקרבה.

 

מאחורי הפרגוד

כעת נחזור צעד לאחור, אל הפסוקים הקודמים לדיאלוג, אל מה שהתחולל מאחורי הפרגוד, בדברי ה' בינו לבין עצמו:

"וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית י"ח, י"ז-י"ט).

ה' מבטא אמירה פנימית: "הַמֲכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?" וכי נכון הוא לכסות ממנו את תוכניותיי? "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם" - ערכו רב כשלעצמו, ואף השפעתו היא מכרעת - "וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" - האנושות כולה עתידה להתברך מן השיוך אליו. עוד ממשיך ה' ומתאר את ייעודו - "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" - כבר ידעתיו - למען יצווה דרך צדקה ומשפט לדורות הבאים. במילים אלו ניתן לזהות את שני המוטיבים בהם התרכזו טענות אברהם - 'צדקה ומשפט', וכעת מתברר שלא במקרה הוא נקלע לשני מגרשים אלו. היוועצות ה' בו תוכננה מראש כמכוונת מטרה - העצמה לקראת יעדיו הגדולים, ביטוי לראייתו כשותף בהובלת העולם - "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ", וכהכשרה לתפקידיו אלו - "לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו"[3].

 

 

מדרש חכמים

שיח זה בין ה' לבין אברהם, שימש לימים את החכמים, והם ראו בו מקור לקיומה, למשמעותה ולחשיבותה של 'תורה שבעל פה'. אלו הם דברי המדרש, הנסוב על פרשייה זו:

וה' אמר המכסה אני מאברהם (בראשית י"ח, י"ז).

ילמדנו רבינו מי שהוא מתרגם לקורא בתורה, מהו שיסתכל בכתב?

כך שנו רבותינו: המתרגם אסור להסתכל בכתב, והקורא אסור ליתן עינו חוץ מן התורה, שלא ניתנה התורה אלא בכתב, שנאמר וכתבתי על הלחות (שמות ל"ד א')  (מדרש תנחומא, וירא, סימן ו').

האירוע הנדון במדרש הוא מעמד קריאה בתורה בשפה העברית, במציאות בה שפת הציבור היא ארמית. הקורא בתורה היה קורא בעברית, ועל ידו עומד אדם נוסף, שומע פסוק ומתרגם את תוכנו לשפת הציבור. הקשרו של המדרש: תיאור אופייה של תורה שבכתב ותורה שבעל פה. המדרש פותח בשאלה: "מי שהוא מתרגם לקורא בתורה מהו שיסתכל בכתב"? ובמילים פשוטות - האם מותר למתרגם להיעזר בכתוב בעת תרגומו? כתשובה מעמיד המדרש שתי הלכות: 'המתרגם אינו רשאי להסתכל בכתוב', ומנגד - 'הקורא אינו רשאי להסיר עיניו מן הכתוב'. משמעותן: הקורא מחויב ל'תורת ה', הכתובה - כמות שהיא, ולכן לא יסיר עיניו מן הכתוב, כביטוי לא-לוהיותה. המתרגם - משמש כנציג לתורה שבעל פה, תורה הנשאת על ידי בני אדם, והוא נתבע לענות לעצמו על השאלה: מה אני מבין? לא בקריאה במילות הכתוב כמות שהן יהיה מעיינו, כי אם בהבנתו בהן, בפרשנותו לכתוב, ובהגיון ליבו. תורה שבעל פה נישאת על ידי המתרגם, ובאופן רחב יותר - בית גידולה הוא בקרב בני אדם, חכמי הדורות. בתורה זו ישמע קולם של החכמים השוקלים, מבינים ואף צובעים בצבע חדש את הדבור הא-להי. חכמים אלו גם ייטלו אחריות על הבנתם בהוראת דרך והלכה.

וממשיך המדרש:

וכן אתה מוצא אפילו בשעה שהקב"ה כעס על סדום מפני מעשיהם הרעים, ובקש הקב"ה להפוך את סדום, לא חתם הקב"ה גזר דינם עד שנמלך באברהם, שנאמר: וה' אמר המכסה אני מאברהם.  (מדרש תנחומא פרשת וירא סימן ו').

'וכן אתה מוצא' - ביטוי לקיומה של תורה שבעל פה - בהתרחשות שבין ה' לבין אברהם בפרשתנו. לא בהודעה של ה' לאברהם מדובר, כי אם בהתייעצות: "לא חתם הקב"ה גזר דינם עד שנמלך באברהם". ה' נועץ באברהם, ומבטא בכך את יחסו אליו, כמי שמהווה גורם מכריע בשיקול הדעת וביכולת ההשפעה. כמקור שולח המדרש אל הפסוקים: "וַה' אָמָר הַמֲכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו (בראשית פרק י"ח, י"ז-י"ט). ה' משתף את אברהם ובכך הוא מייעד אותו לגדולות, מזמן אותו לעמדת השפעה כלפי האנושות כולה.

פרשייה זו נבחרה על ידי המדרש לשמש כמקור לקיומה של תורה שבעל פה. בחירה זו אינה מובנת מאליה, ודומה שמשוקעת בה אמירה ולא פחות מכך הזמנה. אמירה - על מימוש החזון הגדול של אברהם, העובר דרך התייצבותו בפרשייה זו, דרך ההבנה שה' מפנה לו מקום, והוא, אברהם נתבע לומר את אשר על ליבו. לצד זאת - הזמנה לחכמי הדורות, להתייצב, להקשיב אל דבר ה', להביא לידי ביטוי את תובנת ליבם, ולהבין את גודל האחריות אליה מזמן אותם ה'.